יש דברים שלא עושים. למשל, לא מתפרצים לכביש. למשל, לא יוצאים בחורף לרחוב עם שיער רטוב. למשל, לא מתקשרים לאקס מאוחר בלילה ושואלים אם הוא רוצה להיפגש. לא מבלים איתו ערב מהנה, ובשום פנים ואופן לא מתחילים מחדש את הגמילה הקשה מהדבש הממכר.
קראו לי מטומטמת ולא תטעו בהרבה, עשיתי את כל אלה (חוץ מהעניין עם הכביש. אני אוהבת לחיות).
מזמן מזמן למדתי שאדם יוצר את רוב בעיותיו בעצמו ומאז אני עסוקה בלהוכיח את הטענה. כל החוזק שלי נעלם כשאני ברדיוס חצי קילומטר מהבית שלו, ואני חושבת פעמיים לפני שליחת הסמס רק למען הפרוטוקול. גם אני גם הסלולרי שלי יודעים שאני לא באמת הולכת לעצור את עצמי. נאא... שליטה עצמית זה ללוזרים.
הערב יפה, האורות רומנטיים. אנשים יושבים בבתי קפה כאילו הרגע שלפו אותם מתוך קלישאה על תל אביב. הספסלים, ספסלים, הרוח כבר קרה, והלב מתחמם רק מלראות אותו לידי.
אני כעיוורת אחריו הולכת, מנסה להסביר לעצמי בהגיון שממש לא כדאי לי להיות פה עכשיו. שתכף, עוד שעתיים, מחר, תבוא הצלילה חזרה למטה. הידיעה שאנחנו כבר לא ביחד, ושהערב הזה הוא אשליה.
אנחנו הכי רומנטיים מכל הזוגות שלידינו, ואנחנו כבר לא זוג כמותם.
הפעמים האלה, המועדות לפורענות האלה, הן כמו לעלות שוב לפני המים. לנשום, לשאוף אוויר מלא ריאות, להתמלא לקראת צלילה ארוכה של מחשבות מכאיבות.
אני נותנת לעצמי לבלות לילה בחוף האכזב של התקווה. ומחר יהיה יום חדש, וההתמודדות תתחיל מהתחלה.
ליל מנוחה.