בימים שאני לא מוצאת את עצמי, בימים שאני שונאת כל דבר שאני עושה או תוהה אם יום אחד יצא ממני משהו, יש כמה דברים שמרימים אותי בחזרה למעלה. כל מיני שיטות של עזרה עצמית, חשיבה חיובית, פסיכולוגיה בגרוש, פסיכולוגיה ב350 שקל לחמישים דקות, להיזכר בגלעד שליט שנמק בכלא בעוד אני, וואלה, לגמרי נהנית מהחיים בעצם, לא? וחצי קילו צ'יפס.

ואחת לכמה שנים, העזרה העצמית מוצאת אותי. זה קורה כשאני מסדרת ארונות, או מפשפשת בהם לעומק כדי למצוא את המשהו הספציפי שאני מחפשת כרגע ומקווה שאולי יהיה שם, אבל כמעט תמיד הוא לא. מה שאני כן מוצאת, אחת לכמה שנים, זה מודעת אבל שהטמנתי עמוק עמוק במטרה לא למצוא, רק לדעת שהיא שם. אבל אז היא מפתיעה אותי ומגיחה מהחור שהיא נמצאת בו, ואני מתיישבת לבהות בה.

סבתא שלי, אחת מהן, נפטרה לפני שתים עשרה שנה. אני נקראתי על שמה, וכיוון שהיא אימו של אבא שלי, גם שם משפחתנו זהה. כך שכשאני פותחת את מודעת האבל הזאת, אני מוצאת בה את השם שלי, כתוב באותיות ענק.

לא להרבה אנשים יוצא להדביק מודעת אבל עם השם שלהם עליה, לי יצא. איכשהו נשלחתי דווקא אני לתלות אותן בסביבת הבית, 12 שנה אחורה. ידעתי מה אמצא שם כשפתחתי את הניירות המגולגלים אבל עדיין זה היה די מפתיע.

תליתי אותן וחשבתי על סבתא שלי, על החיים שלה, על התלאות שעברה והילדים שגידלה, על הדעיכה האיטית שלה, וההתרחקות שלי באותן שנים, לא לראות; כואב מידי.

חשבתי על הנכדה שלי, שאולי תתלה את מודעות האבל שלי כשיגיע זמני להיפרד. אולי לא ישתמשו יותר בנייר אז, אולי מודעות אבל יתפרסמו רק ברשת. מה היא תחשוב עליי, הנכדה, באילו חיים היא תיזכר? מי היה סבתא שלה ומה היא עשתה בשביל מדינה? מה היא עשתה בשביל עצמה, האישה הזאת, ומה היא השאירה אחריה?

ואז אני מגלגלת את המודעה ומחזירה אותה למקום שממנו באה, ואני חוזרת לחיים.

כשמותי מודפס באותיות גדולות ונחרצות כל כך, מונח לפניי, אומר לי, תשמעי בובה, זה רק עניין של זמן, אני מבינה שאין זמן להתייסרויות. צריך לעשות, לא לחשוב יותר מידי ולא לבכות על כל מיני שטויות.

עיינתי עכשיו שוב בצוואה שלי. היא עדיין רלוונטית. מידי פעם אני מעדכנת אותה אבל העדכון האחרון עדיין תקף. אם מחפשים אותה, היא נמצאת בתיקיית המסמכים.

זהו, עכשיו, אחרי שעניין מותי טופל, אני מתפנה להתחיל לחיות.