כשהתפילות בסידור לא מצליחות לחדור ללב העקשן שלי, כשנגמרות לי התפילות האישיות שלי, כשכבר בכיתי שני נהרות או לחילופין לא הצלחתי לבכות אפילו ממטר מקומי אחד, הרבה פעמים אני פונה לספר תהילים, ודוד המלך עליו השלום, במילותיו הזהב, מצליח לסדר לי את הראש. אפילו את הלב.

כשאני רוצה תפילה חילונית, או "יהי רצון אחרי אמירת תהילים" בגרסת הדיסק, אני הולכת לפונץ'. יש משהו כמעט דתי בשירים שלהם, שמשתלב היטב בחיים שלי.

כמה ימים היו לי שנפתחו בתפילת "אלוהים, תן לי צ'אנס לצאת מזה בשלום". עולה על אוטובוס, עולה במעלית, משרכת רגליים בבוקר, חצי ישנה, למקום העבודה, כל מקום בתורו, וממלמלת "ותן לי כוח לצאת מזה בשלום, אלוהים, תן לי כוח לצאת מזה בשלום". ואני מודה להם באותו רגע על שחיברו את התפילה הזאת, מילים כל כך פשוטות אבל גדולות, ואני לא לבד יותר.

המילים של פונץ', הלחנים, והקול המופלא של בבליקי, אחד הקולות היפים במוזיקה הישראלית, מלווים אותי בכל מיני רגעים ומקומות, וגם אתמול בלילה, באותו שיר עצמו על דנה, שראתה עבמ, והשמיים נפתחו לה. ואני הצלחתי להירדם עם הרגשה טובה.

(הערה בסוגריים: אף שזה לא מדוייק, ולמניעת סרבול, בפוסט הזה פונץ' הם בבליקי ובבליקי הוא פונץ').

הייתי בת 13 כשבזהו זה שידרו את אני מאוהב בבחורה מבת ים, והמילים תפסו אותי; להקה צעירה עם סולן אקספרסיבי. הרבה אנרגיה בגזרת התופים. בחורה אחת שמאוהבים בה. אני זוכרת שנורא שמחתי בשבילה.

לא שמעתי אותם מאז ועד שנחשפתי גם לונדמה שישוב ולעדינה, רק כמה שנים אחר כך, אף שיצאו באותו אלבום משנת 91'. עוד כמה שנים עברו עד שהתחלתי לקרא ביקורות מוזיקה באובססיביות, ואין לדעת איך, אבל הגעתי גם לגלובס של אבא שלי ומצאתי שם מוכר. יוסי בבליקי כתב על מוזיקה. שנים אחר כך עוד זכרתי אותו כ'זה שכתב על מוזיקה' עד שדמותו החלה להתעגל עבורי סוף סוף ולהתעבות בכל השירים היפים שכתב בעצמו ושהתחלתי להכיר.

לפני שנים הגענו יוסי ואני להסכם, אמנם במעמד צד אחד בלבד, ובכל זאת: אני לא מנסה להבין את הטקסטים שלו והוא ממשיך לכתוב עוד ועוד. בינתיים הוא עומד בזה יפה. אני מידי פעם מזייפת ומצליחה לקשור קשר הגיוני בין כמה שורות. לפעמים נדמה לי שאם אבין משהו זה סתם יהרוס. אני אתחיל להתמקד במשמעויות במקום במה שבאמת חשוב. הלב. בבליקי מתאר בדייקנות רבה דברים שגם אני מרגישה, רק במילים אחרות לגמרי.

הם מתוקים במלודיות וחריפים במילים (פונץ' או לא פונץ'?), ערמומיים מאד. השבוע מצאתי את עצמי מזמזמת אולי מאות פעמים את השורה "אנשים אומרים זה רע מאד, וזה רק ילך ויהיה יותר גרוע" ואיכשהו הלחן המתוק שלה החליק את המילים בגרון.

מבין כל שיריו היפים של בבליקי יש אחד שקרוב אלי במיוחד. הוא עדיין לא יצא על דיסק (יצא בקרוב, אמן, במסגרת "האגרוף"), הנה מילותיו:

כל האנשים בשכונה לא ידעו מה היה\ לקחתי מחברת, אפשר לכתוב בה שיר\ אפשר לדבר על זה פעם אחת\ אפשר לחשוב על זה שנה\ עמדתי בדלת\ מנסה להסביר\ (אפשר ואי אפשר אפשר ואי אפשר)\ את שואלת אותי המון שאלות\ לקחתי חבר ויצאנו לראות\ אבל אני בן שש עשרה עכשיו ואת בת ארבע עשרה (וחודשיים) אפשר

שנפגש בלילות\ שתהיה לנו דרך\ שיהיה לנו סוד\ שנפגש בלילות, הרגשה נהדרת\ שעם רגשות כמו שלנו יכולנו להגיע רחוק\ שנפגש בלילות, שיהיה לנו ילד\ שיהיה לנו עוד

ואיך אפשר ששני אנשים כל כך רחוקים, רואים אותו דבר\ (אפשר ואי אפשר אפשר ואי אפשר)\ את שואלת אותי המון שאלות\ לקחתי חבר ויצאנו לראות\ אבל אני בן 16 עכשיו\ ואת בת 14 וחודשיים (וקצת)

שנפגש בלילות\ שתהיה לנו דרך\ שיהיה לנו סוד\ שנפגש בלילות, הרגשה נהדרת\ שעם רגשות כמו שלנו יכולנו להגיע רחוק\ שנפגש בלילות, שיהיה לנו ילד\ שיהיה לנו עוד

ואיך אפשר ששני אנשים כל כך רחוקים רואים אותו דבר\ ומה זה אומר ששני אנשים כל כך רחוקים רואים אותו דבר\ מרגישים אותו דבר\ יודעים אותו דבר\ ולא מבינים שום דבר

שנפגש בלילות......

חודשיים אחרי שהכרתי את אהובי לשעבר (עולה לי בבריאות לכתוב את המילה הזאת) הייתי בהופעה של יוסי באוזן השלישית ושם הוא שר את השיר הזה, אחד לפני הסוף. ואחרי הרבה דמעות שכבר הורדתי שם בחסות החשכה, פרצתי מחדש, וביתר שאת.

[לקוראינו שהצטרפו זה עתה נספר שאני בוכה כשצריך וגם כשלא צריך, כשאני עייפה, רעבה או מאושרת. כל השאר כבר יודעים את העובדה הזאת. נמשיך.]

אז השיר היפה הזה. והשתגעתי! איך הוא מצליח, האיש הזה, לשים כל כך הרבה חיים בכל כך מעט מילים? ואיך הוא שר את החיים שלי ככה מול כולם, ואיזה מזל שיש חושך, כי באמת! 

"זה השיר שהכי קשה לי לבצע", הוא אמר.

כמה ימים אחר כך ביקשתי ממנו במייל את המילים, כדי לקרא אותן לאהובי. "מצחיק, זאת פעם ראשונה שאני מקליד אותן", הוא ענה כעבור כמה ימים. "מקליד בדמעות".

הכרנו חודשיים. היינו אז סודיים, רצינו ילדים, היינו שונים כל כך. הוא חילוני גרוש ואני רווקה דתיה, הוא הסתובב בעולם כשאני רק למדתי ללכת, הוא כבר אבא ואני עדיין מגדלת את עצמי. ואיך אפשר ששני אנשים כל כך רחוקים רואים אותו דבר? אפשר ואי אפשר. שאלתי אותו כל כך הרבה שאלות. איך יהיה? איך נצליח? מה עם הילדים? ומה זה אומר, כששני אנשים כל כך רחוקים מרגישים אותו דבר? זה אומר שאותו הלב פועם להם בחזה.

אם את איתי נוכל להצליח, הוא אמר. נלך על זה עד הסוף. הוא באמת האמין בזה אז. וגם אני.

הרגשנו אותו דבר וידענו אותו דבר, אבל לא הבנו שום דבר.  

עם רגשות כמו שלנו יכולנו להגיע רחוק, אבל הגענו רק עד קצה היכולת שלנו. בקושי שנה.

בגלל שאני דרמטית אני יכולה לשמוע, ברגעים הקשים, את הילדים שלא נולדו לנו צועקים מאפיסת כוחות וציפייה עקרה (אבל זה שאני דרמטית לא אומר שהם לא צועקים אחריי).

אחרי שכבר החלטתי שמבין שנינו עדיף שהם יקבלו את האף שלו, אחרי שהבנתי שאותו אני רוצה למרפק כל בוקר כשהם מתעוררים בצווחות לאכול, נפרדתי ממנו כשהבנתי שזה לא יקרה.

בחודשים שאחר כך עוד נעמדתי לו בדלת, מנסה להסביר. אפשר, אפשר שתהיה לנו דרך. אפשר לדבר על זה פעם אחת ואפשר לחשוב על זה שנה, ואפשר פשוט ללכת על זה, כמו בני ה17 שהיינו כשרק נפגשנו...

בסופו של דבר נשארנו הגיוניים ומתגעגעים. ואני נשארתי עם פונץ'.

כשלהקה מדברת בשפה שלך, יש משפטים שלה שהיית רוצה לכתוב בעצמך, כאלה שממש הוציאו לך מהפה, כאלה שהיית אומר לחברה שלך ברגע מיוחד או כאלה שאת מתה שמישהו יגיד לך יום אחד. אני מצרפת כאן כמה יפים ואהובים כאלה:

* 

עוד לא למדנו שום דבר משיטוט ברחובות, לא שמבית הספר נשאר לנו משהו

*

כשנער מגיע לגיל עשרים ועוד לא פגש נערה זו סיבה למלחמה. אז בעיר תל אביב אני מכיר אולי איזה מאה נערים שהגיעו לגיל עשרים וחמש ועוד לא פגשו נערה,  וזה מסוכן לאומה, שהיא נמצאת במלחמה

*

כל האנשים, כשהם אומרים נהיה ביחד, הם מתכוונים תהיה כמונו, או תישאר לבד

*

אני אקח אותך לסרט או אולי להתפלל, את תקחי אותי לחיות או לפחות להסתכל, בואי נתנשק, נתנשק עכשיו

*

יום אחד אני אכבוש כוכב בשבילך, אגנוב בשבילך כוכב מהלילה. מישהו שמר ברחוב תפילה בשבילך, שמר בשבילך כוכב מהלילה 

* 

 וכמה זה יפה שאנחנו יחד....

פונץ יקיריי, בשבילי, הם כוכב הצפון של תל אביב, כשאני לא מוצאת סיבה טובה לנשום.

תודה לכם, תודה לך יוסי.