כולנו הרי יודעים שהחיים לא ורודים ושלא הכל מושלם. לאחרונה קמתי בתחושה מוזרה, כאילו מין תקופה מעצבנת שפורחת יחד איתך. הייתי רוצה לברוח מהתקופה הזאת או סתם להגיד לה שתלך, אך היא רודפת אותי בלי הפסקה. זו תקופה לא נגמרת, היא נפסקת ושוב פעם באה. ומה אני בסך הכל רוצה? שתלך שיהיה לי טוב, שאני אחייך יותר אשמח ולא אזייף את הכל. נמאס לי להיות מזוייפת, לא אמיתית זה מרגיש לי לא הכרחי.
איש לא שם לב להתנהגות השונה שלך, ואת ממשיכה במשחק שלך, ובזה שהכל בסדר את צוחקת מחייכת מביטה בקירות ולא אומרת מה באמת יש לך, כי את בעצמך מנסה לברר מה קורה לך.
לכולנו יש משענת, יש מי שיעזור. אבל מה אם אותה המשענת לא משיבה לך בחזרה לא תומכת? ומה אם המשענת הזאת נעלמה או לא רוצה קשר איתך ואת אפילו לא יודעת מזה. אני מרגישה שכל החברים שלי נעלמים לי, שזו לא בעיה בהם אלא בי ובעצם אין לי שמץ של מושג מה עשיתי ומה אעשה מעתה ואילך.
הרבה שירים אומרים שלכל דבר בחיים יש סיבה, שלכל דבר בחיים יש משמעות ושלכל דבר בחיים יש סוף.
אני משרתת בצבא, ומאז שהגעתי לשירות הסדיר שלי אני מרגישה שמשהו לא בסדר. שקשה לי להתמודד עם אנשים ששונים ממני, מאנשים צבועים, וולגרים , דומיננטים , אגרסיבים , חרמנים, מנפולטיבים שחושבים רק על עצמם. אולי לא רק אני רואה את זה כך, ולפעמים יש את הצחקוקים הנוראיים האילו על אחרים שזה מחליא אותי מלחשוב על זה בכלל, ואת רוצה להגיד משהו אבל מפחדת , וכשאת ואמרת משהו את מרגישה לא בסדר עם עצמך. וכרגיל את מתנהגת לכולם ביחס מכובד, מנסה שלא להתעצבן על כל דבר שאומרים לך, מנסה לחייך, להיות חברותית וזה מצליח אך למה הדבר הזה שנקרא להיות "מושלם" לא באמת מרגיש לי כך?
אילו יכולנו לשנות דברים מה היינו משנים? את החיים שלנו? את המעשים שלנו? את האנשים שאיתם אנו מסתובבים? את המקום שבו אנו נמצאים?
הכל תלוי בך, ובמה תעשה, ואני עוד קלועה בתקופה הזאת . תקופה מעצבנת, חשוכה, ועצובה...
