שנת 1996. ראלי פריז דקאר עדיין מתקרא בשמו זה לפני שהוחלף, והוא אחד המירוצים היוקרתיים והקשים בעולם. 16 יום של חום, חול ומאמץ על אנושי לצלוח את המדבריות האין סופיים במינימום זמן ולהגיע חי לקו הסיום. מרבית המשתתפים זוכים לכך. לא כולם.

אביב קדשאי הוא הישראלי הראשון שמשתתף במירוץ ומעניק גאווה והשראה לישראלים רבים. וגם לישראלית אחת, שלומדת במגמת אמנות בתיכון דתי בתל אביב.

בחוברת  "מוטו" שדגתי מהמדף של אחי הגדול (תמיד האחים הגדולים מעורבים בדברים האלה), מתאר אביב את המסע יום אחרי יום. כל הקשיים הפיזיים והנפשיים, וההתמודדות עם עצמך בתוך הקסדה במשך שעות ארוכות של רכיבה מעייפת. בסוף היום אנחנו מגיעים למקום חניית הלילה, מתעדכנים בקשר למיקומנו בתחרות, בודקים מי הצליח להגיע ומי כשל באבק, מתקנים את האופנוע, אוכלים משהו מהיר ומנסים לישון קצת לקראת מחר. "אנחנו", כן. יחד איתו עברתי את כל תיקוני הצמיגים, את העייפות והרעב, קוראת במהירות, מדלגת על מונחים טכניים שלא הבנתי ומקווה לטוב.

במקום ללמוד לבגרות בלשון חיפשתי הסברים לכל המילים שלא הבנתי ("מה זה דו"ש, אוף?") ואת המראה שלו, זקוף על האופנוע, בחליפה צבעונית ובמגפיים מאובקים, הנצחתי בתמונה שציירתי למבחן הבגרות במגמה.

ממרחק 13 השנים שעברו מאז, התמונה עדיין קרובה לליבי. נראה לי שהצלחתי לא רע עם הרוכב. עם כל השאר קצת פחות.... האופנוע נראה כמו אוסף גרוטאות מודבקות, והאדמה פשוט תקועה שם בין הגלגלים, מפריעה להם להתקדם. מילא.

אף פעם לא הסכמתי לתלות אותה בבית למרות שאמא דווקא רצתה, אבל גם לא היה לי לב לזרוק אותה. בשלב כלשהו ניסיתי כבר לתת אותה וזהו אבל כל מי שהביע עניין ויתר לבסוף, והיא נשארה איתי.

הרבה פעמים אני מסתכלת על החיים מנקודת מבט של אופנוען בודד מדבר. מסע ארוך, מפרך ומרתק, נקודת ציון אחרונה אי שם באופק שכולנו נגיע אליה יום אחד, והרבה מחשבות על אוכל... כמה מתאים לי. זאבה בודדה בתוך קסדה אטומה.

השבוע האחרון, כמובטח, עובר עליי כמו משאית על חתול רחוב. דרמות בכל אשר אפנה (כזאת אנוכי) וקטעי עבירות קשים לרוב. אבל השבוע אני מחליפה את האופנוע במכונית. אני לא לבד. יש אנשים טובים באמצע הדרך ואם פותחים להם דלת להיכנס הם עושים את זה בשמחה. חשבון הסלולרי שלי מאיים לתפוח עד כדי קריאת אגף על שמי בסלקום, אבל מה זה לעומת הידיעה שאני בכל זאת לא לבד. 

תודה לכל מי שהיה איתי השבוע הזה, וסליחה על מילים קשות שנאמרו בשעת סערה.

ותפתחו חלון, אני חייבת קצת רוח.