בואו נתחיל מההתחלה.

לנשים יש את הכוח להוליד, יש להן רחם ויכולת נתינה אינסופית, שני מצרכים בסיסיים בתוכנית לגידול ילדים. אבל אשה לבדה לא יכולה ליצור חיים. היא זקוקה להפריה חוץ גופית. היא זקוקה למישהו שיתרום לה זרע, ואחר כך, אם אפשר, גם כמה יכולות הוריות.

גברים גם רוצים ילדים ויש מי שיאמר בויתו, במהלך אלפי שנות אבולציה לחשוב שהם רוצים ילדים, אבל אין להם את הצורך הבסיסי לילדים כתביעה מתוך גופם. לא פלא שהתורה העמיסה דווקא עליהם את מצוות "פרו ורבו"; נשים לא צריכות ציווי כדי לרצות להתרבות, הדחף הזה מונח להן בירכתי הבטן ומחכה להתבטא. (ועזבו רגע בצד נשים שלא רוצות ללדת, גברים שמתחתנים בגיל 17, והומואים. בואו נלך לאט).

מתוך כך, ובשונה מגברים, הזדקקות למישהו אחר מובנית בנו, כנשים. אבל הדבר האחרון שהעובדה הזאת אומרת זה שאפשר להתייחס אלינו גרוע.

בשבוע שעבר קראתי בבלוג הזה את הדברים הבאים, סעיף שבע בנושא איך להתחיל עם בחורה:

האמונה השביעית – " אני יודע ומרגיש שנשים צריכות אותי יותר ממה שאני צריך אותן". אמונה בריאה מאוד שאמצתי בעקבות ניסיון בעיקר במערכות יחסים, שמתי לב שלא משנה כמה בחורה תעשה עליך פוזות בקשר ביניכם, בסופו של יום היא זקוקה לך. אם אתה משדר לה שלא אכפת לך מהתגובות שלה ואתה מוכן לאבד אותה, זה יגרום לה להימשך אליך בטירוף. זה גישה בריאה לאמץ מהסוף להתחלה ובעיקר במערכות יחסים. תכלס אם תחשבו על זה נשים באמת צריכות אותנו יותר. בוא נחשוב על איש המערות. האם איש המערות בתקופת האבן יכול להסתדר בלי בחורה ? סביר להניח שהוא יהיה ממש חרמן אבל כן. האם אישה בתקופת האבן יכולה להסתדר בלי גבר? לא. למה אני לוקח את ההשוואה הזאת – משום שאנחנו כבני אנוש בילינו אלפי שנים בתקופת האבן והפסיכולוגיה שלנו התפתחה סביב המבנה החברתי של אותה תקופה וגם אם היום נשים לא באמת צריכות גברים בשביל לשרוד, עדיין מבחינת המוח שלהם – הוא משדר להם שהן חייבות גבר מצליח.

עד כאן ציטוט.

ובכן....

מעבר לזה שבחור שמודיע מראש שהוא עומד לתת לי לרדוף אחריו מייד מוציא את העוקץ מהמשחק, מההנאה שבחיזור הדדי, ומהרצון שלי לחלוק איתו אי פעם משהו משמעותי יותר ממושב באוטובוס, כואב לי שזה המסר שעלול לעבור לדור הבא. שמי שמחפש 'איך להתחיל עם בחורות' יגיע לאתרים שאומרים לו שהוא ראוי להיות נאהב, שיש לו יכולת להתחיל עם כל בחורה, ושהוא יכול להתנהג אליה כמו זבל.

מי שחושב שעליונות זה סבבה, אין לי הרבה מה לומר לו. אבל יש לי מסר לבחורות, ובחורים שעדיין לא התקלקלו מוזמנים גם להקשיב:

בנות, תהיו חזקות, עצמאיות, תבנו לעצמכן אישיות מהממת, וכשיגיע הבחור הנכון, אל תפחדו לאהוב, ואל תפחדו להראות הזדקקות. כי זה נכון, אנחנו מזדקקות, אבל אין בזה חולשה אלא הכרה במי שאנחנו וביכולות שלנו כנשים, ומתוך כך, בעוצמתנו.

תלמדו להבחין בין בחור שמשחק אותה הרד טו גט, לבין בחור שהוא באמת הרד טו גט. בחור טוב שמכיר בערך עצמו ולא מוכן להתפשר על משהו שהוא פחות מהטוב ביותר - אתן.

תלמדו להבחין בין בחורים ששווה להתעקש עליהם לכאלה שרק משחקים משחק כדי להעלות לעצמם את הבטחון העצמי. אם הוא מלא הערכה עצמית אך מפגין חוסר כבוד כלפייך, תעברי הלאה. 

ונכון, כשמישהו משדר לך שלא אכפת לו מהתגובות שלך ושהוא מוכן לאבד אותך, זה עושה חשק לרדוף אחריו יותר. been there, done that. ואני לרגע לא מצטערת על הזמן שבזבתי על בחורים יפים ויהירים שסיננו אותי ללא רחם כי הם שכללו את יכולות הפיתוי שלי, והם גרמו לי להעריך עשרות מונים את הבחורים היפים והאדיבים שבאו אחריהם. כאלה שנתנו לי הרגשה שאני הכי מיוחדת בעולם ואת השמחה שבלהיות נאהבת. יותר כייף מלהיות רודפת מיוסרת.

לגשת לבחורה ולהתחיל איתה מתוך מחשבה שאתה לא באמת זקוק לה, זה מה שאמור לגרום לך להרגיש נינוח ולא לחוץ כשאתה ניגש? למה אי אפשר להסתפק בששת הסעיפים האחרים ככדור נגד כאבי הבטן (מי הטמבל שקרא לזה "פרפרים"?) שתוקפים מישהו לפני שליפת משפט הפתיחה המפיל? אוח.

בכל מקרה, ובלי לשפוט את הכותב לגופו, אלא את הגישה, מסתתר כאן לדעתי דבר נוסף, איזה חוסר הבנה בסיסי ביחסי גברים נשים. גישת ה'אני יכול לבד' כנקודת מוצא לחיים כאדם בוגר היא שגויה, לדעתי.

השאלה היא לא האם אני יכול לבד, אלא האם אני רוצה.

אשה מלמדת את העולם נתינה, יכולת הכלה, היא מביאה אנרגיות אחרות לקשר מאלה שגבר בורך בהן, והשילוב הזה בינהם מפרה הדדית, ולא רק במובן של ילדים.

גם אני יכולתי לבד. שנים על גבי שנים יכולתי לבד. כשחברות שלי התחתנו וילדו אני הסתובבתי חופשיה ומאושרת, ותהיתי אם יום אחד גם אני ארצה להפוך זוגית. היה לי טוב לבד, הספקתי לעצמי. חבר ראשון היה לי בגיל 26. יום אחרי שנפרדנו, עדיין חושבת עליו ועל הזמן הנהדר שעברנו יחד, הרגשתי כאילו זכיתי שוב בחברה ותיקה. אני עצמי. כל כך התגעגעתי אליי, ללבד שלי, שהיה עבורי כל העולם.

זה לקח עוד כמה שנים, עוד הכרויות, עוד חוויות, עוד חבר, עד ששמתי לב שהשתניתי והתבגרתי, ושאחרי הפרידה ממנו השארתי אצלו חצי ממני.

האני שלי למד להתרחב ולהכיל עוד אנשים (אנש) מלבדי. כל כך הרבה למדתי והתקדמתי מתוך אותה זוגיות. הרבה יותר קל להתחדד כשמתחככחים במישהו שמחדד אותך, מוציא ממך את המיטב, מאשר לרוץ חופשי ולקוות שתתנגש במשהו. צריך לעבוד כשנמצאים בזוגיות, אי אפשר להרים רגליים ולתת לאבק להצטבר בפינות. וממילא מתוך העבודה על הזוגיות גם האני העצמי מתקדם.

אז אתה בוחר בזוגיות, ניגש להתחיל עם בחורה, אבל אם זה במחשבה ש"אני לא זקוק לה", מה ימנע ממך לקום וללכת עם פרוץ המשבר הראשון? באמת, מי צריך את הכאב-ראש הזה?!

אבל אם ניגשים לזוגיות במחשבה ש"אני יכול לבד אבל בוחר בשניים", לא רק הזוגיות מרוויחה אלא גם האינדבידואל.

זהו לא שיר הלל לזוגיות. זהו שיר הלל לאני העצמי, שהזוגיות היא כנראה הדרך הטובה והמהירה ביותר לפתח ולקדם אותו. וזה בהחלט כולל את כל הריבים הקטנים בדרך ואת הייעוץ הזוגי. לפעמים אפשר לחסוך שנים של התבחבשות עצמית בריב אחד קטן ואפקטיבי, וההבנות שהוא מוליד.

ומי יודע, אולי את ההארה הגדולה מקבלים על פסגת הר מושלגת אחרי 20 שנות פרישות, אבל ג'י, כמה נופים מדהימים מפסידים בדרך.