עבר כמעט שבוע. 

בשישי גדלתי בשנה , שלחת הודעה ורשמת כל מה שאני מהווה עבורך. 

שאני ניזונה מנתינה, שאני מדהימה, שאני חכמה בצורה יוצאת דופן. 

בשבת נפגשנו, חזרת לישון כאן . אתה ישנת, אני סבלתי. 

נעלת לי את הרגליים כל הלילה ולא היה לי אוויר. 

בראשון כבר נפגשנו לדבר. כי הגיע הזמן. אחרי שלושה שבועות של מילים קשות ושקט .. 

בחדר המתנה הזוי שלקוח מסצנה של חמישים גוונים, ספות ונוף לכיכר העיר.. 

דיברנו. אמרתי לך שאני לא שולטת בזה ויש לי רגש אלייך ובאותה נשימה אני לא מעוניינת להיות איתך. 

הסברתי לך שהפתרון היחידי הוא לא לדבר. 

יש אנשים שהם המחלה שלך- ואתה שלי. 

לא הסכמת איתי, כי זה נוח לך.. אבל קיבלת את זה . 

הרגשתי לרגע כל כך טוב, זהו . רוקנתי את מה שיש עליי. 

אבל רק לרגע. אחר כך שמעתי את הלב שלי נסדק. 

הלכנו ביחד לרכבת. אני צפונה ואתה דרומה. 

נפרדנו לשלום בחצי כוח של חיבוק ואז נישקת אותי, נשיקה של כאב, של הפעלת לחץ על הפה. 

הכי לא מתאים לנו. 

אבל זה היה בהמשך לתסריט שאני חווה פה.. 

כל אחד הלך לדרכו ושמעתי את הלב שלי נסדק עוד קצת. 

הגעתי לרציף וחיכיתי לרכבת. 

ישב שם ילד אסיאתי עם קלידים שהתחיל לנגן "טיטאניק" . 

באמא שלך?! מישהו צוחק עליי??

התחלתי לצחוק. 

זה הכי פאטתי שלי. 

עוד לילה בלי שינה. הלב שלי שבור . גם לי מותר. למרות שאני לא רוצה אותו. 

עם הימים זה יעבור. ואני כבר מפלרטטת עם אחרים. 

ועכשיו כבר עבר כמעט שבוע ואני ממש בטוב. 

והפתק בטלפון ישמר שם לעוד קצת זמן.

וכמו שכתבתי לך - זה יקח זמן, אבל גם אתה תעבור. 

ביי אלמוג. באמת שאהבתי אותך. goodbye song.