לפעמים זה נראה לי פאטתי, לפעמים בלתי אפשרי אחרת. הבלוג הזה הוא אנדרטה לאהבה שהיתה. הוא גם עוד דברים, והוא יהיה עוד דברים, אבל עכשיו הוא פשוט מנציח זיכרון. ולמרות הדרמטיות שבמילים, הן לא חוטאות לאמת.

בתור נרקיסיסטית, אובססיבית ונוסטלגית חסרת תקנה, יש בי צורך להנציח כל מעשה שהיה, כל סמס ממנו וכל נקודת ציון בזמן. פה הכרנו (בדיוק שנה!), פה רבנו (לא נוגעת יותר בחומוס) וההודעות שלו, שעדיין שמורות אצלי, ועושות חשק שילחינו אותן.

האמן רוברט אינדיאנה יצר פסלי אהבה בשפות שונות, זה שבעברית מוצג במוזיאון ישראל בירושלים. אפשר לשבת בתוך המילה, להתערסל בין האותיות המרובעות-נוקשות שלה, אפשר לטפס על האהבה, לחבק אותה, להביט דרכה על השקיעה, אוחזים ידיים.

לכאורה הפסל הכי רומנטי בעולם. ארבע אותיות ענק, פשוטות, פשטניות, ודווקא בגלל זה מצליחות להכיל בתוכן כל תוכן, כל רגש, כל זוג מזדמן ואוהב. פסל שכולו הלל לאהבה, מכריז אותה בקול מעל גבעה בירושלים או בשדרה השישית בניו יורק.

כשחשבתי היום על הבלוג כעל אתר הנצחה מייד עלה בראשי מראה הפסל הזה, כבר לא רומנטי או אפילו קיטשי כמו שהיה עבורי עד היום. עכשיו הוא נראה לי כמו מצבת זיכרון. אהבה שהיתה, והצורך הנואש לזכור אותה, לצעוק אותה, שלא נשכח. מתריס אפילו: האהבה שלי היתה גדולה מכל אהבה אחרת, יפה יותר, טובה יותר, נצחית יותר. היא תקבל  לתוכה כל זוג באשר הוא, והוא לא יוכל להקיף אותה. כי היא גדולה יותר מהחיים, גדולה מהכיל.

ככה מרגיש כל אוהב, ככה מרגיש כל אוהב לשעבר שנגמרה לו האהבה, וככה אני עומדת וצועקת כאן בחלקת הhttp הקטנה שלי בישרא:

אהבתי. שאני לא אעיז לשכוח.