מה שהכי כואב לי זה שאני אוהבת בן אדם שאני יודעת שבחיים לא יקבלו את העובדה אם נצא יחד, ומעבר לזה סביר להניח שגם לא נהיה'.
משום מה תמיד אני נקלעת לאותה סיטואציה' שבה אני נדלקת על מישהי, אבל יש גם מישהו ממש חמוד ברקע שנדלק עלי.. אז הפעם זה שוב קרה, ועם הבוסית שלי.. בעלה מת בתאונת דרכים ובאמת שהייתי נותנת הכול כדי להחזיר אותו ושהיא תוכל להיות שוב מאושרת, כי היא נראית בן אדם כ"כ טוב..
היא לא כמו שאר הבוסים המגעילים שמסתכלים עליך מלמעלה, היא באמת כמו חברה שלנו ואם יש לחץ אז היא תעזור לנו בכל מה שצריך.
היא גם הסיבה העיקרית שאני לא רוצה לטוס לחו"ל.. כי כ"כ טוב לי בעבודה, זו העבודה שנהניתי בה הכי הרבה בחיי, ועבדתי בלא מעט.
מה שמעצבן בעניין הוא שמצבי הרוח שלה מאד משתנים ואני לא יודעת איך להתייחס אליה' ברגעים מסויימים, פעם היא צוחקת ופעם היא נדמה שהיא עומדת לבכות.. פעם היא זורמת עם הבדיחות שלי והקרבה ופעם נדמה כאילו זה נראה כאילוזה משגע אותה.
מה שמכעיס הוא שבכללי ההורים שלי בעד זה שאני אצא עם בנים, אפילו שאמא שלי טוענת שכל עוד יהיה' לי טוב אז גם לה יהיה' טוב, אבל היא רוצה את הכי טוב בשבילי והיא חושבת שזה אומר שגם הכי קל, "זוגיות נורמאלית".. אני מרגישה שיש פער בין מה שהיא אומרת לבין מה שהיא חושבת באמת וזה ממש מכעיס אותי. אני מרגישה שהיותי בי גורמת לי להיות באיזשהו מובן אנדרדוג, כי כביכול יש לי את הבחירה אם להיות עם בנים או עם בנות, אבל תתעוררו, אין לי באמת בחירה כי אי אפשר לבחור את מי לאהוב.. ואם כן אז תספרו לי איך עושים את זה, אני אשמח לדעת..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
