שירי ילדים מקסימים

אצלנו בשכונה 

 שוכבת על מיטה

מסתכלת בתקרה

מחייכת למי שבא

לפעמים מעבירים אותה לכסא גלגלים

לפעמים מוציאים אותה החוצה, דוחפים

את הכסא לאורך השבילים

מראים לה ציפור, חתול, פרחים

כולם משתדלים שיהיה נעים

כל המטפלים תמיד נורא נחמדים

אמא שלה באה כל יום בפנים מחייכים

גם אחיה הקטן בא לפעמים

אבל מה אומרים לה היא לא מבינה

מלבישים, רוחצים, מנקים אותה, כמו בובה

היא לא זוכרת שהיא ניסתה להתאבד בירייה

היא לא יודעת מי היא, למה היא שם, ומה קרה

יומולדת עשרים, חגיגה במחלקה

באו לבקר החברים מהשכונה

ישבו שעה, נסעו חזרה

היא ממילא לא זוכרת אותם, לא מכירה

אצלנו בשכונה

כלומר כבר לא כל כך בשכונה  

כי איפה שעומר מאושפזת

זה בכלל בעיר אחרת

צר לי וכואב

על מה ששם קרה

על מי שנהרג

על מי ששם נפגע

אעמוד לזכר הניספים דקה

אשלח לכל הפצועים ברכה

אך יום האבל הלאומי הוא לא לא שלי

לא מזדהה עם ציבור שלא מקבל אותי

מה היה הכי חיובי בהתנהגות המתפללים בהר מירון?

זה שישר נתנו לכוחות ההצלה

לעשות את העבודה

אף אחד לא הפריע

אף אחד לא התנגד

כולם ישר התפזרו

כולם מיד עזרו

זה היה יפה.

אה, לא? מה?

נכון

זה לא ככה קרה...