לסיור סליחות.

להתעורר בשעה המוזרה שלוש וחצי לפנות בוקר זה לא דבר של מה בכך לחובבת שינה כמוני. אבל אם יש סיבה טובה, למה לא.

מלבד קבוצתנו שמנתה כ30 איש הסתובבו ברחבי ירושלים עוד אלפים רבים של אנשים שקמו בדיוק כמונו בחצי הלילה ואף מוקדם יותר, לאלה שבאו מחוץ לעיר, כדי ללמוד משהו על סליחה, תשובה, ואיך נראה שוק מחנה יהודה כשרק פותחים אותו (תשובה: אותו דבר רק עם ריח חזק ומשכר במיוחד של חלות).

פיוטי הסליחות לספרדים נפתחים בפיוט "קמתי באשמורת (לבקש על עווני)" לר' משה אבן עזרא. הנה אני בא, עוד חצי ישן, ואומר לך, אלוהים, שאני יודע שאני לא בסדר. אחר כך ממשיכים ב"בן אדם, מה לך נרדם? קום, קרא בתחנונים! שפוך שיחה, דרוש סליחה, מאדון האדונים". עד שמגיע גם "למענך אלוהי, רצה עם לך שיחר, לחלות פניך במעמד השחר".

התעוררתי לבד באשמורת, אני מעיר גם את החבר, וכשכולם כבר ערים, והשחר עולה, אנחנו הופכים לעם, ומבקשים על נפשנו כציבור. וכשאנחנו ציבור, רק אז אפשר לומר את '13 מידות (של רחמים)' שהן לב הסליחות.

הסיור היה מרגש מאד. אני לא נמנית על הצדיקים (והצדיקות) שקמים כל בוקר בחודש הזה לומר אותן, אבל את המילים של מרבית הפיוטים אשלוף בשניה מהזיכרון. המנגינות המתוקות האלה נטועות אצלי עמוק בלב ואם אני לא עומדת על המשמר אני גם מתחילה לדמוע רק למראן בסידור.

והמראה של אנשי השוק והשכונות שסביבו, שעובדים קשה ביום וקמים מוקדם בלילה להתכנס יחד לסליחות היה מעורר יראת כבוד.

חודש אלול הוא זמן לשיעורי התעוררות, תפילות, שופרות מכל עבר (שכונה של דתיים, לא נותנים פה מנוחה) אבל אני לרוב מוצאת את עצמי רחוקה מכל זה, והשנה במיוחד.

רחוקה, לא כי לא אכפת לי, אלא כי העומס הרגשי שזה יוצר עליי קשה ומכביד. אז אלול מציץ עליי מכל מיני פינות, מגיע אליי ממקומות לא צפויים. אני יכולה לעמוד במטבח הקטן שלי, לחכות למים שירתחו בקומקום ולזמזם משום מקום את כל "יה שמע אביוניך". או לקרא את "תפילת הילד" של עגנון (היה במוסף לשבת) ובאותו רגע להבטיח לעצמי שהשנה אני נהיית טובה, טובה, טובה!

והשנה אלול תפס אותי רחוקה מכל וכל, בוכה, מתגעגעת ומייחלת, אבל לא לאבי שבשמיים אלא לאהובי שבצפון תל אביב. אפילו מפנה אצבע מאשימה כלפיי מעלה ומטיחה "אתה!"

סליחות? לא, לא השנה. כעסתי מידי. הייתי מרוכזת בעצמי מידי, ולא רציתי לצאת מהמשבצת שלי.

בערב ראש השנה שאל אותי אח שלי, "נו, איך התכוננת לחג?" עניתי, באתי עם לב שבור. זה כל מה שהיה לי השנה. ובאותו רגע, כששנינו התחלנו להיחנק משני צידי הקו (אוף, אנחנו משפחה של בכיינים שזה נורא!) הבנתי שהשנה זה מה שיש, ושזה יספיק. לפעמים לב שבור זה כל מה שצריך, כי הוא פתוח. אם רק אקשיב ואתן למילים להיכנס אליי, חזקה עליהן שיעשו מה שצריך.

ועם הנדוניה הזאת אני מגיעה גם ליום כיפור. ועם זה, אני מקווה גם לנצח.