אני פה, והיא פה, ושנינו ביחד זה כאילו נברא להיות. אני מרגישה שזה הדבר האמיתי, ומה שהיה' עכשיו היה' רק טיוטה, מסלול הכנה.
משהו ניתב אותי לנקודה הזו, לשביל הזה, שכ"כ נעים לצעוד בו ואני רוצה שימשיך וימשיך, שלא ייעצר לעולם.
הגעתי לצומת דרכים, בצד ימין יש את כל מה שתמיד רציתי, חוויה', שינוי, הרפתקה שתיזכר לעד. ומנגד, בצד השמאלי נמצאת היא, וזה כ"כ הרבה בשבילי. להרגיש אותה, להחזיק בה, הצחוק שלה מסוגל להרעיד לי את הלב ועם המגע המלטף בינינו אני מתחילה לרעוד, כל הגוף מדגדג.
היא מביטה בי בעיניים עצובות, מעין בקשה שנאמרת ללא מילים, שלא אעזוב. היא לא תעמוד בעוד אובדן, לפחות לא כרגע, לא עכשיו, ואולי גם לעולם.
הימים שלי ספורים, עכשיו אני פה, והיא פה.. ומחר? מחר היא תעמוד פה לבד, אני כבר לא אהיה' לצדה, אקשיב ללבה, אעלה חיוך על שפתיה', מחר היא לבד.
ואני? מובלת במסלול שנראה לי עד עכשיו הגיוני, שאיפתי, אידיאלי, לפחות לפי הוראות המפה.
אך המצפן לא מפסיק לטלטל, זז מצד לצד, לא מרפה, מהסס, חש פחד במה, מפחד שיטעה.
אני הולכת לפי המפה, וברקע מנגינה משונה, יורדת ועולה במהירות מסחררת, כבר שעות שהיא מלווה אותי, מתנגנת.
אני ממשיכה בנתיב הימני ומגבירה מהירות, מסרבת להקשיב. בוחרת בדבר שאני חושבת כנכון ובינתיים הרגש נשאר יתום, לפחות להיום, אולי מחר הוא יגשים את החלום..
הלב מדגדג וצובט, לא נותן לי לישון. בלילה, אני חושבת עלייך, מתהפכת במיטה ללא הפסקה, מנסה להירדם, לספוג מעט שעות של שינה ולהירגע מהמנגינה, שלא משחררת, לא מרפה.. בודקת שלא אעשה שגיאה.
מנסה לתפוס בידיים את הזיכרונות שלנו יחד, בקרוב רק הם יישארו, כל השאר ייסדק במעברי הזמן. על המצח שלי כתוב שלט, מלווה אותי כמו אות קין, שתיזהרי, שלא תיקשרי יותר מדי, את עוד תיפגעי..
מביטה בי בעיניים ושואלת אם אוותר עליה', לא אני עונה, ובפנים הלב צובט, אני משקרת, מחר אני עוזבת, היא תהיה' פה לבד.
הלב שלי זועק, אני מרגישה כאילו הוא עומד להתפוצץ, עוד רגע, עוד שנייה', אתה חייב להירגע.. הרגשות מציפים אותי, כשאני צועדת וממשיכה במסלול הימני.
הפעם הפסדנו, אולי מחר, או עוד חודשיים ננצח. ובינתיים, כשאני פה והיא פה, מספיק לי רק החיוך שלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
