כמה פעמים קמתם בבוקר, ראיתם את עצמכם במראה, ורציתם לברוח?

לא, לא בגלל חצ'קון חדש, ואפילו לא בגלל מראה הריסות השיער שלכם על הבוקר. ולא בגלל הנג אובר עצבני ולא בגלל שלפניכם עוד יום מפרך בעבודה.

כמה פעמים קרה לכם שקמתם בבוקר, ורציתם לברוח מהחיים שלכם?

ממי שאתם, מאיך שאתם נראים, ממי שתהיו. מהמחשבות, הרצונות והפחדים שלכם. פשוט עם רצון להיות מישהו אחר, קומפלט. אפילו ליום. רק ליום. יום אחד של מנוחה מהאדם הזה שאתם הכי אוהבים בעולם.

לי זה קורה יותר מידי פעמים.

החיים שלי נהדרים ואני לא מחליפה אותם עם אף אחד אחר (אם כי הצעה מאנג'לינה ג'ולי עשוייה לבוא בחשבון), אבל לפעמים אני יוצאת מדעתי מכמה שאני אני, ומכמה שאני כבר לא יכולה יותר לעמוד לידי מרוב שאני משגעת אותי; מטריפה לעצמי את המוח במחשבות אובססיביות, עושה אותה טעות פעם אחר פעם, או סתם יודעת שצורת החשיבה שלי, הראיה שלי את העולם, גרעין האישיות הבסיסי שלי, ישארו אותו דבר גם בעתיד. תגידו, מה פתאום, אפשר להשתנות. אבל כמה שנתקדם וכל מה שנלמד בחיינו יעצב את מה שכבר קיים, מה שנולדנו איתו. וגם אם נהפוך לנזירים בודהיסטיים, וגם אם נמיר דת או נשנה מין, אף אחד לא יחליף לנו מוח.

לא שזה רע; מי רוצה להחליף אישיות כל יומיים? לא קל להיות קרל מרקס ולמחרת להתעורר בריטני ספירס. אני מתכוונת, זה מחייב גרדרובה חדשה!

אבל גם לא קל, לפחות לי לא קל, להתעורר כל בוקר עם אותה האישיות ממש. והיום המפרך בעבודה מתגמד מול העבודה האינסופית שצריך להשקיע בלגדל את עצמנו, לטפח, לגזום קצוות, לשנות את מה שהיינו רוצים לשנות ולהפוך לפרח שהיינו רוצים להיות.

פעם הייתי מתמודדת עם הרצון הזה (גם) על ידי החלפת צבעי שיער כמו גרביים. יותר זול ממלתחה חדשה וגם כייף לא נורמלי. ובכל פעם שהייתי מסתכלת במראה באמת מצאתי שם אדם אחר. השינוי החיצוני היה גדול, ואיתו השתנה משהו קל בפנים. פתאום היה החופש להיות קצת אחרת. זה נתן איזו דחיפה קטנה לצאת מעורי, להזיז קצת את נקודת המבט שלי בכמה סנטימטרים ימינה או שמאלה ולראות מה זה עושה לי. גם אנשים מתייחסים אליך אחרת, וזה כבר שינוי גדול.

מה אומר לכם... יש משהו כל כך פטאלי בלהיות אתה עצמך, שזה יכול לדכא. ואת זה אני אומרת מתוך הבוקר הזה, בו אני יושבת בשמלה לבנה וקלילה, אוכלת פצפוצי אורז בחמאה ומתקתקת על הלפ טופ החדש והיפה שלי הגיגים בשקל תשעים. איזה בוקר נפלא ואיזה אחלה יום עומד בפתח. ורק המוח לא מרפה ומתעקש שהעתיד מסוכן ושאני עושה שטויות ושאם אני לא מתקמבנת על אישיות חדשה ומהר, כזאת שיודעת ת'נכון ולא חוזרת לאקסים, לא דוחה מטלות עד אין קץ ולא אוכלת רבע חבילת חמאה לארוחת בוקר, אז עדיף לי להישאר עם הפצפוצים שלי לנצח.

במחשבה שניה, אולי באמת עדיף להיות בריטני ספירס. אין שכל, אין דאגות.

יום טוב