ככל שאני מכירה יותר אנשים, אני נקשרת יותר לכלב שלי...

מעולם לא חשבתי שתחרויות אירוויזיון יצליחו להכיל יותר מהומואים בטייטס, זמרות עם מחשוף בגודל האוקיינוס השקט שחושף ציצים מידה +D (עבודת מנתח ברוב המקרים), שירי פופ גרועים, ואפקטים שלא יביישו את 2012 (הסרט, ואולי גם המציאות העתידית?). בכל אופן, דעתי לא השתנתה גם אחרי אתמול

בלילה.

כן, אני מודה, הייתי בין האנשים שהעלו למשך 3 שעות מסכנות את הרייטינג השואף לאפס של ערוץ 1. סו מי. לא חטאתי עד כדי כך שהעזתי לשמוע את כל השירים, שהשירה היא המרכיב הכי פחות דומיננטי בהם, אלא שמעתי אותם כדרך אגב, ככה ברקע. נשבעת. אבל היום הגעתי למסקנה נוספת שהקדשתי לה

פחות מחשבה בתחרויות קודמות.

באמת שהייתי יכולה לסבול את כל הטררם סביב התחרות וכל ה"מסביב" לשירים שבעצם משפיע על האירוע יותר מהשירים עצמם, אם האירוויזיון היה ממלא את מטרתו העיקרית- ייצוג המדינות השונות המשתתפות בתחרות. אז כן, יש את הקטע של השם של המדינה והדגלים, אז קצת קשה לפספס אותה בתוך ההמון, אבל לדעתי איבדנו קצת את עצמינו בתוך כל התחרות הזאת.

 האירוויזיון מייצג תרבויות שונות, צדדים שונים, ואופי ייחודי של המדינות המשתתפות בו אופי שבדרך כלל חלק נכבד ממנו בא לידי ביטוי ע"י השפה. אבל משום מה, הרוב המכריע של המדינות מתעקש לשיר

באנגלית. התוצאה- שירים במבטא כבד ולא סקסי שלעיתים לוקח לך כמה שניות בשביל להבין באיזו שפה הזמר שר, ואם זו לא ג'יבריש בכלל. נכון שיש שפות שנקלטות יותר כמו אנגלית, צרפתית וספרדית, אבל בגלל שבתחרות עם התלבושות הגרנדיוזיות יותר חשוב לזכות מאשר להיות גאה בתרבות שלך, יוצא שרוב המדינות שרות באותה שפה, ורק השם והדגל מוכיחים לך שזו לא בריטניה (שאגב לדעתי המדינה היחידה שצריכה לשיר באנגלית).

מה הטעם בייצוג וערבוב תרבויות אם כמעט כולן שרות באותה שפה ועושות ייצוג הולם לבריטניה, ולארה"ב שמעבר לים? אז נכון, אנגלית משתלטת על העולם, אבל זה לא אומר שכל מדינה צריכה לשחות עם הזרם (דגים מתים, אהמ) ולהכין לה שיר באנגלית טהורה, רק בשביל עוד כמה נקודות זכות מהקהל. ואם ניצחו, במה הן ניצחו בעצם? בשפה אחת הכי מדוברות בעולם? יש לכן שפה משל עצמכן. תשתמשו בה.

 בשנות ה60-70 ממש בתחילת התחרות, היה חוק שכל מדינה חייבת לשיר בשפתה שלה כדי לחשוף את הקהל למגוון שפות ותרבויות לא מוכרות, ובעצם לתת לאירוויזיון תחושה של מגדל בבל אנושי, רק בלי כל הבלבול וזה. לאחר זמן מה, התחילו להוסיף פזמון ובתים לאנגלית, עד שלבסוף החוק בוטל, והתוצאה פה לפניכם. אפשר לשים כבר עכשיו על האירוביזיון חותמת של "made in England" וזהו.

קצת קשה להאשים אותם שאנגלית משתלטת על העולם יותר מהר שאוכל להגיד סופרקליפרג'ליסטיקאקספיאלידושי, אבל אם הייתי רוצה לשמוע באותו ערב שירים שכולם אנגלית טהורה ומחשופים, ועוד בלי מבטא כבד יותר משווארמה בפיתה, הייתי פותחת אמ.טי.וי ורואה את בריטני ערומה שוב.

לפחות סקעת היה בין 6 הנציגים היחידים  מתוך ה25 (אם לא טעיתי בספירה) ששרו את כל השיר בשפה שלהם. מה גם שהביצוע שלנו כלל הרבה פחות אפקטים הזויים, ובחורות עם מחשוף רוטט.

אז לפחות לנו יש במה להתגאות, לא במקום הלא-מי-יודע-כמה ובשיר הלא-מי-יודע-מה, אלא בזה שעוד לא התקלקלנו לגמרי.

אני נותנת לנו לפחות עד שנה הבאה.

 Nevermind

מכירים את זה שיש לכם משפחה, אבל אתם לא מודעים לקיומה?

לא המשפחה הקרובה, בכל אופן. אני נותנת גג עד סבתא-סבא-דודים-בני דודים- בני דודים מדרגה שנייה (למצטיינים). אבל משלב מסוים, אתה קצת מתקשה לזכור את הקרובים-רחוקים.

אני מניחה שרובכם באיזשהו שלב של בית הספר/תיכון/אוניברסיטה  (הגזמתי?), התבקשתם לחפור במשך הפסקתי-לספור-כמה-עמודים על משפחתכם המשעממת במסגרת מה שמשרד החינוך מכנה "עבודת שורשים". אין מה להתווכח עם השם, המטפורה ברורה. כמו שעץ שולח שורשים לאדמה, זוג הורים נאיבי משריץ צאצאים לכל עבר. כמו ג'וקים בחלק מהמקרים.

בכל מקרה, כמו שעולה מדבריי, נראה כאילו אני עברתי את מסכת הייסורים הזאת, נכון? אז זהו שלא. בחיים לא הייתה לי עבודה כזאת, ואפילו לא דומה לה. לאחותי, לעומת זאת היה. היה, ועוד איך היה! *כאן מונח פרצוף שטני*. אבל עם כל השנאה שלי כלפי עבודות שורשים גם בגלל שרוב התלמידים לא עושים כלום, ואמא כותבת להם גיליון שלם שמכניס את התנ"ך לכיס הקטן (ולא בתור מחזיק מפתחות) , וגם בגלל שהילד מוכרח לחקור על משפחתו בשעה ששאלות כאלה אמורות לבוא לו בטבעיות, ולא בשביל לקבל 100 עגול עם סמיילים בתוכו.

מה גם שלא כל אחד רוצה לשתף על המשפחה שלו. מה יגיד למשל צאצא של משפחת אלפרון? "דוד שלי בכלא, אז אני לא יכול לראיין אותו. כנ"ל גם בן דודי, בן דודי מדרגה 20, אח של סבא, אחיין של אמא שלי, שלושת בניו ונכדיו שעדיין לא נולדו. אבל לפחות אבא שלי פנוי, הוא במעצר בית". נחמד.

ועד כמה שזה נראה לי מאולץ,אני חייבת להודות שאפילו הצצה קלה לעבר העבודה של אחותי גרמה לי להבין דבר חשוב: אני לא יודעת כלום על המשפחה שלי. כלום. פחות מכלום. כמו החלקיקים האלה שלא נראים בעין בלתי מזוינת, וגם לא תחת המיקרוסקופ שגילה את האטום. אני לא ידעתי את תאריך הלידה של סבא שלי, במה הוא עסק, חלק מהשמות של סבא/סבתא רבא שלי, מה דוד שלי ואשתו עושים למחייתם. ועוד 1001 בייסיק. וגם גיליתי תמונות מהימים שהסבתות שלי היו יכולות לצוד כל גבר חתיך שנקלע לדרכן. כן, עברו הרבה מים מזוהמים בירקון מאז. 

לפני כמה ימים סבתא התקשרה כדי לשאול מה שלומי וזה. פינת הוידויים: השיחות שלנו בדרך כלל הלכות ככה- היא מדברת (ומדברת ומדברת...) ואני תוך כדי צפייה בטלוויזיה ממלמלת "כן" "לא" ו"אמממ" בכל הפסקת דיבור נדירה. אבל הפעם הקשבתי. לפחות לחלק הראשון. היא סיפרה לי על המפגש של כל המשפחה מצד אבא (45 אנשים) שהחמצתי, ואז הפציצה אותי בעובדות שגרמו לראש שלי להסתחרר. ואז חשבתי לעצמי מה ההבדל בין קרוב משפחה רחוק ואדם זר? שאת האדם הזר אתה רואה יותר.

מצד אחד זה מרתק לדעת על המשפחה שלך יותר (אבל לא בהכרח בשביל כולם, אני פשוט אדם סקרן מטבעי), אבל מצד שני זה כמו ללמוד על אדם זר, רק שהכרומוזומים שלו נמצאים בתוכך. זה הכל. אז כן, אני לא בטוחה כמה זה תורם להגדרה העצמית אם בכלל, אבל תמיד טוב לדעת שסבא רבא-רבא-רבא (...רבא-רבא-רבא) היה היועץ של לינקולן או משהו כזה. פחות טוב לדעת שהוא היה היועץ של היטלר. 

משפחה מורחבת נועדה לשני מקרים בלבד: חתונה והלוויה. בחתונה כולם שמחים לנוכח הזוג המתחתן שבחיים לא יקבלו ממנו כרטיס "שנה טובה", ובהלוויה כולם בוכים על מי שלא הספיקו לשלוח לו כרטיס "שנה טובה" לפני מותו, ולא היו עושים זאת גם אם נשאר בחיים. צביעות? לא בדיוק. יותר נכון טבע אנושי דפוק. אז אם להידפק, עדיף כבר עם המשפחה שלך.

כי כולנו רקמה אנושית אחת דפוקה.

Nevermind

אחרי שחקרתי בפוסטים האחרונים את האמת והשקר, חלה עליי החובה המוסרית לשתף אתכם גם בחקר התחום הורוד, או התחום ה'מושי מושלם' במילים נרדפות. כן כן, התחום הורוד. קראתם אותי טוב. השקר הוא לרוב לבן והאמת מגואלת בדם (כן, בעיקר בזמן מסוים בחודש). אז כדלקמן, היום נעסוק בערבוב של שני התחומים היוצרים ביחד תינוק ורוד לחיים וטוסיק (זרמו). תחום זה קשה להגדרה וטומן בחובו קורטוב משני העולמות, וכפית שלמה של * הכנס כאן שקר כלשהו*.

 השקרים שיופיעו בהמשך אינם שקרים רגילים מן המניין שכאשר אדם נורמאלי (כמה שאפשר) נתקל בהם, האמת הברורה זועקת לאור, אלא שקרים מהסוג שאם היית נתקל בהם, הייתה מופיעה לך באונה ה -*הכנס כאן שקר כלשהו 2* מאין דמות סטייל צדיק משקפופר בעל עווית חמורה באצבעות שהייתה שואלת אותך "מה אתה....*הנין של אחמדינג'אד כבר הספיק לחסל את ישראל עד עכשיו* .... היית עושה?

פוסט זה, בניגוד לאחיו, לא יורכב רק מגיבובי מילים המתיימרים להיות משפטים, אלא מפסקאות שלמות מהסיבה הפשוטה שהתחום הורוד מורכב יותר ומצריך יותר התבוננות מקודמיו.

לאחר הקדמה עמוקה וורודה זו, נבחן כעת כמה ממאפייניו של התחום הורוד:

1. תסמונת ההדחקה- כאשר אנו מדחיקים אירוע מסוים שבזמנו כמעט גרם לנו לשבץ  (כמו הקיפוד שמת לסולן/ית של טוקיו הוטל על הראש), אנו זוכרים אותו במעורפל וכך יוצא שכאשר אנו מחליטים לחלוק את פרטי האירוע עם מישהו, נוצרת אמת חדשה מהולה בשקר שאינו שקר שקרי, אלא שהתת מודע המופרע שלנו יצר, איפה שההדחקה עשתה את שלה. הנה, ייתכן אפילו שמת לו/ה בכלל דורבן על הראש, והדחקתי זאת.

2. תסמונת הדעה שהיא בעצם עבדה- אנשים רבים מתבלבלים בין דעה והשקפת עולם, לבין עובדה מוחשית כגון שהשופט בן זונה. אבל ברצינות, דעה לא משקפת אמת או שקר, היא יותר תוצר של חכמה או טמטום. עכשיו שהבנו את הבלבול האנושי והלגיטימי, נשמח שאנחנו לא מאותם חולערות שיפוטיות.

3. תסמונת השקרן המשופשף- המקרים החמורים שזכו בכבוד המפוקפק להתארח בקטגוריה הזאת הינם מקרים אנשים אשר כל מילה *הכנס כאן שקר כלשהו 3* שיוצאת להם מהפה היא שקר מארץ לעולם לא. תופעה זו משתלטת על הבן אדם עד לרמה כזאת שאם כבר מסיבה מבורכת לא ידועה, מתחשק לפינוקיו שלנו בעל האף היהודי לחרוג ממנהגיו ולספר לשם שינוי את האמת, לא בטוח שהוא יידע כיצד. אפשרות אחרת היא שהוא יתחיל להאמין לשקרים של עצמו, הרי זה ידוע שאם אומרים את אותו השקר מספר פעמים, הוא הופך להיות אמת. תשאלו את מיטב הפוליטיקאים.

4. תסמונת ה"זה קרה לפני אלפיים שנה או יותר, אבל אני עדיין מאמין שזה נכון"- הרי איך אנשים יוצקים משמעות לחיים האפרוריים והשרירותיים שלהם?

 ע"י הפיכת העבר המוטל בספק לאמת אחת ולעובדה מוגמרת שעל פיה הוא וכל מדינת ישראל צריכים לבסס את המשך חייהם.  ואני אומרת שאם זה עושה לכם את זה- תבושמו. אבל די להכריח אותנו לאכול מצות, יש לנו תנורים למען השם!

 לדעתי יש סיפורים שנועדו להיות סיפורים. סינדרלה זה טוב ויפה, אבל אני לא אבקש מעם ישראל לבוא ולנקות לי את הבית בכל ירח מלא.  

5. האמת הריאליסטית- בחיינו העכשוויים, כאשר תוכניות ריאליטי מופרכות יותר ויותר מתחילות לצוץ מעבר לכל פינה, נוצר שקר חדש הקרוי- ריאליזם.

איפה הטמבל שאמר פעם "וואט יו סי איז וואט יו גט" ? בטח מת מבושה. מעניין אותי אם רק אני רואה בריאליטי למיניהם עיוות מציאות עד כדי תסריט יותר מבוים ועשוי רע מכל טלנובלה שמכבדת את עצמה. תהרגו אותי אני לא מבינה איך אדם שבוגד בכל הבנות שהוא יוצא איתן, ועוד מקבל על זה כסף ופינוקים מיוחדים מההפקה, גורם להן לחשוב שזה רעיון מצוין ועוד להזיל עליו ריר כמו חבורת רוטוויילרים. כלומר ברגע שאותו בן אדם פועל לפי חוקים טלוויזיוניים אשר נועדו להבאת רייטינג, זה נחשב בסדר. מה בסדר? הבן אדם חלאה בוגדנית. אני הייתי מעיפה אותו מכל המדרגות. של האמפייר סטייט. 

 אבל מי אני שאשפוט.

אז הנה, חקרתי את השקרים, שהם בעצם לא כ"כ שקריים וחלקם אפילו אמת שיקרית שהדובר אינו מודע אליה.

מבולבלים? סימן שעשיתי את עבודתי נאמנה.  

סוף ש-בוע ר-גוע.

Nevermind