החיים בירוק.

בת 19 פלוס מינוס (יותר מינוס מפלוס),גובה 1.73-עד לפני הצבא הייתי בטוחה שאני נחשבת גבוהה אבל מסתבר שחייתי לי בשקר כלשהו כי בצבא גיליתי שאני ממוצעת ביותר (או שאנשים בגדוד שלי סתם ענקיים),שיער חום לא ארוך לא קצר,עיניים חומות ואובססיה מטורפת לכך שהגבות שלי יהיו מסודרות בכל רגע נתון. יש לי חור אחד באוזן ימין ו-2 חורים באוזן שמאל שלא מבחירה אישית,זה סיפור ארוך שהתחיל בכך ששמעתי בגיל 10 את אמא אומרת שאין לי אומץ לעשות חורים באוזניים ונגמר בזה שגררתי אותה באותו רגע (יום שישי בערב...) לחנות הפתוחה היחידה שמצאנו וזה לא הזיז לי שזו שאמורה לחורר לי את האוזניים הייתה בערך בגיל שלי אז! מיותר לציין שבפעם הראשונה החור באוזן שמאל לא יצא סימטרי נכון?? באצבע באמצעית ביד ימין אני עונדת באופן קבוע טבעת שהייתה של סבתא שלי ז"ל וברגל שמאל צמיד חום שקניתי בטיול שלפני הצבא.

אני בת רביעית ואחרונה לאבא שהוא איש עסקים ואמא שהיא מנהלת מכירות,יש לי 2 אחים ואחות שכולם יותר גדולים ממני.

לפני שנתיים 2 האחים שלי עזבו את הבית וכל אחד עבר לגור עם החברה שלו,בהתחלה הייתי בטוחה שזה יביא לכך שהיחסים שלנו יהרסו אבל זה הסתבר כבדיוק ההפך,אנחנו יוצאים בערך כל שבוע ביחד ומקפידים להתקשר אחד לשני באופן יומיומי. אבא שלי הגיע מבית שתי,אמא הגיעה מבית חילוני אז הם החליטו להיפגש באמצע ולהיות מסורתיים כלומר,אנחנו נוסעים בשבת אבל מקפידים על קידוש ושמירת כשרות,נוסעים ברוב החגים אבל ראש השנה נוהגים שלא. חלק מהמשפחה של אבא לא כ"כ אהבה את הרעיון והחליטה לנתק איתנו קשר,יש רגעים שחבל לי על זה כי אני יודעת שאם הם רק יניחו לרגע את עניין הדת הם יגלו שההורים שלי הצליחו לבנות משפחה מסורתית יחסית,חמה ואוהבת אבל ככל הנראה הם לא יעשו את זה ואני שדיי גדלתי לעניין הזה מכבדת את ההחלטה שלהם.

 עד התיכון הייתי הבן אדם הכי שקט שאפשר,כ"כ שקט שחלק מהאנשים שהיו איתי ביסודי אפילו לא זוכרים אותי כבר. מסיבה לא ברורה,כשהגעתי לתיכון זה השתנה לחלוטין-הכרתי את כולם וכולם הכירו אותי,הייתי מסוגלת במשך 24 שעות להיות בכל כך הרבה מקומות,עם כל כך הרבה אנשים... בסוף כיתה י' הבנתי שרוב האנשים האלה לא באמת מכירים אותי,שנמאס לי לחייך גם בימים שקשה לי ובא לי לבכות! בבת אחת ניתקתי קשר עם כמעט כולם. הכרתי אנשים חדשים ולאט לאט גיבשתי קב' מסויימת של אנשים שמאוד קרובים אליי ושלמרות הצבא אנחנו מצליחים לשמור על קשר קרוב. מבין הידידים שלי יש לי חבר אחד שהוא החבר הכי טוב שלי בעולם,הוא מכיר אותי מגיל 14 והוא בין היחידים שלא ניתקתי איתם קשר בתקופה ההיא,שנינו משרתים בבסיסים סגורים וביציאות לא קלות ובכל זאת מקפידים לדבר בטלפון ולהיפגש כל הזמן,הוא הכי מכיר ומבין אותי בעולם והוא בערך הבן אדם היחידי שאני יודעת שאני בחיים לא אצליח לאכזב.

אני חיילת מזה 7 חודשים,משרתת בבסיס סגור בצפון הרחוק רחוק ובלי להתחמק בחור שאף אחד לא שמע עליו. גדלתי בבית שחינך לערכים רבים שבהם גם אהבת הארץ,בגיל 6 ראיתי את האחים שלי מתגייסים לקרבי ואחותי שירתה כתומכת לחימה בשטחים. מאז ומתמיד היה לי ברור שבצבא שלי אני הולכת לתת את הכל-הלכתי לכ"כ הרבה מיונים שכבר שכחתי לאן הלכתי. אגב,לא משנה כמה הייתי מוכנה לצבא את הטראומה של היום ה-1 בבקו"ם אני לא אשכח לעולם-הקצין מיון שצרח עליי,הטירונים שאם אני אגלה מי הם אני אישית אדאג שהם לא יוכלו להביא ילדים לעולם בדרך טבעית שקיבלו אותי בברכת "ברוכה הבאה לגיהינום" בשנייה שירדתי מהאוטובוס בביס ההכשרה והסמלת שצרחה על המחלקה שלי שיש לנו בדיוק 60 שניות לצאת מהשוק! אבל הזמנים עברו,הגעתי לקו מבצעי ואין לי מילים לתאר עד כמה כיף לי בינתיים! יש לי מדי בנים ונשק צמוד עם שם משעשע אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת.