יום מעייף בשבוע מעייף, דייט אחד מיותר, כמה דאגות כספיות והמון טיוטות שלא הופכות לפוסטים: זה היה השבוע שהיה.

כשאני לא מצליחה להפוך את הרגשות למילים, לפחות לא לכאלה שמצליחות להיות פוסט מובן וקוהרנטי, המצב קשה. גם להרגיש את כל זה, וגם לא לפרוק.

עשרה קבין של דרמה ירדו לעולם, אני כמו טמבלית רצתי ואספתי תשעה. שלא יחסר. בשביל מה אני צריכה את כל הדרמה הזאת עלי, אני לא יודעת. הייתי עושה מכירת סופעונה ומוכרת קצת. אולי ב'קאמרי' ירצו. כל יום נראה כמו מערכה ראשונה, כולל האקדח. כל סוף יום, כמו מערכה שלישית. ואחרי שמתפזר העשן מתגלות השאריות שלי, מדדות למיטה, וארנב הצעצוע שנח על הכרית נועץ בי מבט מלא תוכחה; גם הלילה את ישנה מאוחר מידי, העור-פנים שלך יראה זוועה מחר בבוקר, ויש כלים בכיור. ארנבי צעצועי יכולים להיות כל כך אכזריים לפעמים.

אני מתכוונת, מכירים את זה? יש אנשים שסתם חיים בכייף שהם. ויש כאלה שבשבילם כל יום הוא דיזסטר. בלי להיות פולנים מהבית. כאלה שמכל עכבר הם עושים הר, ומכל דייט, אסון הומניטרי. והדייט של השבוע בכלל לא היה אסון הומניטרי! רק צונאמי קטן, ומה אני כבר הולכת ועושה ממנו מטעמים בראשי? אז ישבתי שעה עם מישהו שבגילו המופלג עדיין גר עם ההורים. אז מה. אז הוא רצה "חמה ומשפחתית" ובפועל מסתבר שהוא לא ממש מבין מה זה ילדים, אז מה. הוא היה מנומס, הוא שילם על המיץ, ואפילו החזיר אותי הביתה (ואפילו הסכמתי לו שיחזיר אותי הביתה!) אז אין צורך להיכנס לדרמות מיותרות. בסך הכל עוד דייט. ממש לא צריך לקחת את זה קשה וממש לא צריך לעשות מזה סיפור, ובטח שאין צורך להתייאש מהמין הגברי ולחשוב על הסבה. אבל לאנשים דרמטיים זה כן עובר בראש, וגם נתקע שם בלופ, וגם משאיר עקבות ובדיוק הרגע שטפתי. ומה אני אעשה עם נשים? עוד דרמות, ויותר שערות בכיור. ואני, שערות? שם עובר הגבול שלי.

והיום המצב עוד טוב. יש לי פרופורציות להיאחז בהן, יש כמה סדנאות בעברי, יש ספרי עזרה עצמית מכל סוג על המדף. וראבק, אני קוראת חדשות ויודעת מה זה צרות אמיתיות! זה באמת עוזר לכמה דקות ואני חוזרת לנשום נורמלי. הבעיה היחידה היא שדרמה היא ממכרת. ואת תחושת האדרנלין שזורמת בדם כשיש ריגוש קשה להחליף בנשימות סדורות ורגועות. לוותר על הדרמה, או, פה זה כבר הסיפור האמיתי.

שיטת העבודה, שאני מחסידיה הנהלבים, לוקחת את הסיפורים שלנו ומפרקת אותם לגורמים. בסוף תהליך חקירת המחשבות פתאום מתגלה שמה שחשבנו לאמת מוחלטת הוא לא יותר מעוד סיפור שסיפרנו לעצמנו. שקר קטן ונחמד שעוזר לנו לחיות את החיים כפי שהתרגלנו אליהם, במקום את המציאות, כפי שהיא באמת.

לפעמים תחושת ההקלה הגדולה שמגיעה בסיום הסשן מלווה אצלי בבהלה קטנה: עכשיו, כשהובהר שמה שחשבתי לאמת הוא בעצם שקר, ואני צריכה להסתכל למציאות בעיניים ולקבל אותה כמו שהיא, אני צריכה לוותר על הדרמה. אני צריכה להתחיל לחיות את החיים במקום את הסיפור שהסתובב לי בראש. לראות את הדייט שלי כפי שהוא, עוד בחור נחמד שלא יהיה בעלי, במקום את איך שבא לי לראות אותו- אסון שמזמין השתפכות מילולית נרחבת על צרותיה לכאורה של דוסית עם לפ טופ. ואוף, כל הדרך הביתה כבר כתבתי את המילים בראשי.

נו, צריך גם להגיד: לא הכל רע בדרמה; על הבמה היא טובה, למשוררים היא חברה קרובה, והיא עושה פוסטים מעניינים. אבל היא לא נעלמת כשהמסך יורד והיא יכולה לאמלל מאד כשנותנים לה לצאת משליטה ומתמכרים לריגוש שהיא מביאה איתה. ואני עדיין לא נגמלתי סופית.

קראתי בהורוסקופ שהשבוע הבא הולך להיות הרבה יותר דרמטי ורגשני. אני מחפשת כבר מעכשיו מקום להתחבא.