גילדה

את שירן הכרתי לפני 4 שנים . אני עמדתי לי בטרמפיאדה המאולתרת שפתחתי בחניון הרכבים ליד האוניברסיטה והיא בדיוק יצאה מהחניון והעמיסה אותי לסיטרואן שלה .

"אני ממש לא אחת שלוקחת טרמפיסטים" היא אמרה לי אז , ואני מצידי חייכתי וחשבתי- מזלה שאני לא גנבת שתגרום לה להתחרט על הכל .

בשבועיים שבאו אח"כ אספה אותי ערבייה ישראלית שגרה באזור. היא נראתה יהודיה לגמריי , עם התספורת והדיבור והכל וגם כשטרקתי את הדלת של המכונית עוד לא הבנתי מה ומי .

כשהנהגת סירבה לקחת פלייר מנערה צעירה שעמדה בצומת וחילקה חומר שדיבר נגד משהו שהיה הרבה לפני שבכלל חלמנו על התנתקות חשבתי שסתם אין לה כוח אבל דקה אח"כ , ברמזור קלטתי פתאום שהמוזיקה שמתנגנת לי באוזניים היא לא מנגינה פרסית עתיקה אלא ניגוני תפילה מוסלמיים , ושהשפה שדיברו בה הבנות ברכב באמת מזכירה את שיעורי ערבית בבי"ס .

האינסטינקט הראשוני שלי היה לברוח. למלמל משהו על טעות ביעד, משהו ששכחתי בכיתה ומחייב אותי לחזור אבל משהו השאיר אותי שם, קצת קפואה ושתולה במקומי וכשהרכב נעצר , ושמעתי חבטה בגב מכיוון הבגאז' התחלתי לחשוב ברצינות שזו כנראה הגופה של הטרמפיסטית הקודמת...

הגעתי ליעד שלי בשלום , הנהגת היתה נחמדה והגופה בבגאז' התגלתה ככדורגל , היא מצידה מיהרה לקשור עימי קשרי חברות שלא העזתי לגלות עליהם לאיש ומידי פעם הייתי חוזרת איתה הביתה, טרמפ לצומת.

אבל חודש אח"כ, שוב אספה אותי הסיטרואן ושם בעצם, הכל התחיל .

הקליק היה מיידי וגם כשהאמברקס בסיטרואן כבר היה מורם מעלה, בחניה שליד הבית שלי לא הפסקנו לפטפט .החלפנו טלפונים ואט אט התרקמה לה ביננו ידידות מופלאה .

אינני מכירה חילוניים מהעיר שלי , תמיד הסתובבתי בחברה דתית והנה, בגיל 21 מצאתי לי חברה חדשה, בת עירי. צעירה ממני משמעותית (3 שנים) ביחס לשאר חברותיי הגדולות בד"כ מהקמפוס.

4 שנים שאנחנו חברות בנפש, עברנו יחד הרבה סיפורים עם בנים, יציאות מטורפות . ראינו רגעים שמחים ועצובים ואהבנו זו את זו אהבת נפש .

ואז הגיע אריק.

כשלפני חצי שנה, נפגשנו על כוס קפה היא גילתה לי שהיא עומדת להשתתף בגירוש וסיפרה לי שהיא בעד . ואני מצידי הזדעזעתי עמוקות .

4 שנים אני חברה של הבחורה הנפלאה הזאת, קשר רציף וחזק ומעולם, מעולם לא חשבתי על דעותיה הפוליטיות ואף לא ידעתי מהם .

נדמה שארבע שנים של אינתיפאדה איכשהו טשטשו את ההבדלים בין כולם ואיחדו את כולנו בהסכמיות של כאב על הסבל והקורבנות .

והנה, הגיע השבר הנוראי הזה שפער תהום עמוקה עד מאוד ביננו ונדמה שאין מנחם.

הבטחתי לה שאני אתפלל עליה בכל מאודי ואתחנן מריבויינו שלא תצטרך להשתתף באירוע הטראגי הזה , אם יקרה .

אינני אומרת נואש עדיין, עודני מוסיפה לשאת תפילה , תפילה של כאב . על אף שאת תפקידה הקשה שכולל פינוי פיזי של מתיישבים מביתם ממש, קיבלה זה מכבר .

בלילה השני בכפר מימון, בחצר ביתם של משפחה צדקת ונחמדת, קיבלתי הודעה בטלפון שלי .

"הקפיצו אותי לכפר מימון, תגידי לי שאת לא שם!"

אבל הייתי שם . ונלחצנו שתינו . חוץ מאיתנו, יש עוד 50,000 כתומים ו30,000 חיילים ושוטרים והסיכוי שנפגש קלוש אמנם אבל, עצם הסיכוי שנעמוד זו מול זו , כשהיא במדים הפעם, הבהילה את שתינו .

"אני לא יודעת אם ניפגש שירני ", כתבתי לה, "אבל אני מבקשת ממך, שלא משנה את מי כן תפגשי, תראי בכל אחת –אותי "

היא אמרה שתשתדל ולי רק נשאר להרים עיניים קרועות לרווחה לשמיים ולזעוק לריבונו של עולם על הגזירה הקשה שנפלה עלינו .

היא באימונים כרגע, מלמדים אותה איך לפנות מתיישבים שלא יעזבו מרצון את ביתם למרות ההחלטה הדמוקרטית של ממשלת ישראל .

אינני מהלוחמות, מהנגררות. אישה פשוטה אני .

לא מסוגלת לומר למישהו לסרב פקודה על אף שאני מאמינה בזה מאוד וחושבת שזו גדולה אמיתית.

אינני יכולה לומר כך משום שאני לא זו שאשא בתוצאות. המקסימום שאני יכולה לומר זה להקטין ראש.  וגם עם זה קטונתי .

אני משתפת אותה ברגשות שלי. מדברת לא מתוך רצון לשכנע, רק רוצה לספר לה כחברה מה מציק לי , בדיוק כמו שסיפרתי לה תמיד על הבחור הזה וההוא ועל הבוס .

"באמת כואב לי שירני "  אני אומרת לה , ובארבע המילים הללו מעבירה בלי ועם לרצות מסר על צד אנושי בסיפור הטראגי הזה שבצבא איכשהו שכחו לספר לה עליו

ובפעם העשירית בשיחה שלנו, היא מבקשת ממני שאפסיק , היא לא יכולה לשמוע .

ולי נגמרות המילים.

קבענו להיפגש השבוע, אבל נדמה לי שהפגישה לא באמת תצא אל הפועל. כואב מידי. לשתינו.

תודה אריק.

קורים דברים נוספים בחיי אבל בימי מצרים שכאלה אני חשה צורך להתמקד דווקא בדברים הללו, לפחות עד שהסכנה תפנה את מקומה לדברים אחרים, טובים יותר או פחות . יסלחו לי הקוראים ימים טובים עוד יבואו אבל בינתיים , רוצה אני לתאר שלושה ימים בהם למדתי שיעור בתולדות עם ישראל, בנחישות באהבה .

נדמה שהכל כבר נכתב , בזיכרון הפרטי ובזיכרון הלאומי אבל בכ"ז, למען עצמי הבנתי שאחרי כמה ימים של רגיעה, גם זמני שלי וסיפור עיתות ימי מחייבים את הנדרש .

מספר לילות שלא ישנתי , מתכננת תכנונים .

התחפרתי בלילה במיטה, מתפנקת על כל קפיץ וקפיץ במזירון האורתופדי , מאריכה את השהות על מושב האסלה בשירותים בדקות נוספות ומתוקות ...

ארזתי תיק עם ביגוד מיוחד שהכנתי לצורך המסע, שלפתי את סנדלי השורש ונעלי הפומה שלי שנועדו לימים כאלה וביום שני בבוקר, קמתי מלאת מרץ לגוש קטיף .

נחתתי עם תיק שירות לאומי

~בת עמי לנצח~

עמוס לעייפה בתחנת ההסעה, כשלהקת בנות 12 התנפלה עלינו : יש פה שב"כ תברחו עכשיו!

כמובן שלא ברחנו אלא התקדמנו לעבר החסונים מהמודיעין שמצידם התחילו לתקתק במצלמותיהם מנציחים כל זווית שלנו . בהמשך התברר שכוחות הביטחון טרחו לגרש את ההסעות שלנו שנועדו לקחתנו לנתיבות כדי למנוע מאיתנו להגיע ולהשתתף בהפגנה הבלתי חוקית .

זעמנו , אז הגיע ראש המועצה , שביקש שנצא לצומת וששם יאספו אותנו ההסעות האחרות.  

אחרי המתנה של שעה נוספת בשמש הקופחת שבצומת הבנו שהדמוקרטיה היחידה במזה"ת החליטה לבטל את חופש התנועה שלנו ולכן נאלצנו לחזור לשיטה שמוכיחה עצמה שוב ושוב: טרמפים!

מס' טרמפים: 3

זמן המתנה ממוצע לכל טרמפ : 3 דקות

צבע הסרט שעל הרכב: 2 כתום ואחד כחול- הסוואה!

סה"כ זמן הגעה: 5 שעות

נחתנו בנתיבות והמתנו במשך דקות ארוכות לשירותים . כשהגענו לבימת הפתיחה , התחלנו פתאום לקלוט את המסה של האנשים שהגיעו לשם . קרוב ל 40,000 איש כשרק מיעוטם הגיע בהסעות המאורגנות . היה מרגש לפגוש שם את כל החבר'ה שכמונו הגיעו כולם בדרך לא דרך .

פתחנו בצעדה . צעדנו במשך קרוב לשלוש שעות, עם תיקים כבדים על הגב , עם שירים, כלי נגינה והרבה כתום מסביב .

היתה שמחה אדירה בקהל הזה שהורכב מתלמידי תיכון, בנות שירות לאומי, סטודנטים (תא כתום), מבוגרים ואנחנו . הקהל צעד לו במרץ עם טרולים , עגלות תינוקות, תיקי מסע  .

המחזה המדהים הזה של נחיל ענק של עשרות אלפי אנשים חדורים מטרה אחת היה מדהים . זה הזכיר לי את יציאת מצרים שבה גברים נשים וטף יצאו כולם , לעבר א"י .

אחרי שעתיים של הליכה, הצעדה נעצרה לה . התברר שהכביש עליו צעדנו נחסם . אז הגיעה קריאה לעבור דרך השדות .

מיהרנו לפנות ימינה והתחלנו לצעוד בשדה בור עם בורות , אבנים ענקיות והמון קוצים

~כמובן שמיהרתי להחליף לנעלי הפומה שלי~

המשכנו כך מספר דקות כשפתאום  נגלה לעיננו מחזה מדהים :

באמצע השדה הענק , ניצבה לפנינו שורה ארוכה ארוכה של חיילים , אוחזים ידיים במין שרשרת ארוכה כשעל פניהם מבע חתום .

היינו בהלם . לא האמנתי שדרכנו תיחסם כך ע"י חיילים ועוד ביום הראשון לצעדה, עמוק בתוך הקו הירוק .

מעל ראשנו חג הליקופטר שהאיר את השטח בזרנוק של אור ולראשונה בחיי הרגשתי כעבריינית נמלטת ודה ז'ה וו היסטרי לסרט אויב המדינה .

כולם היו המומים . נעמדנו מול החיילים ונדמה היה לי שעל אף האחיזה האיתנה שלהם איש ברעהו, היה בהם איזה רעד קל, פחד ואפילו פיק ברכיים כמעט בלתי מורגש למול ההמונים שהתייצבו לפניהם .

פתאום נשמעו קריאות: 10 9 8   לרוץ . בין רגע מצאנו עצמנו נדחפים עם כל ההמון פנימה אל החיילים, מרגישים שרגלינו אינן נושאות אותנו כי אם ההמון הדוהר . אבל השרשרת לא נקרעה . היו מספר אנשים שהצליחו לעבור בין ידי החיילים ולרוץ הלאה כשאחד נתפס ע"י שוטר .

לאחרונה רואים בטלויזיה הרבה תמונות של שוטרים נוהגים באלימות כלפי מפגינים וזה מזעזע אבל כשרואים את זה במציאות זה מזעזע עוד יותר .

השוטר התנפל על הנער , תפס אותו, השליך אותו על האבנים, חבט בו, הכה בו וגרר אותו חזרה לתוך הקהל .

זה היה מפחיד . אני וקטיה  רעדנו זו לזו בידיים , הרגשתי כאילו אני בתוך חלום רע , סרט, שואה.

החלטנו שאנחנו מתיישבים בשטח ומחכים לפיתרון . אי אפשר היה לישון שם כי השדה היה בור לגמרי אז אנשים ישבו לנוח , הכינו קפה .

חלק ניסו לשוחח עם השוטרים והחיילים שעמדו מולנו ואז פתאום התחיל ההמון כולו לשיר את המנון התקווה, עם דגלי ישראל וגוש קטיף מונפים .זה היה הזוי ומרגש ...

אחרי כמה רגעים שוב נשמעו הקריאות: 10 9 8 ואז אנשים התחילו לרוץ .

מיד הבנו שהמחסום נפרץ וכולם פשוט הרימו תפקלאות והתחילו לרוץ לתוך השדה שנפתח לפתע ונפרש מולנו נפוצים לכל עבר. רצנו ורצנו במשך מספר דקות , זה היה מפחיד, מרגש, מדהים .

עשרות אלפי אנשים רצים בתוך שדה פתוח לכל עבר... 

אחרי שעתיים נוספות הגענו למחנה הלינה .השארנו את הבנים לישון עם הבנים ועברנו לצד של הבנות .

ניסינו להירדם על האבנים ששרטו לנו את הגב, קפאנו מקור מהרוח והטל והתעוררנו כל כמה דקות לשמוע ברמקולים ש "יצחק יוסף מבאר שבע ההורים מחפשים אותך בוא כבר"

אם אפשר לומר שהתעוררנו אחרי לילה נעדר שינה שכזה , זה היה קרוב לשש וחצי . פקחתי את עיני כשלפתע שמעתי ברמקול: הצבא מכתר אותנו, לקום עכשיו, להפסיק תפילות ולרוץ לכפר מימון

מיהרתי להתיישב, הרכבתי את משקפיי הרטובות מטל הלילה , מגלה שבקו האופק הסמוך אלינו הסתדרו עשרות אלפי חיילים בשרשרת איתנה .

רק סיים לו הרמקול לזעוק את ההוראה, תוך דקה, מתחם השינה העצום והמנומנם נעמד על רגליו וכולם התחילו להתקדם פנימה לכפר מימון .

לא הבנתי למה דווקא לשם , הרי כך יוכלו לכתר אותנו סופית אבל זו היתה ההוראה .

כשנחנו במדשאות הרעננות עדיין של הכפר חצי שעה אח"כ, מביטים בשער הכניסה החתום, עוד לא ממש קלטנו שזה הולך להיות הבית החדש שלנו, בשלושת הימים הקרובים .

היומיים שבאו אח"כ עברו עלינו בנעימים . וודסטוק ישראלי – כפר מימון תשס"ה .

הגענו לבית משפחת אמיתי בשביל להתפנות אבל הריח הנעים של בית שכבר התחלנו להתגעגע אליו עשה את שלו ומצאנו עצמנו דרים בגינת ביתם במשך יום וחצי .

משפחה צדיקה זו, אירחה אותנו ועוד רבים אחרים באופן מופתי ומעורר הערכה .

הכינו לנו אוכל, פינקו אותנו במזגן , שתיה ואפילו כיבסו לנו את הבגדים .

בעלת הבית הציעה לנו להתקלח אבל לא היה לנו נעים. בסוף, נעתרנו לבקשה והתפנקנו בטוש המדהים שיש להם בבית מבינים למה כולם רצו כ"כ שנתקלח: היינו מסריחים ברמות!

במשך יממה הוטל מצור יהודי על כפר מימון , אין יוצא ואין בא .

זה המקום לציין לשבח את אנשי כפר מימון שהכנסת האורחים המדהימה שלהם תיחרט בדפי ההיסטוריה של המאבק . בכל בית , פיסת דשא רענן התמקמו אנשים , השתלטו על חדרי שירותים ומקלחות והם סבלו בשקט . היחס המדהים שלהם הוא זה שנתן לנו כוח להמשיך והזכיר לנו איזה עם נפלא עם ישראל הזה . איזה עם נפלא .

כך חלף לו היום השלישי וחיש מהרה נכנסו ליום הרביעי . ליתר ביטחון ישנו עם הבגדים כי מישהו טרח להפיץ שמועה שבארבע בבוקר יוצאים לדרך . בשמונה התעוררנו לגלות שזה לא שלא העירו אותנו- פשוט אף אחד לא יצא לשום מקום .

ארזנו את מיטלטלינו ונפרדנו מהמשפחה הנפלאה בברכות חמות , הגיע הזמן להחזיר להם את החיים שלהם .

צעדנו חזרה למרכז הכפר , ותפסנו צל באחת מפיסות הדשא הצפופות .חלק מהחברים חתכו אבל אני בחרתי להישאר .

יום שלם שכבתי פרקדן, זוללת מכל הבא ליד .

מוריה התקשרה אלי: "רגע, שאני אבין: את נמצאת עכשיו במקום סגור עם עוד 50000 איש מתוכם עשרות אלפי חתנים פוטנציאליים??? "

לכו תסבירו לה שכשאת מסריחה ,עם בגדים דהויים מלפני יומיים, עיגולים שחורים מתחת לעיניים בשל היעדר שינה, שלפוחית מלאה בגלל שירותים כימיים, כובע על הראש , אפס איפור וריח של דשא, טל וזיעה קצת קשה לחשוב על בחורים ...

חילקו מלא אוכל בחינם, צה"ל חילק לנו מיים , גלידות נמכרו בשני שקלים בלבד וגם תעודת זהות כתומות ...

מניינים ושירי קודש מילאו את האוויר בקדושה  , האבק כיסה את עורנו בשכבה אפורה ובשש היתה  עצרת .

קצת לפני יצאתי לסיבוב . בסיבוב התברר לי שהשער למעשה פתוח ואיש הישר בעיניו יעשה . חיילים עדיין עומדים ליד הגדרות ואנשים מדברים איתם, שרים להם שירים, בוכים איתם, זה היה מרגש מאוד .

בשש נפתחה העצרת עם תפילה מרגשת . הרב שפירא בירך את הקהל.

נדהמתי לגלות איזו יראת חכמים יש לציבור הזה , משהו שאני ממש לא מכירה .

שמאלני נדיר חצה את השמיים עם דאון "עת לעקור נטוע" בדיוק באמצע הברכות של הרב ובעת אמירת קדושה של מנחה  .

ודומעת, נרגשת הסתדרתי לצעדה החוצה מהכפר לעבר גוש קטיף.

גברים, אח"כ נשים ולבסוף משפחות . התחלנו לצעוד, עשרות אלפים של אנשים .שרים . כוח עצום .

הסתכלתי על ההמונים וחשבתי: יש כ"כ הרבה צדיקים, כ"כ הרבה אנשים שרוצים את הארץ שלנו . רק בשביל ההקרבה העצומה הזאת, התפילות, שיעורי התורה , הסבלנות, הנעימות, הכנסת האורחים רק בשביל זה שווה לבטל את הגזירה הזאת .

צעדנו במשך שלוש שעות מסיב לגדרות תיל מוקפים חיילים שוטרים, סוסים וכלי מלחמה .

שרנו לחיילים : אוהבים את צה"ל, חיל שוטר אני אוהב אותך, עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה

זה היה מרגש . אין מילים לתאר את זה. חוויה אדירה שאזכור לנצח נצחים

.

אחרי שעות של סחיבת תיקים על הגב , שירה עד גרון ניחר וזיעה ניגרת, גילינו שאנחנו שוב בכפר מימון וכי מה שעשינו היה בסה"כ להקיף את המושב .

הרגשנו מרומים, עצובים, מאוכזבים . המונים התחילו לעזוב את הכפר וגם אנחנו, עם אור ראשון  נסענו הביתה .

הרבה פעמים אני מרגישה שאני מבינה אותם. אחרי הכל, גם אני מיעוט .מיעוט שולי, סהרורי, מסוכן .

אני מדברת על אנטישמיות. אנטישמיות לא חיצונית אלא פנימית טבועה ומושרשת .

ההיסטוריה כיוונה אותה לנדוד ולחלחל פנימה וכך יצאנו מותקפים משני הכיוונים .

היא גרמה לאנשים בני אותו עם לשנוא זה את זה שינאה תהומית ולבטל כל מימד דתי אתני שקיים אצלם . זאת ע"י הצפת הארץ במיליון וחצי גויים ועמי ארצות חלקם אנטישמים ממש וביטול הזהות היהודית האישית והקולקטיבית ע"מ להפוך את הבית הקטן , היחיד שיש ליהדות לבניין רב קומות  . להשמיד אותו וכך לנצח .

בעבר האמינו אנשים כי אם יטשטשו את המימד הדתי בהתנהגותם ובלבושם , תמחל לה האנטישמיות על כבודה ותקבל אותם בזרי פרחים ובידיים פרושות . אבל אז קם היטלר והזכיר גם למי שכאב על מנת לשכוח שיהודי הוא יהודי הוא יהודי .

התיאוריה של היטלר מוסיפה להתקיים. לא רק בגרמניה צרפת או איראן של 2005 אלא גם בתוככי מדינת ישראל .

כי אין מנגנון יעיל יותר להשמדת העם היהודי מאשר מנגנון עצמי שפועל מבפנים .

מפעילי המנגנון מולכים ומוליכים עצמם שולל מתוך אמונה שלביתם הם עושים אך למעשה הם שליחי האנטישמיות הגלובלית השולחת זרועות ארוכות ומתפשטת לכל עבר במטרה אחת- חנק חיסול והשמדה .

המסווה הוא טובת העם והמדינה ורעיונות מודרניים מתחלפים .

הדמוקרטיה הפכה לצורת משטר קדוש על אף שאנחנו בעיצומה של ההיסטוריה וחוק הדמוקרטיות עשוי להתמוסס ולהיעלם בתוכה כפי שצורות משטר אחרות חלפו מן העולם .

האדם הדתי, אשר אינו כפוף למערכת חוקים ארצית בת חלוף שנקבעה ע"י קבוצת אנשים בעלי אינטרסים להיפך, הוא פועל ע"פ הוראות שניתנות לו מסמכות עליונה, נצחית ואמורפית  הפך למסכן צורת משטר זו .

נדמה שכל בר דעת משכיל להבין כי בדיבייט בין מערכת חוקים ארצית וחד ממדית לבין מערכת חוקים אלוהית ונצחית, לאחרונה יש מקום של כבוד ותוקף.

אולם, בניגוד לעבר בו ניצבו אלה מול אלה אנשי השם ואנשי עבודת אלילים , האנטישמים החדשים נטשו כל מימד דתי ואימצו לעצמם את השכל הישר והנכון כדי לקבוע מהם גבולות המוסר והציות .

מסופר על רב אחד שנסע במרכבה ביערות אירופה . במהלך הנסיעה, החל לקשור שיחה עם העגלון . חיש קל גלשו העניינים לתחום האמונה . שאל אותו הרב, אני יהודי ובמי אתה מאמין? ענה לו העגלון, אני מאמין בעצמי, אינני מאמין בשום אל. כששמע זאת הרב מיהר לדרוש מן העגלון לעצור וביקש לרדת. העגלון התפלא- הרי זה אמצע הלילה , יער חשוך ומסוכן ? אך הרב עמד על שלו . אח"כ הסביר הרב לתלמיד שנסע עימו: "כל אמונה עדיפה ע"פ היעדר אמונה בכלל שכן אדם מאמין מחוייב למערכת חוקים, ערכים ומוסר ומכיר בכך שיש למעלה ממנו  ואילו אדם שאין לו אמונה כלל פועל ע"פ השכל לבדו ומזה אני מפחד יותר מאשר כל החושך שבעולם  "

קיימות שתי פנים לאנטישמיות . האחת רואה בבדלנות היהודית איום על בדלנות הגויים עצמם ולכן נדרשו היהודים להיטמע , להתבולל ובמילים אחרות: להיעלם .

השניה דווקא זעמה על החדירה היהודית לחיים הלאומיים של אותו עם וביקשה מהם להיסגר בתוך עצמם, ולבסוף אף דאגה להשמיד אותם פיזית .

הרעיון הציוני נתפס כגאוני. ריכוז העם היהודי במקום אחד המתנהל ע"פ ההשקפה יהודית היווה פתרון מדהים לבעיית ההתבוללות הרוחנית והפיזית של יהודי העולם .

מה ישמור על דת טוב יותר מאשר מדינה ?

אבל אותו מנגנון שבתמימות רבה נתפס ע"י הציונית דתית ככלי הפך למטרה ופועל כמנגנון הרס עצמי .

תסמונת הקורבן הידועה בפסיכולוגיה תופסת לה כר נרחב באנטישמיות המודרנית של המאות האחרונות . האנטישמים החדשים פוחדים מהאנטישמיות המסורתית הידועה שהוכחה כבלתי ניתנת למיגור וכדי להתמודד עם הפחד הם מאמצים את השיטות של האנטישמיות עצמה -

אם אינך יכול לנצח אותם, הצטרף אליהם , אומר הפתגם הידוע ויהודים אוהבים פתגמים .

ומי קורא תיגר על האנטישמיות יותר מאשר אמונה דתית חזקה ושמירה על אתניות ?

כאילו לא למדו דבר מלקחי השואה האיומה, הפכו היהודים למנגנון השמדה עצמית מתוך חשיבה קלוקלת שרעיונות ישנים-חדשים אלה ישימו סוף לאנטישמיות המסורתית הלא נעימה . 

הרעיון אותו רעיון , אבל יש נשק חדש .

קוראים לו  תקשורת .

תפסה לה אליטה שולית ומצומצמת מדיום רב השפעה והחלה מטפטפת מסרים ארסיים ורעילים לביתו ומשם לנשמתו ומוחו של האזרח הקטן .

באמצעות מניפולציות רגשיות, גירויים יצריים ואפקטים של תאורה וסאונד הם יוצרים כאן מציאות אחרת . את המציאות שלהם .

והאזרח הקטן נשאב פנימה לתוך סאגה ידועה לבעלי עניין שתכליתה אחת: השמדה .

השמדת הדת , טשטוש הלאום ולבסוף מחיקת היהדות והזהות היהודית מעל דפי ההיסטוריה .

האנטישמים החדשים שונאים כל דבר יהודי ונתקפים חלחלה . לחלוץ נעליים בכניסה למסגד זה IN כיסוי ראש בבי"כ- כפיה .

כמו יהודי מצוי בגולה , הרגשנו נבדלים גם כאן כי זה מה ששידרו לנו. אתם אחרים . אז עשינו הכל כדי להתבלט, כדי להצליח ולהראות שיש דתיים אחרים , שגם דתי יכול ובגדול.

ואז הגיע רצח רבין . רצח שיותר משהוא כמה יריות ומוות של ראש ממשלה היה בו למעשה  עלילת דם יהודית מודרנית שהביאה לחשיפת האמת ולהתפכחות .

והיום ניתן גם לומר, סימן ראשון לבאות . כי אחרי הרצח הזה, הדתי המצוי, נבעט הרחק אל מעבר לקונצנזוס לעבר השוליים הסהרוריים והפך לדמון מרושע ושתלטן . אויב הדמוקרטיה הנאורה . אויב השלום. אויב העם.

תתנצלו שאגו וירקו לעברנו וכיהודי חלוש בגולה, השפלנו מבט והכנו על חטא הדם באפיית המצות .

זה לא גרם להם לסלוח. ובכל חשוון מגיע פסטיבל עשרת ימי תשובה וחשבון נפש חד צדדי .

עשר שנים חלפו, ובכל זאת כוכבנו זרח . כי יש לנו אהבה ויש לנו אמונה והיא תנצח.

אבל הם זכרו את מה שאנחנו שכחנו -שלהם יש נשק .

אפילו לכם יש רגעי חסד, וכולנו עם אחד הם יגידו .

קוראים לזה גימיק . אבל למעשה מה יותר אנטישמי מלשפוט אדם ע"פ דתו ?

אלישע מכוכב נולד וצביקה השגריר כיהודון המצוי, אנחנו נותנים לכם להשתלב מותק! ותוך כדי לא נפסיק לצחוק על הכיפה'לה שלך ולהתעסק ללא הרף בזהות הדתית הבדלנית שלך . לא יכולת להשאיר תכיפה'לה בבית? ונכון כיף שיש מעריצות?

ובתוכניות שנועדות לגשר לכאורה על פערים דתיים- תרבותיים מוכרים לנו אשליה של ביחד וכמה קל להיות ביחד כשהמטרה היא מיליון שקל + בונוסים והפתעות . מה יותר צו פיוס מאשר אמילי וההתבטאויות האנטישמיות שלה ? ורותי שותקת.  ובלי מילה על תחבורה בשבת והתנתקות חלילה. רייטינג זה שם המשחק ובואו נשלב את זה עם עשייה חברתית הגו האליטות בישיבת מערכת .

נותנים לנו עמוד שלם בNRG , מרשים לפחות סהרוריים שבינינו שמאמצים לעצמם גינונים אנטישמיים כדי לשרוד לכתוב קצת בסיפתח של איזה נייר שבועי כשהיותר סהרוריים  מקבלים עמוד אחד לקראת הסוף .להיות עם ולהרגיש בלי.

הדמוניזציה בקריקטורות של וואלה = הארץ , כתבות הפחד והשטנה בשות' מזכירים יותר ויותר אווירה אנטישמית באירופה ובמדינות ערב . חפשו את הכיפה.

דלגיטימציה קוראים לזה :

קודם כל, בואו נרסק אותם. נבטל להם את החלומות . נפזר קצת מסמרים על הכביש, נהפוך אותם לסהרוריים, נשליך אותם לבתי כלא, נסגור להם מוסדות דת , נהרוס להם מרכזים רוחניים , נבטל קצבאות, נעמיד חיילים בשורה ונחלק לתושבים אישורי מעבר .

"תחזרו הביתה" הם אומרים בכאילו כנות  . אבל מה שאתם קוראים לו בית הוא לא הבית שלי .

לא כל הכיפות כתומות אתם אומרים וזה נכון. אבל כל הכיפות הן כיפות . ואנחנו, הדתיים מייצגים את מה שהאנטישמיות היהודית המודרנית הכי פוחדת ממנו : יהדות

שוכחת שהיא בסה"כ פוחדת מעצמה .

וכמו במשחק הפחדנים רצה לעבר התהום וקופצת, לעבר מותה שלה .

אז בעטם אותי הרחק אל מעבר לגבולות הקונצנזוס שהגדרתם , נחבטתי בסלעים ואבנים, אבק נכנס לי לעיניים ויורדות לי דמעות. אני משפשפת את ידי, מנערת מהן פירורי חול וחושך, קמה ומיישרת את חצאיתי .

עם כאבי פרקים מהמכות אני זוקפת גב מכוסה חבורות ושריטות ומישירה אליכם מבט חום זועק :

אף אחד לא הצליח ואף אחד לא יצליח לעולם , לנצח אותי !

אתם מתעסקים פה בנצח, ואני חלק ממנו . מי שיעלם באבק זה אתם , אני רק אנער אותו ממני ואמשיך הלאה, להר .