בחיי. חג כזה שמח אחרי כל עינויי הצום ואימת יום הדין.

חג שהוא בדיוק אותו דבר כמו יום כיפור, רק להפך. מצווה לאכול ולשתות ולשמוח, אבל עדיין הכל פתוח ועדיין הדין תלוי ועומד. עוד יש הזדמנות לשפר עמדות לקראת השנה הבאה, רק שהפעם מתוך שמחה.

בסוכות גם נידונים על המים. במשך כל ימי החג אנחנו נוהגים 'זכר לשמחת בית השואבה' שנהגה בבית המקדש - שם היו אלה ריקודים, שירה ונגינה עד אור הבוקר, בעלות השחר שאיבה של מים ממעין הגיחון, וניסוחו על המזבח.

היום אנחנו מתמקדים בריקודים בהעדר כל שאר המרכיבים.

"...ומפני מה אמרה תורה נסכו לפני מים בחג? אמר הקדוש ברוך הוא, נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי שנה..." (גמרא, מסכת ראש השנה ט"ז)

ולא אכנס לתיאור המופלא המובא בגמרא של שמחת בית השואבה על כל רבדיה ומשמעויותיה. מה שבטוח, הם ידעו לחגוג שם.

והיום? בסוף חג סוכות, אחרי שבעה ימים של ריקודים, מגיע חג שמחת תורה ובו, נוסף על הריקודים, גם מתפללים על המים, על הגשמים. והפיוטים שוב מאזכרים את אברהם-יצחק-יעקב-שאר אבותינו ובאותן מנגינות של פיוטי יום כיפור, והנה לנו סגירת מעגל עם חגי תשרי.

או ששמחים בהם או שמתענים בהם, אבל האבות תמיד נוכחים, וכך גם התפילה וכובד הראש. כאלה אנחנו, גם כשאנחנו רוקדים עומדת מאחורי זה רצינות גדולה, וגם כשאנחנו מתענים, קוראים לזה חג, לובשים לבן חגיגי, והולכים לאכול בסוף היום בשמחה גדולה אחרי שהתכפרו עוונותינו.

מסקנות:

א. יהודים עם מוזר.

ב. הקדוש ברוך הוא, נסתרות דרכיו, אבל כשהוא מצ'פר זה עד הסוף.

ג. החגים האלה מוציאים ממני את הדוסית שבי כמו שכבר הרבה זמן לא היתה. אפילו לי זה מוזר.

הבלוג מאחל לקוראיו חג שמח ורקיד, והלוואי כל השנה תאכלו דבש אמן.