הגעתי למסקנה המבריקה שיש לנו חרא מערכת חינוך.
אני בטוחה שכולכם פוערים עכשיו את פיותכם מרוב תדהמה, אבל זו האמת.
כמובן שהתלמידים הישראלים מדורגים במקום הראשון בעולם בספרות, במתמטיקה ובאזרחות (מהסוף).
הידעתם?! של בזוקה:
הידעתם שאוצר המילים של התלמיד הישראלי הממוצע
צנח מ25,000 מילים ל 10,000?
ומילא היו אלה מילים חכמות אבל מסתבר שהמילה "כאילו" על שלל ניסוחייה וגווניה תופסת חצי מאוצר המילים העשיר ביותר של התלמיד הממוצע.
אך אל תמהרו לשבח את מערכת החינוך בלבד, תנו גם קרדיט למורים הנבונים שסיימו תואר שני בהצלחה בדיוק כמו אסתרינה טרטמן.
לפעמים החוכמה שלהם עולה על כל דמיון.
הנה כמה דוגמאות הלקוחות היישר מהמציאות העגומה:
תלמידה למורה למתמטיקה אחרי פתירת תרגיל מסובך:
"איך אתה יודע את זה?"
מורה: "כי אני גאון!" (אין גבול להכחשה...).
מורה לספורט: "אם לא תעבדו בשיעור שלי תקבלו אפס, אבל אם כן תתאמצו תקבלו כפול!"
(אותו הגיון עובד גם בשיעורי מתמטיקה?).
מורה לספרות: "נשים אוהבות לספר את סיפור הלידה שלהן"
תלמידה: אז המורה, איך את ילדת?"
מורה: די, נו.
(כנראה היא לא מכלילה את עצמה בקטגוריה המכונה "נשים").
מורה למתמטיקה: "שקט שם ביציע."
( שחקני הכדורגל צריכים להתרכז, מה חשבנו לעצמנו?).
מורה לספרות צעקה על תלמידה שקראה ספר בשיעור שלה:
"אין קשר בין ספר לשיעור ספרות!"
( אין קשר גם בין דבילית ומטומטמת, אבל איכשהו את במקרה שניהם).
עכשיו, עם מורים מבריקים שכאלה, למה נטפלים לתלמיד המסכן שצריך לעבור את מסכת הייסורים הזאת?
אם כבר, תנו לו צל"ש או איזו מילה טובה על כל יום נוסף שהוא שורד במערכת המניפולטיבית שמכנה את עצמה בית ספר (שאגב, גם בינה לבין ספרים אין כל קשר ולו הקלוש ביותר).
אז לאלה שמצקצקים בלשונם (שאגב, מנהג זה בלבד מכיל פוטינציאל אדיר להכעיס) וחוזרים ללא הרף על משפטים כמו "הנוער של היום..." ו "בזמני היינו...", יש לי חדשות בשבילכם:
א. גם אוצר המילים שלכם מצומצם ביותר כי הרי איזו סיבה נוספת יש כדי לחזור שוב ושוב על אותם משפטים?
ב.גם המורים של היום הם לא המורים של פעם. מה לעשות, זה מה שאפשר להשיג בתקציב של שני שקל (שנקל, אם אתם מתעקשים) לשעה, וזה עוד לא כולל קיצוצים בשכר.
ואם כבר מדברים על לימודים, נ', י' ושפחתכם הנאמה המכונה אני, עצמי או אנוכי, המצאנו שיטה קלה יחסית ללימוד האלף בית (שגם הוא קוצר מ22 אותיות ל10 עקב חוסר תקציב).
השיטה מתחשבת באוצר המילים הדל של התלמיד הממוצא ומכילה מוטיב חוזר בכדי להיקלט בקלות יתרה.
מוכנים? אוקיי:
א אוהל. בטח אוהל. גם כן, אוהל. דווקא אוהל! היי, זה אוהל! , ואוו זה אוהל!! זהו אוהל. חרא אוהל. טוב, זה אוהל. יופי אוהל! כן, זה אוהל. לא, זה אוהל. מה, זה אוהל? נו, זה אוהל. סעמק, אוהל. ענק, זה אוהל! פה זה אוהל. צודק, זה אוהל! קטע, אוהל. רגע, זה אוהל? ששששש... זה אוהל (לחישה). תרגיעו, כולה אוהל...
והנה עוד כמה ציטוטים חכמים, אבל הפעם שלי ושל הסביבה שאמיצה מספיק בשביל להיות קרובה אליי:
י': " אני לא תומכת ברכלנות, רכלנות זה רשע!
אני עושה את זה רק כשמשעמם לי, כלומר כל הזמן..."
אני לנ': "אפשר בבקשה לנהל שיחה שפויה עם עצמי?!"
אני לנ': "מה כתוב על החולצה שלך?"
נ': "Iran Maiden" (שם של להקה)
אני:" אז על התווית שלך רשום made in iran" ?
י
' ואני מרכלות על ח'-
י': "ח' היא באטר פייס"
אני: "מה?"
י': "את יודעת , באטר פייס."
אני: "פרצוף חמאה?"
י': "לא, but her face.
שהכול נראה טוב חוץ מהפרצוף שלה... "
י' ואני יושבות בחוץ-
י' "קר לי."
אני: "אז בואי נעשה סקס יבש."
נ
': "יש לי חברה שאוהבת להקות קוראניות."
אני: "למה חברה שלך אוהבת להכות בנות קוראניות?!"
אני לי': "את כזאת שרמוט."
י': *מחייכת*
אני: "אבל אל תדאגי, שרמוט זו לא קללה, זו אפילו לא מילה..."
י': אני לא דואגת, כל מילה שיוצאת לך מהפה היא מילת אהבה לאוזני."
רגעי אחווה למיניהם ביני לבין אחותי:
ש': "תשארי כאן וננהל דיון מלא בפניני חוכמה"
אני:"שלי?"
ש':"הדבר היחיד שיוצא לך מהפה זה גרעפסים" (צודקת).
אני לש': "בא לי לפתוח פייסבוק רק בשביל להצטרף לקבוצה שתומכת בהשמדת הפייסבוק מבפנים.
זה יהיה ממש כמו ימי המחתרת. מרגש."
אני: "יש לך משהו אחר לשתף אותי? תוציאי הכול, אל תתביישי."
ש': "יש לי קקי" (טוב, אל תוציאי...)
ש': "אני מנהלת טבלת ייאוש ביומן שלי עד שתלכי לצבא."
אני: "ומה תעשי בזמן שאני אהיה שם?"
ש': "אני אפיץ עלייך שקרים ברחבי העולם."
אני: "אבל אל תשכחי שאני אחזור הבייתה בסוף..."
ש': "את לא צריכה לעשות ילדים מתישהו?"
פוסט אחד המטומטמים שכתבתי. טוב, נו.
*הפוסט נכתב בהומור, ואם חס וחלילה נפגעתם *גלגול עיניים*, חפשו אותו בפייסבוק בקבוצת ההשמדה שלו מבפנים.*
Nevermind
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
