כל כך הרבה פעמים מתחשק לי לכתוב את פוסט הבנות האולטימטיבי, משהו בסגנון עשרה דברים שלא עושים בדייטים, או כך תתגברי על לב שבור, תוך חודש, באחריות, או מה הוא אומר לך ולמה הוא מתכוון באמת אבל אני יודעת שזה לא יהיה נכון לכתוב את זה, כי אין כזה דבר, אולטימטיבי, כשזה מגיע לבחורות. ולאהבות, ולמה שמותר לעשות ומה שאסור. אני קוראת את כל הדברים האלה, וגם מזדהה וצוחקת ולומדת דבר או שניים (מיא כותבת נהדר) אבל יודעת שבאמת באמת, אפשר לעשות את כל הדברים האלה וגרועים מהם, אפשר לעבור על כל חוקי עיתוני הנשים, יועצי הדייטינג וקארי ברדשואו, ועדיין להתחתן עם הבחור הזה שהקאת עליו, להיפרד מהאהוב המושלם- ו-האולטימטיבי, או לפעול בדיוק לפי המדריך ועדיין להישאר רווקה בגיל שבו כבר היית בטוחה שתלדי.

כי אין חוקים באהבה. כמו שאין חוקים בחיים.

כבר עשיתי הרבה דברים שאסור עם האקס שלי. הראשון שבהם, להתאהב בו. איזו טעות איומה. מתכון בטוח לשברון לב. ומובן שאני מאושרת שהכרתי אותו וגם מתוך הבכי אני יודעת שהוא אחת מהטעויות הטובות שעשיתי אי פעם.

עוד דבר-שאסור-לעשות זה להמשיך להיפגש איתו גם אחרי הפרידה. וגם כנראה לא כדאי ללכת איתו יחד לסרט הבנות "500 ימים עם סאמר" , אתמול, בהקרנת ישראבלוג. (אגב, יש ספויילרים. אם לא ראיתם אל תמשיכו לקרא). כמובן שעשיתי גם את זה. ועד לכאן אני יכולה לשמוע קוראת אחת ספציפית סופקת כפיים בייאוש, למה אני לא מקשיבה לה (סורי פיצית  ).

העלנו מאד את ממוצע הגיל של הצופים, מן הסתם. אני כל פעם מופתעת מחדש לגלות כמה צעירים חלק מהאנשים שכותבים כאן. אני בגיל 12 עוד הייתי כל כך פעורה...

ובין כל צעירי ישרא היינו אנחנו, שני זקני חבובות. אבל אם יורשה לי, גם חמודים כמותם .

רוב צופי הסרט היו צופות, ובצדק. זה לא שבנים לא יאהבו את הסרט הזה, אבל מעטים מאד מהם יזדהו איתו. הגיבור הגברי שלו הוא דמות שמוצאים כמעט רק בסרטים. מעטים הגברים החיים שיתנהגו ככה אחרי שבחורה מסיימת איתם קשר. חראם על הסרוויס!

אני בבחור התאהבתי. הבחורה.... יש לי איתה חשבון. התאהבתי גם בה. אבל.

זואי דשנל השחקנית היא יפייפיה, וכמובן לבושה נהדר באוסף בגדי בחורות מיוחדג'ות שרק בנות יוכלו להעריך, ונראה שהבמאי עצמו התאהב בה, לפי כמות הקלוזאפים שהיא זוכה להם, שמשרטטים את פניה וגופה בדייקנות ועדינות ומאירים את כל הנקודות היפות בה מנקודת המבט של המתבונן המאוהב.

מה שפחות אהבתי הוא העובדה שכבחורה מיוחדג'ת היא מרשה לעצמה לעשות כל מיני דברים משונים, כי ככה מתנהגות בחורות בסרטים כאלה, למשל צועקות מילים גסות באמצע הפארק סתם כי בא להן, או מנשקות את הבחור בפתאומיות והולכות בלי הסבר, משאירות אותו לתהות מה זה היה הדבר הזההההה, או מסיימות איתו מערכת יחסים מעל צלחת פנקייקס בלי שום הסבר, ועוד מוסיפות ירייה אחת בדמות "אבל אני מקווה שנוכל להיות חברים!"

למה לבחורות כאלה מותר לעשות כל מה שהן רוצות בלי לחשוב על מי שעומד מולן? למה במאים גברים משרטטים (מסרטטים!) תמיד את דמותן באותו אופן שרירותי? היא יכולה להיות מיוחדת בדרך קצת פחות משונה, הבחורה הזאת, ועדיין נתאהב בה. לא צריך שהיא תהיה פרועה כדי שניפול שדודים לרגליה וכדי שנציב אותה, יחד עם הגיבור, במשבצת 'האהבה הכי גדולה שהיתה לי בחיים, לא פלא שהיא לא אפשרית'. ולמה היא צריכה לחזור אליו דווקא בלילה גשום וסוער באמצע המבול, רק לאלוהי קלישאות הסרטים פתרונות.

חוץ מזה הסרט מעוצב יפה, מצולם, ערוך, ומפוסקל בצורה שעושה חשק לשיר, משתמש באופן מופלא באנימציה ונוגע בנקודות הרגישות בטיימינג הנכון. אני אהבתי אותו מאד.

אז ראינו את הסרט יחד. ואחר כך אכלנו פיצה, ואחר כך הלכנו אליו. ואני כל הזמן הזה הייתי מחוץ לגוף שלי, והראש שלי עדיין בסרט.

כמו הגיבור בסרט, שמאבד את אהובתו ולא מבין למה, גם אני חוזרת אחורה לימים שהיינו יחד ומנסה למצוא שם איזה רמז מטרים שאולי יוכל להצביע על מה שעתיד להתרחש.

אני לא יודעת מתי זה קרה ומתחשק לי לכתוב גם "ומה עשיתי לא בסדר, איפה טעיתי, מה יכולתי לעשות שהיה גורם לו להמשיך לאהוב אותי עדיין", אבל אני יודעת שזה חסר שחר. הייתי בסדר גמור, הייתי אני, והוא היה הוא, והוא הפסיק לאהוב. ולא יכולתי לעשות שום דבר אחרת. לא יכולתי להיות "טובה" יותר, זה לא היה עוזר.

סאמר מתחתנת במפתיע עם אחר ואומרת לתום, אהובה לשעבר, 'איתו הרגשתי מה שאיתך אף פעם לא הייתי בטוחה לגביו', וזה חותך כמו סכין, המשפט הזה. כי הוא מדוייק כמו המשפט האחר, 'זה לא אתה, זה אני', כשהוא נאמר ממקום אמיתי ולא כתירוץ שישחרר מעליך דייט גרוע. זה באמת לא אתה, אתה נהדר כמו שאתה, לא הייתי משנה בך דבר. אבל אני השתניתי, ואני כבר לא רוצה יותר. ולצד שממול אין שום דבר לעשות מלבד להיפרד יפה וללכת הלאה. וזה.... טוב, זה גורם לך לרצות לשבור סרוויסים.

המצב הוא פשוט: אני מכורה. צריכה את הסם שלי, למרות שעכשיו הוא יקר. כל פעם מחדש כשאני רואה אותו אני משחקת עם עצמי משחק: בואי נבדוק את גבול הכאב שלך! ווייפיי!   לראות אותו ולדעת שנגמר? כואב אבל נסבל. להסתכל עליו מהצד כשהוא לא רואה ולחשוב כמה הוא מקסים.....? איייי... כואב מאד. לראות את המחוות שלו, שהן רק שניה לפני טפיחה על הכתף בחברות לעומת מה שהן היו פעם...? לברוח בצרחות. ממש לא להסתובב בשקט וללכת בהשלמה.

אבל אני מסתובבת והולכת בהשלמה, כן, כל פעם מחדש...

עד עכשיו עוד הייתי כועסת על עצמי נורא. מה לעזאזל נסגר איתך?! לכי כבר! המשיכי הלאה, אין לך מה לחפש כאן יותר. לא מה שהוא מעבר לידידות, בכל אופן.

עכשיו אני יודעת שזו הדרך היחידה בשבילי להרפות ממנו. להכאיב לעצמי עד שלא אוכל יותר, ואז אלך. כי ללכת סתם ככה אחרי שדיברנו יפה והתחבקנו וסיימנו ב"אוהב\ת אותך" מתוק, כמו שאנחנו נוהגים לעשות, עדיין, ארבעה חודשים אחרי הפרידה, זה מבלבל מאד ולא פשוט בכלל. ולוותר עליו לגמרי, כמו שראוי לעשות, כמו הכלל היחיד הנכון שצריך להיות במדריך הבנות האולטימטיבי, ובכן, את הכלל הזה אני לא מסוגלת ליישם עכשיו. לכל אחד יש הדרך שלו לסיים, שלי רצופה הרבה הכאבות קטנות.

זה הכי טוב שאני יכולה להציע לעצמי כרגע.

שיהיה לי בהצלחה.