גילדה

את שירן הכרתי לפני 4 שנים . אני עמדתי לי בטרמפיאדה המאולתרת שפתחתי בחניון הרכבים ליד האוניברסיטה והיא בדיוק יצאה מהחניון והעמיסה אותי לסיטרואן שלה .

"אני ממש לא אחת שלוקחת טרמפיסטים" היא אמרה לי אז , ואני מצידי חייכתי וחשבתי- מזלה שאני לא גנבת שתגרום לה להתחרט על הכל .

בשבועיים שבאו אח"כ אספה אותי ערבייה ישראלית שגרה באזור. היא נראתה יהודיה לגמריי , עם התספורת והדיבור והכל וגם כשטרקתי את הדלת של המכונית עוד לא הבנתי מה ומי .

כשהנהגת סירבה לקחת פלייר מנערה צעירה שעמדה בצומת וחילקה חומר שדיבר נגד משהו שהיה הרבה לפני שבכלל חלמנו על התנתקות חשבתי שסתם אין לה כוח אבל דקה אח"כ , ברמזור קלטתי פתאום שהמוזיקה שמתנגנת לי באוזניים היא לא מנגינה פרסית עתיקה אלא ניגוני תפילה מוסלמיים , ושהשפה שדיברו בה הבנות ברכב באמת מזכירה את שיעורי ערבית בבי"ס .

האינסטינקט הראשוני שלי היה לברוח. למלמל משהו על טעות ביעד, משהו ששכחתי בכיתה ומחייב אותי לחזור אבל משהו השאיר אותי שם, קצת קפואה ושתולה במקומי וכשהרכב נעצר , ושמעתי חבטה בגב מכיוון הבגאז' התחלתי לחשוב ברצינות שזו כנראה הגופה של הטרמפיסטית הקודמת...

הגעתי ליעד שלי בשלום , הנהגת היתה נחמדה והגופה בבגאז' התגלתה ככדורגל , היא מצידה מיהרה לקשור עימי קשרי חברות שלא העזתי לגלות עליהם לאיש ומידי פעם הייתי חוזרת איתה הביתה, טרמפ לצומת.

אבל חודש אח"כ, שוב אספה אותי הסיטרואן ושם בעצם, הכל התחיל .

הקליק היה מיידי וגם כשהאמברקס בסיטרואן כבר היה מורם מעלה, בחניה שליד הבית שלי לא הפסקנו לפטפט .החלפנו טלפונים ואט אט התרקמה לה ביננו ידידות מופלאה .

אינני מכירה חילוניים מהעיר שלי , תמיד הסתובבתי בחברה דתית והנה, בגיל 21 מצאתי לי חברה חדשה, בת עירי. צעירה ממני משמעותית (3 שנים) ביחס לשאר חברותיי הגדולות בד"כ מהקמפוס.

4 שנים שאנחנו חברות בנפש, עברנו יחד הרבה סיפורים עם בנים, יציאות מטורפות . ראינו רגעים שמחים ועצובים ואהבנו זו את זו אהבת נפש .

ואז הגיע אריק.

כשלפני חצי שנה, נפגשנו על כוס קפה היא גילתה לי שהיא עומדת להשתתף בגירוש וסיפרה לי שהיא בעד . ואני מצידי הזדעזעתי עמוקות .

4 שנים אני חברה של הבחורה הנפלאה הזאת, קשר רציף וחזק ומעולם, מעולם לא חשבתי על דעותיה הפוליטיות ואף לא ידעתי מהם .

נדמה שארבע שנים של אינתיפאדה איכשהו טשטשו את ההבדלים בין כולם ואיחדו את כולנו בהסכמיות של כאב על הסבל והקורבנות .

והנה, הגיע השבר הנוראי הזה שפער תהום עמוקה עד מאוד ביננו ונדמה שאין מנחם.

הבטחתי לה שאני אתפלל עליה בכל מאודי ואתחנן מריבויינו שלא תצטרך להשתתף באירוע הטראגי הזה , אם יקרה .

אינני אומרת נואש עדיין, עודני מוסיפה לשאת תפילה , תפילה של כאב . על אף שאת תפקידה הקשה שכולל פינוי פיזי של מתיישבים מביתם ממש, קיבלה זה מכבר .

בלילה השני בכפר מימון, בחצר ביתם של משפחה צדקת ונחמדת, קיבלתי הודעה בטלפון שלי .

"הקפיצו אותי לכפר מימון, תגידי לי שאת לא שם!"

אבל הייתי שם . ונלחצנו שתינו . חוץ מאיתנו, יש עוד 50,000 כתומים ו30,000 חיילים ושוטרים והסיכוי שנפגש קלוש אמנם אבל, עצם הסיכוי שנעמוד זו מול זו , כשהיא במדים הפעם, הבהילה את שתינו .

"אני לא יודעת אם ניפגש שירני ", כתבתי לה, "אבל אני מבקשת ממך, שלא משנה את מי כן תפגשי, תראי בכל אחת –אותי "

היא אמרה שתשתדל ולי רק נשאר להרים עיניים קרועות לרווחה לשמיים ולזעוק לריבונו של עולם על הגזירה הקשה שנפלה עלינו .

היא באימונים כרגע, מלמדים אותה איך לפנות מתיישבים שלא יעזבו מרצון את ביתם למרות ההחלטה הדמוקרטית של ממשלת ישראל .

אינני מהלוחמות, מהנגררות. אישה פשוטה אני .

לא מסוגלת לומר למישהו לסרב פקודה על אף שאני מאמינה בזה מאוד וחושבת שזו גדולה אמיתית.

אינני יכולה לומר כך משום שאני לא זו שאשא בתוצאות. המקסימום שאני יכולה לומר זה להקטין ראש.  וגם עם זה קטונתי .

אני משתפת אותה ברגשות שלי. מדברת לא מתוך רצון לשכנע, רק רוצה לספר לה כחברה מה מציק לי , בדיוק כמו שסיפרתי לה תמיד על הבחור הזה וההוא ועל הבוס .

"באמת כואב לי שירני "  אני אומרת לה , ובארבע המילים הללו מעבירה בלי ועם לרצות מסר על צד אנושי בסיפור הטראגי הזה שבצבא איכשהו שכחו לספר לה עליו

ובפעם העשירית בשיחה שלנו, היא מבקשת ממני שאפסיק , היא לא יכולה לשמוע .

ולי נגמרות המילים.

קבענו להיפגש השבוע, אבל נדמה לי שהפגישה לא באמת תצא אל הפועל. כואב מידי. לשתינו.

תודה אריק.