אם הייתי יכולה, הייתי ממלאה את כל הדף כאן בצרחות. זה היה נראה בערך כך: אההההההההההה!!!!! וגם: "הההההה!!!!" וגם...... טוב, לא חשוב. אבל ככה נשמעתי בחמש הדקות האחרונות, עומדת בחלון וצורחת. מאושרת כמו שכבר הרבה זמן לא. ואני לא מתכוונת לחודש האחרון, אני מתכוונת לחצי חיים.

גשם, אלוהים, איזה גשם שוטף. כזה שלא היה פה כבר שנים. כזה שאני זוכרת רק מהילדות, בקרים גשומים שאיפשרו לנו להגיע באיחור לבית הספר, ועד אז, את האופציה להישאר מול החלון ולראות את העולם נשטף בכל היופי הזה.

אני זוכרת חורף אחד ארוך בילדות, אמא שלי מעירה אותי לבית הספר, ובוקר אחרי בוקר כשאני עוד מתחת לשמיכות וחצי ישנה אני שואלת אותה "יורד גשם?", והיא אומרת שלא. שוב ושוב. פעמים בודדות באותו חורף היא אמרה בשמחה "כן!", ואני זינקתי מהמיטה. בערך אז התחלתי להבין באמת מה זה בצורת, מה זה לחכות לגשם יום אחרי יום, והוא לא מגיע. ואפילו בלי להיות חקלאי. 

מרבית זכרונות הגשם שלי הם מבית הספר היסודי והתיכון, מגפיי גומי וריקודי גשם אינדיאניים פרועים בחצר בהפסקה (ולכי תלמדי מתמטיקה אחר כך כשאת מזיעה ורטובה כמו כלב, אבל מ'כפת). זה אומר שבשנים האחרונות קצת נרגעתי עם הצהלולים, וגם שלא היה יותר מידי גשם לשמוח בו.

כל השבוע הקשבתי ל"כבש ה16" בלופ (ככה זה כשאת עובדת עם ילדים. מצד שני הודיתי אלף פעם בליבי להורים שלהם שזה יהונתן גפן ולא יובל המבולבל). כל השירים שם גאוניים ומבינהם אני מזמזמת הבוקר עוד מהמיטה את "רעמים וברקים". יש רעמים שמאד מפחידים ויש כאלה שרק קצת. יש רעם חלש, ורעם בינוני, ורעם חזק חזק, שלא נעים לשמוע, בעיקר אם אתה לבד. זה באמת לא נעים לפעמים, אם כי קולות הרעם, גם כשהם מפחידים, הם מהקולות האהובים עליי בעולם, כך שאני שמחה לשמוע אותם כשאני לבד, ביחד, או בהתקהלות אלפים. עכשיו השמיים ממש מתנפצים לי מעל הראש, כאילו מישהו יורה שם באקדח הכי גדול שלו. הרעם האחרון הבהיל אפילו כמה מכוניות ברחוב שהתחילו לצפצף ברעש.

הם תמיד גורמים לי להרגיש קטנה כל כך. פיצפונת מול אלוהים הכל יכול, ומול איתני הטבע - שליחיו.

יש מי שרואה בטבע רק טבע אבל אני לא מסוגלת להסתכל עליו בלי לראות את אלוהים. ובזמן גשם אני חושבת על האהבה שלו השוטפת אותנו, מלטפת את הראש בטיפות גדולות של נתינה חסרת הגבלה. כמה התפללנו לגשם הזה, כמו ילדים אל אבא שלהם. בבקשה, תן לנו! ולא נענינו. למה השנה כן ובשנים קודמות לא? מה השתנה? איך השתנינו?

אני חושבת על התפילה. התפילה לא משכנעת את אלוהים לשנות את דעתו ולהסכים לתת לנו מה שמראש לא רצה לתת. הוא לא מגרד בפדחתו הלא קיימת ואומר, 'בעצם, עכשיו כשאתם אומרים את זה ככה, יודעים מה.... למה לא?' התפילה משפיעה לא בצורה של שינוי אצל הקדוש ברוך הוא אלא יוצרת שינוי אצלנו והופכת אותנו ראויים להתברך.

כשאני מתפללת, בפעמים הבודדות שאני עושה את זה מתוך סידור ובפעמים הרבות שאני עושה את זה במילותיי שלי, אני בעצם עוצרת רגע ובודקת איפה אני עומדת. האם זה נכון שמגיע לי לקבל את מה שאני רוצה? האם עשיתי כל מה שאני יכולה כדי לזכות בדבר שאני תובעת לקבל? האם באמת עשיתי מאמצים, יצאתי מאזור הנוחות שלי, פתחתי את הלב? האם אני באמת זקוקה לדבר שאני מבקשת או אולי כדאי לבחון את זה מחדש?

וממילא מתוך כך אני מבטיחה להשתנות, להיות טובה יותר. לא במילים האלה ממש, אלא מתוך זה שעכשיו אני אדם אחר. אדם חושב, שלא מתייחס לאלוהים ככספומט אלא גם דורש מעצמו התקדמות. התפילה מזכירה לי את הכוח המוגבל שלי כילדה מול אבא שלה, והיא מזכירה לי שאני יכולה להרקיע שחקים אם רק ארצה. יכולה להגיע עד אלוהים אם אפתח את הלב באמת.

(ואם כבר תפילה, כאן אפשר לקרא את רות גן כגן וחוויות הילדות שלה מתפילת הגשם בחג שמיני עצרת, אחרי סוכות. אצלי הנוסח שונה, אבל התחושות - בול אותו דבר).

כשזה נוגע לכלל ולא רק לענייני הפרטיים אין לי דרך לדעת מה קרה ואיך השתננו כעם. ולפעמים אנחנו מקבלים מתנות גם בלי שנבקש או בלי שנהיה ראויים. מסתבר שככה זה אהבה של אבא. וכהגשם יורד, עם כל ההצפות, הקור, והחיילים ששוכבים עכשיו בבוץ, כל מה שאני מצליחה להרגיש זה רק.....  אהבה אין סופית. 

בברכת שבת גשומה ומבורכת לכולם