שירי ילדים מקסימים

אצלנו בשכונה 

 שוכבת על מיטה

מסתכלת בתקרה

מחייכת למי שבא

לפעמים מעבירים אותה לכסא גלגלים

לפעמים מוציאים אותה החוצה, דוחפים

את הכסא לאורך השבילים

מראים לה ציפור, חתול, פרחים

כולם משתדלים שיהיה נעים

כל המטפלים תמיד נורא נחמדים

אמא שלה באה כל יום בפנים מחייכים

גם אחיה הקטן בא לפעמים

אבל מה אומרים לה היא לא מבינה

מלבישים, רוחצים, מנקים אותה, כמו בובה

היא לא זוכרת שהיא ניסתה להתאבד בירייה

היא לא יודעת מי היא, למה היא שם, ומה קרה

יומולדת עשרים, חגיגה במחלקה

באו לבקר החברים מהשכונה

ישבו שעה, נסעו חזרה

היא ממילא לא זוכרת אותם, לא מכירה

אצלנו בשכונה

כלומר כבר לא כל כך בשכונה  

כי איפה שעומר מאושפזת

זה בכלל בעיר אחרת

יש לי חבר שהפך להיות אידיוט

בכל הזדמנות שיש לו הוא מדבר שטויות

בביטחון עצמי מופרז, בקצב מהיר,

הוא לא עוצר לשנייה, תוקף, מתלהט, מנסה כל הזמן להיות צודק, להסביר

ואם אני כבר מצליחה להשחיל מילה

הוא אומר לי "אי אפשר יותר איתך"

וסוגר את השיחה.

היום אני מצטערת

שאנחנו מכירים

כבר כמעט

חמישים שנה.

צר לי וכואב

על מה ששם קרה

על מי שנהרג

על מי ששם נפגע

אעמוד לזכר הניספים דקה

אשלח לכל הפצועים ברכה

אך יום האבל הלאומי הוא לא לא שלי

לא מזדהה עם ציבור שלא מקבל אותי