קורים דברים נוספים בחיי אבל בימי מצרים שכאלה אני חשה צורך להתמקד דווקא בדברים הללו, לפחות עד שהסכנה תפנה את מקומה לדברים אחרים, טובים יותר או פחות . יסלחו לי הקוראים ימים טובים עוד יבואו אבל בינתיים , רוצה אני לתאר שלושה ימים בהם למדתי שיעור בתולדות עם ישראל, בנחישות באהבה .
נדמה שהכל כבר נכתב , בזיכרון הפרטי ובזיכרון הלאומי אבל בכ"ז, למען עצמי הבנתי שאחרי כמה ימים של רגיעה, גם זמני שלי וסיפור עיתות ימי מחייבים את הנדרש .
מספר לילות שלא ישנתי , מתכננת תכנונים .
התחפרתי בלילה במיטה, מתפנקת על כל קפיץ וקפיץ במזירון האורתופדי , מאריכה את השהות על מושב האסלה בשירותים בדקות נוספות ומתוקות ...
ארזתי תיק עם ביגוד מיוחד שהכנתי לצורך המסע, שלפתי את סנדלי השורש ונעלי הפומה שלי שנועדו לימים כאלה וביום שני בבוקר, קמתי מלאת מרץ לגוש קטיף .
נחתתי עם תיק שירות לאומי
~בת עמי לנצח~
עמוס לעייפה בתחנת ההסעה, כשלהקת בנות 12 התנפלה עלינו : יש פה שב"כ תברחו עכשיו!
כמובן שלא ברחנו אלא התקדמנו לעבר החסונים מהמודיעין שמצידם התחילו לתקתק במצלמותיהם מנציחים כל זווית שלנו . בהמשך התברר שכוחות הביטחון טרחו לגרש את ההסעות שלנו שנועדו לקחתנו לנתיבות כדי למנוע מאיתנו להגיע ולהשתתף בהפגנה הבלתי חוקית .
זעמנו , אז הגיע ראש המועצה , שביקש שנצא לצומת וששם יאספו אותנו ההסעות האחרות.
אחרי המתנה של שעה נוספת בשמש הקופחת שבצומת הבנו שהדמוקרטיה היחידה במזה"ת החליטה לבטל את חופש התנועה שלנו ולכן נאלצנו לחזור לשיטה שמוכיחה עצמה שוב ושוב: טרמפים!
מס' טרמפים: 3
זמן המתנה ממוצע לכל טרמפ : 3 דקות
צבע הסרט שעל הרכב: 2 כתום ואחד כחול- הסוואה!
סה"כ זמן הגעה: 5 שעות
נחתנו בנתיבות והמתנו במשך דקות ארוכות לשירותים . כשהגענו לבימת הפתיחה , התחלנו פתאום לקלוט את המסה של האנשים שהגיעו לשם . קרוב ל 40,000 איש כשרק מיעוטם הגיע בהסעות המאורגנות . היה מרגש לפגוש שם את כל החבר'ה שכמונו הגיעו כולם בדרך לא דרך .
פתחנו בצעדה . צעדנו במשך קרוב לשלוש שעות, עם תיקים כבדים על הגב , עם שירים, כלי נגינה והרבה כתום מסביב .
היתה שמחה אדירה בקהל הזה שהורכב מתלמידי תיכון, בנות שירות לאומי, סטודנטים (תא כתום), מבוגרים ואנחנו . הקהל צעד לו במרץ עם טרולים , עגלות תינוקות, תיקי מסע .
המחזה המדהים הזה של נחיל ענק של עשרות אלפי אנשים חדורים מטרה אחת היה מדהים . זה הזכיר לי את יציאת מצרים שבה גברים נשים וטף יצאו כולם , לעבר א"י .
אחרי שעתיים של הליכה, הצעדה נעצרה לה . התברר שהכביש עליו צעדנו נחסם . אז הגיעה קריאה לעבור דרך השדות .
מיהרנו לפנות ימינה והתחלנו לצעוד בשדה בור עם בורות , אבנים ענקיות והמון קוצים
~כמובן שמיהרתי להחליף לנעלי הפומה שלי~
המשכנו כך מספר דקות כשפתאום נגלה לעיננו מחזה מדהים :
באמצע השדה הענק , ניצבה לפנינו שורה ארוכה ארוכה של חיילים , אוחזים ידיים במין שרשרת ארוכה כשעל פניהם מבע חתום .
היינו בהלם . לא האמנתי שדרכנו תיחסם כך ע"י חיילים ועוד ביום הראשון לצעדה, עמוק בתוך הקו הירוק .
מעל ראשנו חג הליקופטר שהאיר את השטח בזרנוק של אור ולראשונה בחיי הרגשתי כעבריינית נמלטת ודה ז'ה וו היסטרי לסרט אויב המדינה .
כולם היו המומים . נעמדנו מול החיילים ונדמה היה לי שעל אף האחיזה האיתנה שלהם איש ברעהו, היה בהם איזה רעד קל, פחד ואפילו פיק ברכיים כמעט בלתי מורגש למול ההמונים שהתייצבו לפניהם .
פתאום נשמעו קריאות: 10 9 8 לרוץ . בין רגע מצאנו עצמנו נדחפים עם כל ההמון פנימה אל החיילים, מרגישים שרגלינו אינן נושאות אותנו כי אם ההמון הדוהר . אבל השרשרת לא נקרעה . היו מספר אנשים שהצליחו לעבור בין ידי החיילים ולרוץ הלאה כשאחד נתפס ע"י שוטר .
לאחרונה רואים בטלויזיה הרבה תמונות של שוטרים נוהגים באלימות כלפי מפגינים וזה מזעזע אבל כשרואים את זה במציאות זה מזעזע עוד יותר .
השוטר התנפל על הנער , תפס אותו, השליך אותו על האבנים, חבט בו, הכה בו וגרר אותו חזרה לתוך הקהל .
זה היה מפחיד . אני וקטיה רעדנו זו לזו בידיים , הרגשתי כאילו אני בתוך חלום רע , סרט, שואה.
החלטנו שאנחנו מתיישבים בשטח ומחכים לפיתרון . אי אפשר היה לישון שם כי השדה היה בור לגמרי אז אנשים ישבו לנוח , הכינו קפה .
חלק ניסו לשוחח עם השוטרים והחיילים שעמדו מולנו ואז פתאום התחיל ההמון כולו לשיר את המנון התקווה, עם דגלי ישראל וגוש קטיף מונפים .זה היה הזוי ומרגש ...
אחרי כמה רגעים שוב נשמעו הקריאות: 10 9 8 ואז אנשים התחילו לרוץ .
מיד הבנו שהמחסום נפרץ וכולם פשוט הרימו תפקלאות והתחילו לרוץ לתוך השדה שנפתח לפתע ונפרש מולנו נפוצים לכל עבר. רצנו ורצנו במשך מספר דקות , זה היה מפחיד, מרגש, מדהים .
עשרות אלפי אנשים רצים בתוך שדה פתוח לכל עבר...
אחרי שעתיים נוספות הגענו למחנה הלינה .השארנו את הבנים לישון עם הבנים ועברנו לצד של הבנות .
ניסינו להירדם על האבנים ששרטו לנו את הגב, קפאנו מקור מהרוח והטל והתעוררנו כל כמה דקות לשמוע ברמקולים ש "יצחק יוסף מבאר שבע ההורים מחפשים אותך בוא כבר"
אם אפשר לומר שהתעוררנו אחרי לילה נעדר שינה שכזה , זה היה קרוב לשש וחצי . פקחתי את עיני כשלפתע שמעתי ברמקול: הצבא מכתר אותנו, לקום עכשיו, להפסיק תפילות ולרוץ לכפר מימון
מיהרתי להתיישב, הרכבתי את משקפיי הרטובות מטל הלילה , מגלה שבקו האופק הסמוך אלינו הסתדרו עשרות אלפי חיילים בשרשרת איתנה .
רק סיים לו הרמקול לזעוק את ההוראה, תוך דקה, מתחם השינה העצום והמנומנם נעמד על רגליו וכולם התחילו להתקדם פנימה לכפר מימון .
לא הבנתי למה דווקא לשם , הרי כך יוכלו לכתר אותנו סופית אבל זו היתה ההוראה .
כשנחנו במדשאות הרעננות עדיין של הכפר חצי שעה אח"כ, מביטים בשער הכניסה החתום, עוד לא ממש קלטנו שזה הולך להיות הבית החדש שלנו, בשלושת הימים הקרובים .
היומיים שבאו אח"כ עברו עלינו בנעימים . וודסטוק ישראלי – כפר מימון תשס"ה .
הגענו לבית משפחת אמיתי בשביל להתפנות אבל הריח הנעים של בית שכבר התחלנו להתגעגע אליו עשה את שלו ומצאנו עצמנו דרים בגינת ביתם במשך יום וחצי .
משפחה צדיקה זו, אירחה אותנו ועוד רבים אחרים באופן מופתי ומעורר הערכה .
הכינו לנו אוכל, פינקו אותנו במזגן , שתיה ואפילו כיבסו לנו את הבגדים .
בעלת הבית הציעה לנו להתקלח אבל לא היה לנו נעים. בסוף, נעתרנו לבקשה והתפנקנו בטוש המדהים שיש להם בבית מבינים למה כולם רצו כ"כ שנתקלח: היינו מסריחים ברמות!
במשך יממה הוטל מצור יהודי על כפר מימון , אין יוצא ואין בא .
זה המקום לציין לשבח את אנשי כפר מימון שהכנסת האורחים המדהימה שלהם תיחרט בדפי ההיסטוריה של המאבק . בכל בית , פיסת דשא רענן התמקמו אנשים , השתלטו על חדרי שירותים ומקלחות והם סבלו בשקט . היחס המדהים שלהם הוא זה שנתן לנו כוח להמשיך והזכיר לנו איזה עם נפלא עם ישראל הזה . איזה עם נפלא .
כך חלף לו היום השלישי וחיש מהרה נכנסו ליום הרביעי . ליתר ביטחון ישנו עם הבגדים כי מישהו טרח להפיץ שמועה שבארבע בבוקר יוצאים לדרך . בשמונה התעוררנו לגלות שזה לא שלא העירו אותנו- פשוט אף אחד לא יצא לשום מקום .
ארזנו את מיטלטלינו ונפרדנו מהמשפחה הנפלאה בברכות חמות , הגיע הזמן להחזיר להם את החיים שלהם .
צעדנו חזרה למרכז הכפר , ותפסנו צל באחת מפיסות הדשא הצפופות .חלק מהחברים חתכו אבל אני בחרתי להישאר .
יום שלם שכבתי פרקדן, זוללת מכל הבא ליד .
מוריה התקשרה אלי: "רגע, שאני אבין: את נמצאת עכשיו במקום סגור עם עוד 50000 איש מתוכם עשרות אלפי חתנים פוטנציאליים??? "
לכו תסבירו לה שכשאת מסריחה ,עם בגדים דהויים מלפני יומיים, עיגולים שחורים מתחת לעיניים בשל היעדר שינה, שלפוחית מלאה בגלל שירותים כימיים, כובע על הראש , אפס איפור וריח של דשא, טל וזיעה קצת קשה לחשוב על בחורים ...
חילקו מלא אוכל בחינם, צה"ל חילק לנו מיים , גלידות נמכרו בשני שקלים בלבד וגם תעודת זהות כתומות ...
מניינים ושירי קודש מילאו את האוויר בקדושה , האבק כיסה את עורנו בשכבה אפורה ובשש היתה עצרת .
קצת לפני יצאתי לסיבוב . בסיבוב התברר לי שהשער למעשה פתוח ואיש הישר בעיניו יעשה . חיילים עדיין עומדים ליד הגדרות ואנשים מדברים איתם, שרים להם שירים, בוכים איתם, זה היה מרגש מאוד .
בשש נפתחה העצרת עם תפילה מרגשת . הרב שפירא בירך את הקהל.
נדהמתי לגלות איזו יראת חכמים יש לציבור הזה , משהו שאני ממש לא מכירה .
שמאלני נדיר חצה את השמיים עם דאון "עת לעקור נטוע" בדיוק באמצע הברכות של הרב ובעת אמירת קדושה של מנחה .
ודומעת, נרגשת הסתדרתי לצעדה החוצה מהכפר לעבר גוש קטיף.
גברים, אח"כ נשים ולבסוף משפחות . התחלנו לצעוד, עשרות אלפים של אנשים .שרים . כוח עצום .
הסתכלתי על ההמונים וחשבתי: יש כ"כ הרבה צדיקים, כ"כ הרבה אנשים שרוצים את הארץ שלנו . רק בשביל ההקרבה העצומה הזאת, התפילות, שיעורי התורה , הסבלנות, הנעימות, הכנסת האורחים רק בשביל זה שווה לבטל את הגזירה הזאת .
צעדנו במשך שלוש שעות מסיב לגדרות תיל מוקפים חיילים שוטרים, סוסים וכלי מלחמה .
שרנו לחיילים : אוהבים את צה"ל, חיל שוטר אני אוהב אותך, עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה
זה היה מרגש . אין מילים לתאר את זה. חוויה אדירה שאזכור לנצח נצחים
.
אחרי שעות של סחיבת תיקים על הגב , שירה עד גרון ניחר וזיעה ניגרת, גילינו שאנחנו שוב בכפר מימון וכי מה שעשינו היה בסה"כ להקיף את המושב .
הרגשנו מרומים, עצובים, מאוכזבים . המונים התחילו לעזוב את הכפר וגם אנחנו, עם אור ראשון נסענו הביתה .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
