ככל שאני מכירה יותר אנשים, אני נקשרת יותר לכלב שלי...

הפוסט כמו הכותרת, לא קשור לכלום. לא נורא, זרמו. 

נענתי בחיוב להצעתה של קוזל *ריביט, ריביט*, והסכמתי בברוב טובי לכתוב פוסט שלם

מלא בקישורים. אחח... אם היה לכם אפילו מושג קלוש כמה עצלנית אני יכולה להיות, הייתם מסירים בפני את הכובע.

לעצלנים שאפילו לא טרחו לקרוא את השורה הקודמת, שאלוהים יעזור לכם. לא, לא אלוהים, הוא בדיוק באיזה טורניר גולף עם השטן.

צפו לצונאמי אם הוא מפסיד. המזכירה שלו ביקשה להשאיר לו פתק, ואולי הוא יתפנה אליכם בהמשך.

קצת באיחור, סיום ולנטייז שמח לכל הרווקים/רווקות למיניהם. תתנחמו שתעבור שנה שלמה לפני שתאלצו לבהות בכל אנשי הקוצי-מוצי-שמוצי-נו, יו האנג אפ.

כמובן, אם לא מחשיבים את טו באב. אבל זה חג עברי. פאסה. לגמרי פאסה. יותר פאסה מלהגיד פאסה. 

יש איזשהו הסכם-לא רישמי-לא חתום-אבל תקף בכל זאת שבולנטייז מביאים לבן/בת הזוג בונבוניירה/פרחים/דובון פרווה.

אני טוענת שזו חבלה מקסימה ברשעותה של אנשי ממשל אינטרסנטים. הכל כדי לגרום לכם להוציא כסף על בונבוניירה שתשמין את בת הזוג שלכם, פרחים שמסתתר בתוכם נחיל של דבורים רעבות בעלות נטיות התאבדותיות.  

הממשל אשם בכל. דמגוגים מגעילים.

 לאלה שנעלו את עצמם בפריזר עם טונות גלידה, אל דאגה. אני יודעת שאין לכם שעון בפריזר (שעון שעובד, אם הוא קפא לא נחשב), אז רציתי להודיע לכם שהיום נגמר (וגם זה שאחריו), אפשר לצאת. ותביאו קצת גלידה. שמנים.

אני יודעת שזה מאוד הגיוני שיהיה לכם לפטופ בפריזר בלי שעון בתוכו כך שתוכלו לקרוא משם את הבלוג שלי. הערכתי הכל מראש. מתמטיקה פשוטה- הסתברות וכאלה.

 ואם כבר מדברים על ולנטייז, אז במקרה (או שלא) הייתי שלשום בחתונה של אנשים שאני אפילו לא יודעת את הקירבה המשפחתית שלהם אלי, אבל הם קרובים.

לפחות ככה אמא אומרת. קרובים קרובים.

 מכירים את זה שהמשפחה המורחבת שמחה מאוד לראות אתכם, למרות שהנסיבות היחידות נטו שאתם רואים אחד את השני הן חתונה והלוויה? בשביל זה יש קרובים רחוקים שבעצם הם קרובים קרובים.

 בנוסף, יש תמיד את אלה שבאים ומפציצים את המשפט שכ"כ חיכיתם לו: "אני מכיר אותך מאז שהיית כזה קטן."

יש באותם אנשים ציפייה בלתי ברורה שתזכור אותם רק בגלל שבגיל חודשיים וחצי ירקתם עליהם את שאריות גרבר האפונה שאכלתם קודם.

אבל למרות כל זאת, החתן הכי מסכן בסופו של יום. כמובן, אם לא כוללים את החשפנית במסיבת הרווקים שלו , כל שאר מסכת הייסורים שהוא עובר בהכנות לחתונה שוות לפחות לעשירית לידה (פתיחה של סנטימטר). כלומר סבל נוראי שאותו חתן מסכן לא חווה קודם לכן.

 הכלה בוחרת הכל, אחראית על הכל, ובעיקרון שולטת בכל. החתן נדרש רק להגיע לחתונה. בתור קישוט.

ואם זה לא מספיק, הדבר היחידי שהוא צריך לעשות באמת זה לשבור את הכוס. נכון שבדיעבד נראה כאילו הוא בר מזל (לאקי באסטר, במילים אחרות), אך הבעיה מתחילה כשאפילו את התפקיד הזה הוא לא מצליח לעשות כמו שצריך. כוס שלא נשברת בפעם הראשונה= חודשיים של התנזרות מסקס מצד הכלה. שום חתן חרמן נורמלי לא יסכים לדיקטטורה הזאת.   

אז לכל החתנים לעתיד- על הפעם הראשונה תשברו את הכוס, אחרת לא תקבלו אותו.

ציטוט השבוע:

"האמת חשובה מידי בכדי לגרור אותה לעניינים של מה בכך..."

 ולבסוף סיפור אחרון חביב:

מכירים מקצוע בשם חיבור? אז וואנס אפון א טיים, המורה לחיבור הסבירה על מודלים שונים של חיבורים, ביניהם מודל 3-יתרונות מול חסרונות.

עד כאן הכל טוב ויפה, אך היא סיפרה לנו למה לא כדאי לדבוק במודל הזה בכל מחיר. מסתבר שהיה לה פעם תלמיד שהחליט להשתמש במודל הנ"ל בהקשר של תאונות דרכים. כלומר החסרונות והיתרונות של תאונות הדרכים. מסתבר שלתאונות דרכים, לטענתו, יש גם יתרונות. למשל, הן מספקות עבודה לעובדי חברות הביטוח ומצמצמות את מספר האנשים ההולך וגדל בעולם.

פעם הבאה שתבצעו תאונת דכים אנשים, תשתדלו לראות את חצי הכוס המלאה. אתם מעלים את המשכורת החודשית של עובד חברת ביטוח החי מתחת לקו העוני, ובמקביל, איפ יו אר לאקי, אתה מוחק עוד 2-3 אנשים מעל כדור הארץ. מה אפשר להגיד, צפוף פה.

מיותר להגיד שהחיבור של אותו האיינשטיין נכנס לסטטיסטיקה השבועית בתור עוד תאונת דרכים.

עד כאן להיום, ואני משחררת אתכם במשפט נדוש ופלצני, אך מחנך:

"תקראו ספרים, תצליחו בחיים." זה בדוק.

 Nevermind