ככל שאני מכירה יותר אנשים, אני נקשרת יותר לכלב שלי...

עד היום לא ברור לי למה אנשים ממהרים להתבגר?

פספסתם רכבת? לא נורא תבוא עוד אחת.

 כולן במילא מובילות בסוף לאותה תחנה...

בינתיים תהינו מהציפייה.

  לאנשים יש שנים רבות (אם הם לא מחרבשים אותן באמצע)

לחיות בתור מבוגרים ורק קורטוב (מיקרוסקופי) של ילדות.

הזמן גם ככה עושה את שלו (והוא מזור לכל שכואב) אז תנו לחיים לזרום

 ובינתיים נצלו את הרגע

(לא במובן של להשתכר כל לילה באיזה מועדון סוג ת'

 ולמצוא את עצמך ערום בבוקר בלי כרטיס אשראי בארנק

 ומושג קלוש איך הגעת לשם...) .

אני מרחמת על אלו ששכחו איך כואבת לך הבטן מרוב צחוק

 על אלו ששכחו איך זה להתלהב מדברים רגילים

 שאנשים עוברים לידם ברחוב  בד"כ בלי להניד עפעף (משוח במסקרה)

על אלו שאם הם לא מוצאים לפחות 1001 דאגות ביום רואים בו יום מבוזבז...

על אלו שזקוקים לזריקת בוטוקס כדי לחייך ( ועוד 10 זריקות נוספות כדי לשמר מצב זה...)

על אלו שבפעמים הנדירות שהם מושכים את שרירי הפה

 לכיוון מעלה מרגישים תחושת התנוונות.

על אלו בנות ה13 עשרה שמתלבשות ומתאפרות

כמו דראג קווין (ולא במסגרת משחק של "מי דומה יותר לאבא?").

הן לא היו יכולות להעביר את המסר בצורה טובה יותר

 גם אם הן היו שמות פתק "תאנסו אותי" על המצח.

על אלו שהמושג "ילדות"  בעיניהם הוא בגדר המלצה.

אני ילדותית (בחלקי) ונהנית מכל רגע.

ולא אכפת לי מה אנשים חושבים על זה

 (מצידי שיקפצו לי אחד אחד בנג'י לתוך התחת. רק שבשביל ביטחונם האישי זה מאוד לא מומלץ.)

אם אני נהנית אני לא צריכה לרצות אף אחד אחר (:

לפני כמה הימים הלכתי עם המשפוחה לאכול ובדרך אחותי רצתה לעזור באיזו גינה.

בניגוד לגחמותיי עצרנו שם כי לצערי לא הייתי היחידה במכונית...

היינו שם כמה דקות והכול היה טוב ויפה עד שהיא שהבחינה במזרקה בהמשך הגינה

(מין שטח כזה בגובה הקרקע שמונחות עליו בערך 20 מזרקות קטנות)

בהתחלה היא טבלה רק את הידיים ואת הרגליים ובהמשך היא "זרמה" (עם המים) והחליטה לשתף את כל הגוף בחגיגה.

אני עומדת מהצד ספק צוחקת,ספק מיואשת  והיא כולה ספוגה במים מכף רגל ועד ראש.

עד מהרה היא הצליחה לצרף גם אותי באיומים שאם אני לא אעשה את זה היא תעשה לי את זה.

וכך מצאתי את עצמי ילדה בת 17 וחצי רצה בתוך מזרקה כאילו אין מחר ואשכרה נהנית מזה.

(עזבו שאנשים הסתכלו עלינו מוזר וצילמו אותנו כאילו היינו חלק מהנוף) 

 כבר לא היה לי אכפת שאני ספוגה במים (בהמשך לפחות)

ושנעלי ה"פראדה" שלי נרטבו (מזל שיש פריטים שאני לא יכולה להרשות לעצמי)

פשוט נהניתי כמו ילדה קטנה (ורטובה). וזה היה מאוד משחרר (לא לאנשים שצפו במחזה...) .

עד היום לא נמצא איינשטיין שידע איך לעצור את הזמן אז לכל הפחות אפשר ליהנות ממנו.