תודה להורים שלי שהביאוני עד הלום, לחברים שתמכו, למורים, למפקדים ולכל מי שעזר ועיצב אותי לאורך הדרך, בלעדיכם לא הייתי נהיית מי שאני היום, הבנאדם שאני הכי אוהבת בעולם..
אי אפשר לדעת איזה שינוי אני הולכת לעבור בתקופה הזו, עצמאות, בגרות, שוב מופיע הפחד שאני אתבגר.. פיטר פן נמצא בסכנה.. אבל עברתי בחיים שלי מספיק בשביל לדעת שאני בוחרת מי להיות, אני יכולה להיות לרגע הכי תמימה בעולם ושנייה' אחרי תחמנית בגלל היותי הישגית ורואה רק את המטרה ולא אף אחד ושום דבר בדרך, לשנייה' אחת הכי חמודה ושנייה' אחרי כשפוגעים בי להרוס את הבנאדם, גם אם אני אפגע בדרך.. ואני יכולה להישאר ילדה לנצח רק אם אני ארצה את זה.. גיל זה רק מספר!
עוזבים את הבית, ההורים, החברים.. הולכים אל חלום קטן שלנו, להחזיק בו, לתפוס אותו, שלא יצליח לחמוק לנו מבין האצבעות אחרי שעברנו כ"כ הרבה כדי להגיע אליו..
חוויה' חדשה, דרך אל הלא נודע.. ואני כבר רוצה לדעת, להרגיש.
מה שיש לנו אי אפשר לקחת לנו, ואם כן סימן שהוא לא באמת היה' לגמרי שלנו.. הכול במצב הקפאה כלשהו עד שנחזור, הרבה הולך להשתנות, מצפה להפתעות טובות =)
להתפתח החל מהדברים הכי קטנים, לפתוח קופסאות שימורים, לכבס, לסדר את החדר.. אמא לא נמצאת פה, את הפינוק השארנו איתה בבית.. את התלונות השארנו מחוץ למטוס, עכשיו מתחילים להיות מיני הורים.. הרבה אחראיות, מחויבות וגם מלא מלא כיף..
התרגשות, פחד, געגועים שהתחילו כבר לפני שבוע, כשהתחלנו להיפרד לתקופה מכל החברים והמותרות.. ויש כ"כ הרבה געגוע שאני מרגישה כאילו עוד רגע אתפוצץ מרוב שהוא מציף אותי..
זו הפעם הראשונה שאני באמת נוסעת ומתנתקת מהכול.. לפחות מהדברים הפיזיים, המנטאליים יישארו איתנו בלב, זה בכלל לא משנה איפה נהיה'. את הזיכרונות, האהבה והנתינה בחיים לא יצליחו לקחת ממני.. הם יישארו איתי לכל מקום אליו אלך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
