ככל שאני מכירה יותר אנשים, אני נקשרת יותר לכלב שלי...

"כולנו עוטים מסכות, אבל רק בפורים כולנו מודים בזה".

תחפושת=חשפנית?

מסתבר שעם הגיל הדימיון שלנו נחלש, ואין פלא בהתחשב בעובדה שבמקום לדמיין אפשר פשוט לראות את הדבר האמיתי.

בכל שנה התחפושות הולכות ונהיות קטנות יותר (או צמודות וחושפניות יותר).

תגידו שרוח החג קטנה, אני טוענת שרוח החרמנות גדלה.

מקוריות שמקוריות- יותר חשיפה, יותר פרסום. בקרב הבנים.

ונעזוב לרגע את רקדניות העמודים, החג עצמו איבד ממזמן את משמעותו בשבילי.

שנה שעברה, עשיתי מחוייבות אישית בגן ילדים. התקופה הזאת יצאה במקרה על פורים (מפתיע ביותר לאור העובדה שהייתי שם כמעט שנה).

קיצר הגיע פורים, שישו ושימחו אנד סיים מור בולשיט, ועזרתי לזאטוטים, שהיו עסוקים עד לאותה שנייה במציאת אוצרות באף, להתכונן לקראת אחד הימים האהובים ביותר על כל ילד בגובה דרדס ממוצע. זה היה מאורע מאיר עיניים ופותח צ'אקרות. הגזמתי? טוב, פותח סתימות ביוב.

מה שבטוח, בגן יודעים איך לחגוג. ורק לידיעתכם סא"ס (סקס, אלכוהול וסמים), לא היו חלק מהתפריט. אפשר להנות גם בלעדיהם. ככה זה שאתה שיכור.

באותו יום, במקום לשמוע את שיר הפסטיגל הנוכחי בפעם ה- (המספר לא נכנס בשורה), שמענו שירי פורים. שירים שהשארתי בגן יחד עם האמונה בפיית השיניים. "היש צוהלת ושמחה כמוני מסכה חה חה?" "חג פורים, חג פורים, חג גדול לדרדסים", או בניסוח דומה.

ואז הגיע שלב שחיטת אוזנו של המן, ותאמינו לי, היא בחיים לא נשחטה טוב יותר וביתר התלהבות.

אני עצמי לא אוהבת לשחוט את אוזנו של המן. אני מעדיפה לסרס אותו ואת ילדיו (בשביל האיזון) וזהו. יותר מהיר, יותר מספק.

לאחר השחיטה, יצאנו החוצה לאתר הבנייה (ארגז החול), והגננות סיפרו להם את סיפור מגילת אסתר פלוס הדגמה חיה מצד ההוביטים. התלייה של המן מעולם לא נראתה טוב יותר. פתאום חזרתי לאותם ימים שבאמת ובתמים ידעתי למה כולם מסתובים פעם בשנה בתחפושות פרובוקטיביות במקרה הטוב, וצילומי רנטגן באיכות של MRI במקרה הרע.

אני עדיין זוכרת את הסיפור, אבל היה נחמד לשמוע אותו עוד פעם. אתם יודעים, להיזכר בפרט קטן או שניים (כל המגילה).

עם השנים פורים ובכלל כל חג, הופך לסתם עוד חג. טייס אוטומטי משהו.

הגמדים (ילדודס בסלנג) יודעים באמת איך לחגוג אותו. בלי פוזות ובלי תחפושות שמורכבת מזוג אוזניים וזנב בשביל הקטע. בלי פחד ממה יחשבו, פשוט נהנים מהחג עצמו, מהשירים והסיפורים. אני לא יודעת חצי מהם, ואלוהים יעזור לי אם אני זוכרת את הפעם האחרונה שנתתי למישהו משלוח מנות בלי לסנן בשקט "שתיחנק", או את הפעם האחרונה שהלבישו אותי בבגדי נסיכה וניסיתי להפוך את אחותי למשרתת.

נקודת האור היחידה במצב היא שמכאן אפשר רק לעלות (אם הייתי חיה בסרט מצוייר, היה מתחיל לרדת עליי גשם).

מה פורים באמת אומר בשבילכם? מסיבות עד אור הבוקר עם שמלות שנראות כמו חולצות בטן? השתכרות חגיגית? אורגיה חייתית?

באמת מה? אני רוצה לדעת.

אני מתגעגעת לזאטוטים. לא עושה לי טוב להתרחק מהם, כמו שלא עשה לי טוב להתרחק מפיית השיניים.

 לכל החוגגים את חג הפלייבוי, את חג ה"נשים אוזניים, עניבת פרפר וזנב ואנשים יאמינו שבאמת התחפשנו", או את חג ה"התחפשנו לעצמנו", אני מציעה לכם לעשות טיול קצר לגן הילדים הקרוב לביתכם. ואם לא מצאתם שם תחפושת במידה גדולה יותר מXXXXXXXXXXS, לפחות תיזכרו מאיפה באתם, ומה כבר מזמן שכחתם. רק תזכרו להרעיש ברעשן כל פעם שמוזכר שמו של המן, אחרת הם לא יסלחו לכם על זה.

אנשים קטנים (לא, לא גמדים) מזכירים לי מחברת חלקה שהרגע הוצאה מהדפוס, ובמשך הזמן, כאשר כותבים בה יותר ויותר היא מתחילה להתקלף בצדדים, להתקמט, ולאבד את הרעננות . ככל שהיא מתמלאת יותר ונעשה בה שימוש, היא מתבלה יותר. כל הזיכרונות שמורים במקום קטן ומקומט.

 קטן מכדי שתבינו מה כתוב בו. נשאר רק הטעם של ריח הנייר שיצא לאור לפני יותר מידי שנים, אבל הוא מספיק בכדי לעוות לכם את הזיכרונות כך שתהיו בטוחים שפעם היה טוב יותר.

אני אוהבת לראות את הילדים הקטנים שמתחפשים לתחפושות מקוריות במיוחד כמו ספיידרמן, סופרמן, באטמן, ועוד כמה "מנים". 

ובנות שמתחפשות לכל נסיכה אפשרית שהופיעה אי פעם באגדה של האחים גרים (למזלן, הן לא יודעות את הגירסה המקורית).

ילדים נכנסים לתוך התחפושת, נכנסים במובן שתחפושת של סופרמן מעניקה להם את היכולת לעוף, ותחפושת של נסיכה מביאה להן במשלוח את האביר בן ה4 על הסוס הלבן בקניון.

שלא תבינו לא נכון, אני נהנת בפורים, אבל לשים מסכה אני יכולה גם במציאות, אני לא צריכה חג מיוחד בשביל זה.

איבדתי מזמן את המשמעות. 

לא נורא, כשאני אקטן אני אבין.

Nevermind