ביום הכי גשום בשנה בוססתי במים עד ברכיי בניסיון לחצות כבישים ולהגיע לאפרת, המטפלת בתטא הילינג. אצלה בקליניקה חלצתי נעליים וישבתי להתייבש מול התנור.

לפעמים כל מה שצריך כדי להרגיש טוב יותר זה שמישהו עם חיוך גדול והרבה רצון לעזור יפתח לך את הדלת, יביא לך תנור, יכין לך כוס תה (סירבתי בנימוס), יתן לך לשקוע בספה הכי נוחה, ויקשיב. אבל לאפרת היה אפילו יותר להציע מאשר כל זה.

תטא הילינג עושה שימוש מודע בגלי תטא, אחד התדרים החשמליים שהמוח מפיק. כל פעולה שאנחנו עושים מאופיינת בפעילות חשמלית ברמה אחרת, המחולקת לחמישה תדרי גלים. למשל, בזמן ערות, המוח נמצא בגלי בתא. בזמן רגיעה ומדיטציה, גלי אלפא. גלי תטא מופיעים בזמן רגיעה עמוקה יותר, בשלב הראשון של השינה, בזמן חלום או היפנוזה. השיטה גורסת שכשמגיעים למצב של רגיעה עמוקה מתוך ערות אפשר לשתול במוח מסרים חיוביים ברמה עמוקה ולהביא לריפוי גופני ונפשי. עוקפים את המודע, מגיעים ישר לתת מודע, ומטפלים בחלק הכואב. זה לא היפנוזה, אבל זה קצת דומה.

התיישבנו, אפרת התחילה בשאלות. למה באתי אליה? מה מפריע לי? מי אני, מה אני, מה קורה איתי. היכולות הוורבליות שלי קצת נעלמו בשלב הזה, אז היא הציעה שאצייר. ציירתי עץ (ייצוג העצמי), את המשפחה שלי, וציור שכולל בית, ברכה, גדר, עץ, שביל ונחש. זו לא פעם ראשונה שאני מציירת עץ, אבל רק עכשיו אפרת הראתה לי, למשל, איך משתקפת בו בעיה בריאותית. הצעתי אני לנתח בקול את הציורים, פירשתי מה הם מייצגים לדעתי, והיא עשתה לי השלמות. אמרתי, אני יודעת שהשביל המפותל שלי מראה על כך שאני תמיד לוקחת את הדרך הארוכה ביותר האפשרית. והיא הוסיפה, 'כן, והשביל שלך גם לא מגיע לשום מקום'.

זה דפוס שאני מכירה, לצערי, כל כך טוב. אני מוציאה הרבה אנרגיה אבל מגיעה לתוצאות חסרות פרופורציה במשקלן. פול גז בניוטרל, קרא לזה פעם מישהו. פעם גיליתי אותו דרך הכתב שלי, פעם בפידבקים מחברים, ועכשיו אני פוגשת אותו גם כאן. הגיע הזמן לשנות את זה.

התחקיר נמשך, ואני נפתחתי. אפרת הכירה אותי קצת יותר ואני שמעתי את עצמי אומרת בקול דברים שאני לרוב משתדלת להסתיר. לאט לאט עלינו על כמה דברים, ובסופו של התהליך זיקקנו משפט אחד, מסר אחד קצר בן ארבע מילים שספון אי שם במוח ופועל כמו צל מאחורי כל פעולה שלי. ולא לטובה.

עשינו עוד כל מיני דברים, ואני מקצרת, אבל הנה העיקר. באמצעות דמיון מודרך שכלל העלאת אור ממרכז כדור הארץ, דרך גופי, והלאה גבוה יותר למקום שמיימי, רקיע שביעי ומואר, ניסינו לשתול דפוסים חדשים. היא חזרה על משפטים חיוביים ("אני אהובה ומוערכת") ואני הקשבתי, ניסיתי להטמיע אותם בתוכי, ועניתי "כן" על כל משפט.

נכנסתי לזה חזק וככל שהזמן נמשך, שמתי לב שיותר ויותר נוח לי שם, ברקיע השביעי המואר הזה, זוהר באור הכי גדול שיכולתי לדמיין, ושאני רוצה להישאר. הידקתי את האחיזה שלי במשענות הכורסא, הזכרתי לעצמי איפה אני, ושקעתי עמוק יותר ויותר בתחושה המדהימה הזאת, איפה שהכל נקי ומושלם, הכל טוב, ואני מרגישה נוח כמו שמעולם לא הרגשתי. סוג של רחם, או חלום מושלם, משהו שאפשר להשיג כנראה בעזרתם של כדורים קטנים ולא חוקיים, שמעולם לא ניסיתי.

אפרת ביקשה שאצא משם ואחזור, ואני ביקשתי עוד קצת זמן.  לא  רציתי  לחזור . אחרי שתי דקות מתוקות כאלה היא שוב אמרה שכשארגיש מוכנה, אחזור, ועכשיו כבר חזרתי. ירדתי למטה, מדמיינת שוב את שביל האור, נעצרת בכניסה ומתמכרת לעוד שתי דקות של סחרור מכושף. זה היה מופלא ביותר.

נשמתי עמוק והמשכנו בשיחה. העמקנו את החקירה, ובכל פניה שלא לקחנו המוות הציץ. ניסינו לברר למה אני כל כך פוחדת מהמוות. מה המקור שלו, תחושות שחוויתי ברחם, גלגול קודם, חלומות, ווטאבר? לא זוכרת גלגולים קודמים, אם היו לי, וכן יודעת שהייתי אהובה ורצויה ושאמא שלי מעולם לא חשבה להפיל אותי, אז למה אני כל כך פוחדת למות? וממילא, למה אני כל כך פוחדת לחיות.....?

שאלתי, מה את אומרת, שזה לא אשמתי? היא אמרה 'מה שאני אומרת הוא שזה לא משנה, זה המשא שאיתו הגעת, לא משנה למה ומאיזו סיבה, כרגע זה מה שיש ואנחנו נמצא את זה ונטפל בזה'. אז... בחזרה לרקיע השביעי.... יש!

שוב אור, שוב תחושה אינסופית של אושר. אני חוזרת אחרי המשפטים שאפרת אומרת.

ניסיתי להטמיע בתוכי טוב טוב את התחושה הזאת, של שלמות שלווה, ולקחת אותה איתי הלאה, כשאצא משם. האור הזה, שלעולם לא כבה (תודה, מוריסי), הנר הדולק תמידית בנשמה שלנו, נמצא שם כל הזמן. לפעמים יותר קל להרגיש אותו, ולפעמים ממש צריך להתאמץ, אבל ככל שמודעים לו יותר, זה הולך ונעשה קל.

שאלתי מה עכשיו?

אפרת אמרה, 'הרגשתי שבפעם השניה כבר היה לך ממש קשה, היה לך קשה לנשום, אבל אני יכולה להגיד לך שאת ממש מוכנה לזה'. אמרתי, אני כבר אחרי עשור של חקירה עצמית. היא אמרה, 'אז עכשיו זה קורה! את נכנסת לחדר הזה בשלה ורוצה ומוכנה, ועם זרועות פתוחות, רק לקבל. את כבר ממש שם'.

קבענו עוד פגישה.

כמו הרבה נשים (וכנראה גם כמה גברים, אבל בואו נתרכז בנשים רגע), שיצאו ממערכת יחסית משמעותית ותהו מה עכשיו, כך גם אני  .

אני לא יודעת מה היה קורה אילו הייתי עדיין זוגית, אבל כנראה שלא הייתי עושה את הדרך שאני עושה עכשיו לגילוי פנימי עמוק של עצמי. כשהייתי מאוהבת הרגשתי מוגנת, שמיכה של אושר כיסתה הכל וריככה כל קושי. עכשיו לבד אני עומלת לשחזר את ההרגשה הזאת בעצמי. לחזור להיות מאוהבת בי, אולי ליתר דיוק ללמוד להיות מאוהבת בעצמי, להרגיש טוב לבד כמו שהרגשתי כשהייתי ביחד.

משם הכל מתחיל, לא?