רכיבה על סוסים, רכיבה על אופניים, לעלות על רכבת הרים בלונה פארק וגם לאכול סושי, כל אלה דברים שעשיתי איתו בפעם הראשונה.
על אופניים עליתי בגיל אפס אבל ירדתי מהן בשלב גלגלי העזר ומאז לא חזרתי, עד שלמדתי לרכב מחדש, אצלו בחניה.
בחיים לא חשבתי שאגיד משפט כמו "בא לי סושי", אבל אחרי שטעמתי, ומצמצתי ופילבלתי בעיניי וניסיתי להתרגל לאצות (הצלחתי חלקית), למקלות (נו) ולוואסבי (טעים!), ואני אמרתי "איזה מקסים אתה כשאתה מלמד" והוא אמר "איזה מקסימה את כשאת לומדת משהו חדש", אחרי אותה פעם ובהתלבטות האוכל הבאה, אמרתי "בא לי סושי". ואחרי ההלם הגדול- "אני? נהייתי קפיטליסטית מסריחה?!" בא ההלם העוד יותר גדול- "אני? סושי?!" והתשובה היא, כן. הוא הצליח איפה שהרבה דגים אחרים כשלו.
כאן יכולה היתה לבוא הקלישאה "איתו לא פחדתי לנסות דברים חדשים" +מבט מצועף בעיניים, אבל האמת היא שפחדתי מאד (רכבת הרים) וגם צרחתי את נשמתי, הקאתי וקיללתי (רכבת הרים) וגם רבתי איתו באמצע הרחוב (אופניים), אבל איתו ידעתי שאני רוצה להתגבר על הפחד, ומה שעד היום נראה בלתי עביר הוא עביר בהחלט, כשיש לך גב תומך, ומישהו ללעוס לו את היד כשמעייך מתהפכים מפחד, תיעוב, ולאס ווגאס, אה, חרדת גובה.
מישהו שנותן רוח גבית ומקשיב לך אחר כך באהבה כשאת מפרקת באזניו מאוחר בלילה את מרכיבי הסיטואציה החדשה, מנתחת לחתיכות ומאירה נקודות קטנות תחת אור קטן וחקרני בניסיון להבין מה היה שם ואיך זה חדש ושונה ומיוחד.
תמיד קיוויתי לגבר שיתן לי זוג כנפיים להמריא ואז בגרתי קצת והבנתי שהכנפיים זה אני, צריך פשוט מישהו שלא יפריע לעוף. שיאפשר מספיק מרחב כדי שאמריא בעצמי, אולי איזו דחיפה קטנה כשאתקשה להתניע. מצאתי אותו, ואז איבדתי אותו, והיום הרוח בכנפיי חזקה מתמיד, אחריו.
היום תאוות החיים שלי הרבה יותר גדולה. אחרי שמנסים, קשה להפסיק.
בין מתנות הפרידה שנתן לי, גם חולצה אחת, מכונפת. שחורה עם תבליט כנפיים לבנות בגב. עדיין בארון, תחובה עמוק עמוק, נראה לי שאבכה רק מלראות אותה.
כבר יודעת איך נראה גבר שנותן מרחב. בפעם הבאה שאמצא שוב אחד כזה, ובכן, אני מקווה שהוא יאהב שלועסים לו את היד.