שירי ילדים מקסימים

אצלנו בשכונה 

 שוכבת על מיטה

מסתכלת בתקרה

מחייכת למי שבא

לפעמים מעבירים אותה לכסא גלגלים

לפעמים מוציאים אותה החוצה, דוחפים

את הכסא לאורך השבילים

מראים לה ציפור, חתול, פרחים

כולם משתדלים שיהיה נעים

כל המטפלים תמיד נורא נחמדים

אמא שלה באה כל יום בפנים מחייכים

גם אחיה הקטן בא לפעמים

אבל מה אומרים לה היא לא מבינה

מלבישים, רוחצים, מנקים אותה, כמו בובה

היא לא זוכרת שהיא ניסתה להתאבד בירייה

היא לא יודעת מי היא, למה היא שם, ומה קרה

יומולדת עשרים, חגיגה במחלקה

באו לבקר החברים מהשכונה

ישבו שעה, נסעו חזרה

היא ממילא לא זוכרת אותם, לא מכירה

אצלנו בשכונה

כלומר כבר לא כל כך בשכונה  

כי איפה שעומר מאושפזת

זה בכלל בעיר אחרת

מה היה הכי חיובי בהתנהגות המתפללים בהר מירון?

זה שישר נתנו לכוחות ההצלה

לעשות את העבודה

אף אחד לא הפריע

אף אחד לא התנגד

כולם ישר התפזרו

כולם מיד עזרו

זה היה יפה.

אה, לא? מה?

נכון

זה לא ככה קרה...

גופת גבר כבן שלושים וארבע

נמצאה במצב ריקבון בדירה

כשאמו יושבת

מעבר לדלת

שומרת שאיש לא יפריע לבנה

שאלו השוטרים: לא רצה לאכול?

ענתה: "לא אכל לא שתה

לשירותים לא יצא

חשבתי ישן,

דבר אחר

מי ידע?"

 לא הרחת את הריח?

לא שמת לב לזבובים?

"עסוקה הייתי בעניינים אחרים

ובנוגע לריח, תתרנית אנוכי

זה עובר אצלנו במשפחה

עוד מימי בית שני"

כי כן רבותי, גבירותי, יהודים יקרים

עוד מימי בית שני כולנו מסריחים

יש סירחון עד שמים,

חוצה גבולות ועמים

כי לנו, לא אכפת מאנשים אחרים.