וברגע ששוב טעמתי את טעמו ידעתי

שהזמן שערמתי בינינו כולו שווא

שהלכתי והלכתי בלי להרחיק גם צעד אחד

שאין לי גאולה מן המורך הזה ואין לרעל הזה ארוכה

ולא ירפא לי ממנו גם אם ארצה בכל מאודי

ואינני רוצה.

טל ניצן

משוררת, עורכת ומתרגמת (וגם אחותו של גבי ניצן, "בדולינה", "פרא". סתם לידע כללי).

לטל ניצן יש יכולת מופלאה לפגוע ישר בלב. אני לא מכירה הרבה שירים שלה אבל המעט שאני מכירה יפים בעיני כל כך. השיר הזה הוא אחד היפים ביותר בעברית עבורי.

הוא ממוגנט אצלי למקרר וכל פעם שאני מוציאה משם קוטג', מתרחב לי הלב. או מתכווץ, תלוי איך מסתכלים על זה. תלוי איך קמתי באותו בוקר.

ההתנגנות שלו יפהפיה (תקראו אותו לעצמכם רגע בקול) והמחסור בנקודה או פסיק לאורך כל השיר מעצים עוד יותר את המילים שלו, מכריח את הקורא לקרוא בלי לנשום, ממש כמו הדוברת הנרגשת, עד לסוף השיר - "ההתרה", שהיא בעצם לא כל כך התרה, אלא קבלת הדין. הודאה בכניעה. ובכל זאת שם הלב נח; בתוך הידיעה החדשה, שבאה אחרי הרבה זמן של אשליה.

את השיר הזה הכרתי עוד לפני שהכרתי את הבחור שממנו נפרדתי לפני, מיי גוד, כבר חמישה חודשים. איך הזמן רץ כשסובלים. וכמה שאני מנסה להתרחק, אני לא מצליחה. וגרוע מזה, לא רוצה. שאלוהים יעזור לי. 

ניצן יודעת להשתמש במילים וליצור שורות מרעידות בכנותן ובפיזיות הברורה שלהן, למשל -

כשלילה נסגר על עורף לא מנושק

אין לזה תקנה  

ובקישור המצורף אפשר לשמוע אותה מקריאה את השיר ממנו היא לקוחה, "נקודת הרוך".

ואפשר גם סתם לשבת ולהתענג על השורה הזאת, שבעיני עומדת מצוין בפני עצמה.

שבת שלום.