ככל שאני מכירה יותר אנשים, אני נקשרת יותר לכלב שלי...

חקוקים, אה? שיהיה. אפילו השם המוזר לא יעיב על הפוסט המדהים שלי, מה לעשות (כידוע לכם אני דוגלת בצניעות חסרת פשרות).

קיבלתי את הפרוייקט המוזר מ תמצית התה שבטח רק רצתה קישור לבלוג שלה (מרוצה?).

אז למי שלא יודע, אני אמורה לכתוב חמישה משפטים שנחקקו אצלי במוח במהלך השנים. כיוון שבלוטת הזיכרון שלי (או איך שבאמת קוראים לזה) מצומקת יותר מצימוק, אני אתאר מקרים שנחקקו באבן שמתיימרת להיות המוח שלי.

*אזהרה- לכל האסמטים למיניהם, נשים בהריון, בעלי אלרגיות חמורות, ובעלי קיבה רגישה, רואים X אדום? תלחצו עליו כבר עכשיו. אלוהים יודע שהדבר האחרון שאני צריכה זה תביעות משפטיות. שלא תגידו אח"כ שלא הזהרתי אתכם.

לאמיצים שנשארו למרות כל האזהרות, מתחילים:

1.  מאפיית הקיוסקים-

 לפני מספר שנים, היה לי מורה למתמטיקה, שחוץ מהיותו פוץ נפוח, אהב לספר לנו כל מיני סיפורים הזויים בהסוואה של למידה.

אחד הסיפורים שאהב לספר שוב ושוב, היה כשניסה (על דגש "ניסה") ללמד אותנו על מעגל.

 ככה זה הלך: "(מלמד אותנו על מיתר)  כשאתם הולכים לבית הספר, אתם הולכים בכיוון ישר בכדי להגיע כמה שיותר מהר, אלא אם הדרך הקצרה לבית הספר שלכם נמצאת ליד בעל הקיוסק שאתם חייבים לו כסף, במקרה כזה, אתם הולכים מסביב (מלמד אותנו על מעגל)."

בין המשפטים היחידים שנחקקו אצלי במוח, והיחיד בפוסט.

תארו לכם לאיזו מידה של מוזרות אנשים צריכים להגיע בכדי שאני אזכור משפטים שלהם, ותקבלו את המורה ההזוי למתמטיקה. 

אני תוהה כמה כסף אותו מורה באמת חייב לבעל הקיוסק, ולמה עדיין לא באו לעצור אותו. התעלומה והספקות נשארו עד עצם היום הזה.

2. טובים השניים מהאחד-

מקרה זה הוא ללא ספק אחד המוזרים שקרו לי אי פעם, ומוכיח את הזיכרון המצומק שלי.

הגיע היום הזה בחודש (אתם יודעים, "דגל אדום" וכאלה) . קיצר הסכר נפתח לרווחה, והחלטתי לעצור אותו מבפנים כי אני לא סומכת על קנוניית התחבושות (מכירים את הפרסומות שבהן רואים אישה רצה בחופשיות, קופצת על מיטה וקורנת מרוב אושר, והכול בגלל פיסת בד עם כנפיים? שקר!).

אז החדרתי גוש ספיגה עם חבל הצלה במקום. עבר זמן מה והייתי צריכה להחליף לאחר. החלפתי, והרגשתי פתאום אי- נוחות, אבל התעלמתי מזה והמשכתי בשלי. כעבור שעות אחדות, חזרתי במטרה להחליף שוב. כשמשכתי בחבל ההצלה, הרגשתי שהדבר בפנים לא רוצה להינצל. אחרי מאבק קצר וכואב, בקול גדול של שאיבת פומפה , הדבר יצא לבסוף. אממה?  מסתבר שהדבר לא היה דבר, אלא "דברים". הם היו שניים, מלופפים אחד בתוך השני. הרגשתי כאילו ילדתי תאומים. מסתבר ששכחתי להוציא אותו לפני שהחלפתי לאחר. אלצהיימר בגיל צעיר.

3.עדיף בחוץ מאשר בפנים-

 הסיפור שלפניכם הוא מאוד מצחיק, או מאוד מגעיל. תלוי מי מסתכל ואיך. לפני שנים רבות, עמד בניין עם הרבה קומות. ובתוך הבניין בקומה כלשהי, ילדה בשם (הייתם מתים), הרגישה לא טוב. אז אמה המתחשבת נתנה לה תרופה מעוררת בחילה שהספיקה בכדי להוציא את כל מה שאותה ילדה אכלה בצהריים. הכל טוב ויפה, אבל מסתבר שאחותה של הילדה עמדה בסמוך אליה כשהיא נתקפה בחילה וה"התרוקנות" חלה על ראשה.

במילים אחרות, הקאתי על הראש של אחותי. לא יכלתי להתאפק, והיא הייתה הדבר הקרוב ביותר שאפשר להקיא עליו. היא גם חפפה קודם והכול.

אני חושבת שהיא שונאת אותי עד היום בגלל זה. אני לא מאשימה אותה.

4.מעשה בג'וק-

אני צופה בטלוויזיה להנאתי, ופתאום נכנס לו צופה נוסף לחדר. צופה קטן (או גדול יחסית לחבריו בני מינו) וחום. מיד כשהוא מבחין בי, הפחדן נס על נפשו. הוא עשה דרכו לחדר של אחותי, ואני אמרתי מה אכפת לי? שישאר שם. אך אבוי, הוא עלול לצאת ולהגיע לחדרי. אסור לתת לזה לקרות. אז לקחתי כפכף (של אחותי, אלא מה?) והתחלתי במירוץ למיליון. הוא ברח מתחת למיטה שלה, אז אני בקריזה מטורפת, הזזתי אותה. ואז המניאק הקטן עלה עליי. אמרתי "עד כאן", הוא חצה בחוצפתו את כל הגבולות האפשריים, מה שאומר מלחמה. ניערתי אותו מעליי, הוא עף מטרים ספורים, אבל לחיות המלבבות האלה יש מנגנוני הישרדות בלתי מנוצחים. ידעתם שהם יכולים לחיות 10 ימים בלי הראש שלהם? וכשימותו לבסוף, זה יהיה מרעב. הם עוד יחיו אחרינו.

אתם יודעים שאם אתם מוחצים אחד, אתם מצילים עולם שלם מעוד עשרת אלפים כמוהו, שהיו מגיחים לעולם לולא עצרתם את השושלת? תחשבו על זה כעל טובה לאנושות.

בסוף המאבק, נמצאה על הרצפה (וקצת על הכפכף) עיסה חומה שחלקה הורדה בשירותים. דה ווינר טאקס איט אול.

5.מה בתפריט?

בגן, אתם יודעים משחקים כל היום בחול וכאלה, נהגתי לטעום מזון מפוקפק ולדמיין שאני אוכלת ארוחת גורמה.

את האמת? היה טעים. נראה לי.

נהגתי לאכול נמלים, שבחיים כבר לא יחזרו לקן שלהן. פשוט הייתי לוקחת אותן ומכניסה לפה. יום אחד אני אעשה להן הלוויה כמו שצריך.

אבל עד שהיום הזה יבוא, אני רוצה להודות לכן על שהרשיתן לי לאכול אתכן ולדמיין שאתן יותר טעימות. תודה.

אבל אם חושבים על זה, זה לא היה כזה מטומטם מצידי לאכול אותן, אפילו די חכם הייתי אומרת. אחרי הכול, הן מלאות בפרוטאינים. כולה רציתי לגדול קצת (לגובה), אסור לי?

אין לי כוח להעביר את הפרוייקט לאף אחד.  מי שרוצה שימשיך, ומי שלא, יצאת טונה. סתם, תעשו מה שאתם רוצים, אני לא אמא שלכם או משהו (אלא אם אתם משתייכים לקבוצת הילדים האפריקאים שאימצתי, כשזה עוד היה טרנדי, אבל עזבו קטנות)

אז זהו, עכשיו אתם יודעים הכול.

למה אתם מחכים? לכו הקיאו את נשמתכם.

.Nevermind