בדידותי, במיטה היא שוכבת. הכלבה, זו החיה בבטן. מסבירה לי פניה, פושקת רגליה. עכשיו בוא, עכשיו היא שותקת. אז אני כאן האיש והיא האשה. כשאני מקשקש, היא תמיד מקשיבה. בלילה חוזר, היא תהא מחכה. בדידותי במיטה היא שוכבת.

פעם ניסיתי לברוח. והיא אחרי, מתחתי, מעלי. יפה מתמיד, מחייכת אלי. עכשיו בוא, עכשיו היא שותקת. אז אני כאן האיש והיא האשה. כשאני מקשקש, היא תמיד מקשיבה. בלילה חוזר, היא תהא מחכה. בדידותי במיטה היא שוכבת.

בדידותי ברחוב, אסור לחשוב על זה כל כך קרוב.

לקוראינו שהצטרפו זה עתה, הנה תקציר הפרקים הקודמים: הייתי לבד והיה לי טוב, הייתי בזוגיות והיה לי טוב, התמכרתי לזוגיות ושכחתי מה זה להיות לבד, לא טוב.

הפוסט הלפני קודם לא נתן לי מנוחה. כתבתי שם על זוגיות ושזה בסדר להזדקק לה; זה מה שלימדתי את עצמי אחרי שנים של עקשנות ושל הסתפקות בעצמי מתוך בחירה. הבעיה היא שעכשיו, כשאני שוב לבד, אני כבר לא זוכרת איך זה, ואני מאמללת את עצמי במחשבות מלאות רחמים עצמיים.

בזמן האחרון אני מתרגלת ביתר שאת את שיטת העבודה של ביירון קייטי לטיפול במחשבות מייסרות. בעיקרון, ובקיצור נמרץ, לוקחים מחשבה מייסרת ("ההורים שלי צריכים לאהוב אותי", לדוגמה) ומפרקים אותה לגורמים. חוקרים אותה, בעזרת ארבע שאלות והיפוך של המחשבה המקורית, כדי לגלות מה באמת מסתתר מאחוריה, ולהשתחרר ממנה. 

רוב הזמן זה עובד מצוין. עד שבאה מחשבה עקשנית אחת ולא עוזבת, ודורשת עוד ועוד עבודה. השבוע, למשל, ביקרה אותי המחשבה "אני בודדה". הגיעה לקפה, נשארה לישון, התעוררה איתי בבוקר ולא עשתה סימנים של לעזוב. בילתה איתי את כל השבת. סחטה לי את המיץ. את לבד. לבד, לבד לבד! שומעת?! את לבד!

עם הורים, חברים ומשפחה, עם חיים דבש ועם אינטרנט שוקק רשתות חברתיות, הרגשתי בודדה כמו אסטרונאוט רוסי שנשכח בחלל.

בימים האחרונים גם לא הוצאתי את האף מ"המשחק של אנדר" והרגשתי בודדה כמותו. אבל הספר הזה, שאחרי הרבה המלצות במשך השנים התפניתי לקרא רק עכשיו, הגיע, כמו כל דבר בחיים, בדיוק בזמן. אנדר למד, אחרי שנים של בדידות, שכשהוא סומך רק על עצמו ולא מחכה לאף אחד שיעזור לו, רק כך הוא יכול להציל את עצמו ואת העולם. ואני למדתי את המסר הזה איתו.

חברים והורים זה נפלא, אבל בבסיסנו אנחנו בודדים. ומשם צריכה לנבוע העוצמה שלנו. ואחרי שאתה בונה את עצמך כיחיד, אין דבר מספק יותר מזוגיות. אבל היא לא תחליף לעצמי, היא רק קומה מעל.

וכך יצא שמוצאי שבת נחתו עליי במלוא כובדם. לא רציתי להתמודד עם זה בכלל, הייתי עייפה כבר ממחשבות, אבל ידעתי שאם יש משהו שיכול לעזור זה רק לחקור לעומק את הכאב הזה, ממש ניתוח לב פתוח, אז לקחתי אוויר וצללתי פנימה.

ביום ראשון בבוקר כבר עשיתי את הסשן בפעם השלישית ועדיין לא נרגעתי. עוד הייתי תקועה בלופ של הסבל, והרחמים העצמיים איימו להטביע אותי.

סימסתי לשי שיעזור לי. הוא הציע שאעבוד על המשפט "טוב לי עם עצמי", ואני התחלתי לחפש ביסודיות איפה טוב לי עם עצמי בחיי כפי שהם. מצאתי בקלות שלושה מקומות שבהם הבדידות, מבחינתי, מתעלה על הזוגיות: אני נהנית לאכול לבד (כשאני עם אנשים אני לא מרשה לעצמי לאכול את הכמויות שאני אוכלת כשאני לבד), נהנית לראות את הבית שלי מבולגן ולדעת שאני האחראית הבלעדית לבלאגן הזה, והאחראית הבלעדית לסדר שעוד רגע יהיה כאן, ונהנית להתחשב רק בעצמי כשאני עושה תוכניות. נכון, הייתי נותנת את כל זה עבור זוגיות שבה אני צריכה לקחת בחשבון תוכניות של אחרים (הולכים להורים שלך?) וכמויות הגיוניות של אוכל (רק משולש אחד של פיצה?!) אבל כל עוד אני לא שם, לפחות שנהנה! זה ללא ספק עדיף מרחמים עצמיים.

עכשיו, במקום מתוך סבל, התחלתי לחשוב על הבדידות שלי באור אחר. אולי היא טובה, אולי יש בה משהו טוב. אולי היא יכולה להיות נחמדה, הבדידות הזאת. אני לא רוצה לאמץ אותה לנצח אבל בינתיים, כל עוד היא פה, אולי נוכל להיות חברות.

עד שהגעתי לאוטובוס בסוף יום העבודה, אני והבדידות כבר שיחקנו באסוציאציות. וכך נזכרתי בשיר של טאטו.

כמה פעמים שכבתי במיטה ובדידותי לידי. כמה זה לא כייף, אה? אבל יחד עם ההרגשה החדשה שפילסה דרך בתוכי, ועם המילים הפרובוקטיביות של השיר שהתחלתי לזמזם, לאט לאט עברתי למצב רוח חדש. בדידותי! במיטה היא שוכבת! (:

דמיינתי אותי שוכבת במיטה, ובדידותי לידי. אבל הכלבה הזאת, המופרעת הקטנה, התחילה להשתטות באמת. יצאה מהמיטה וקפצה על הקירות. אמרתי לה בואי הנה, רוצים לישון! והיא בשלה. מתנדנדת על המנורה, מפחידה אותי מבין הצללים. האוטובוס הגיע ואני הבנתי שככה אני רוצה את הבדידות שלי. משוגעת ושמחה. ושתינו התחלנו לצרוח כמו מטורפות.

הנה טאטו מבצעים את השיר

http://www.youtube.com/watch?v=dF3DqpXF3YQ&feature=related