הרבה זמן לא כתבתי כאן. ולא בגלל חוסר השראה. להפך, היו לי יותר מידי מחשבות שהתערבבו אחת בשנייה ושיגעו אותי.
היה חסר לי זמן עם עצמי, זמן לנקות את הראש מכל החרא שמאכילים אותו, זמן לטוס לאי בודד ולזרוק את הפלא למים על הדרך.
אני כבר בקושי זוכרת איך כותבים פוסט, ולא אני לא מדברת על הפוסטים העמוקים רצח (
) שיצאו לי לאחרונה. אני מדברת על פוסט שלם עם התחלה, חפירה וסוף. ולזה אני מתגעגעת.
אני מתגעגעת גם לאנשים כאן.
רוב האנשים שסביבי לא מעניינים אותי ולא מזיזים לי את הביצית השמאלית (או שזה הולך רק עם ביצה?). הנושאים שעולים בשיחות שלהם גורמים לי להתחרט שלא נולדתי חירשת. לפעמים אני מקנאת באותם אנשים שהחברה מחשיבה כבעלי מום. יש להם כפתור mute תמידי שמידי פעם הייתי רוצה שיהיה לי.
להתנתק ככה מהסביבה.
לא להקשיב.
לקללות של הערסים, לווידויי ההערצה של הביבריות, לקליפ החדש של בריטני ספיחס, לשיכורים שמתחילים עם עמוד ברחוב, לעלוקות שמשכנעות אותך לעבור ליס, למרות שהבהרת להם בבירור שאתה מרוצה מהוט, ולאלו שמחייבות אותך על גלישה ברשת, למרות שבפלא שלך אין בכלל אינטרנט,
לצפירה עצבנית של גברים מתוסכלים מינית על הבוקר, לנשים שקמו עם מחזור כפול, לנהגי מוניות שמתכננים להשתלט על העולם (ע"ש פינקי והמוח), לבנות רזות ממך שמצביעות על כרס שלא הייתה ולא נבראה,
לאלה שמדקלמים את הפזמון החוזר להחזרת גלעד שליט (ו"שוכחים" את ההשלכות על הדרך),
לאלה שמצקצקים בלשון בתוספת של "אוי יו יוי" למשמע עוד הרג או רצח בחדשות, לאלה ששואלים אותך "מה קרה?" רק כדי שירגישו שמילאו את מכסת המעשים הטובים שלהם להיום, לאלה שמבקשים ממך לצלם אותם באמצע חניון שלידו פח זבל בכדי לעלות לפייסבוק, שם כולם יזכירו להם כמה הם מושלמים לעומת החתול בלי העין שמופיע ברקע,
לאלו שמדברות על החבר שלהן כמו על דובון פנדה, לאלה שיסדרו לך את הפרצוף מחדש רק כי לא עשית צבא, וירגישו הכי מוסריים בעולם, להוא שנדחף בתור (והיה שם כל הזמן, כמובן), ומביא איתו חמולה שלמה, לאלה שאוכלים בשר ובוכים כשרואים חתול מת ברחוב, לאלה שמנסים לשכנע אותך שיש אלוהים למעלה, אבל אם תגיד להם שאתה מאמין בפיית היער יחשבו שאתה מטורף, לאלה שבין אונס לאונס ירצו לך על חשיבות המצוות בחיי האדם,
לאלה שמתקשרים אלייך ב7 בבוקר ומתפלאים שאתה נשמע ישנוני, לאלה שמבקשים כנות (כל עוד זה מה שהם רוצים לשמוע), לאלה שמחליטים להיות המצפון האנושי שלך, למרות שהמצפון שלהם מנגן על תדרים אחרים לחלוטין, לאלה שכל חייהם עטופים בצמר גפן מתוק ומתפלאים למה גם לך לא מודבק סטיקר נוסח "החיים יפים" על המצח, לגנן שהחליט ש6 בבוקר זו השעה המושלמת לגזום שיחים,
לשיפוצניק שמרגיש שיום בלי שימוש באקדח חשמלי (בין 2 ל4, אלא מה?) הוא יום מבוזבז, לבוס שלך שבטוח שכל שנייה שאתה יושב חלילה ולא עושה כלום תגרום להתמוטטות החברה, לאלו שדופקות לך נאום חוצב להבות המסביר למה פסים ומשבצות לא הולכים ביחד, לסלבס שיוצאים פתאום מהארון (אני לא רואה סלבס שחוגגים את היותם סטרייטים), לשיחות חולין עמוקות כמו קרש.
לאלה שמדברים יותר מידי בלי להגיד כלום.
אני מעדיפה לשתוק.
Nevermind
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
