בשיר "יש לך מקום", אחד האהובים עליי של להקת פונץ', לבחורה המדוברת אין באמת מקום. המקום היחיד שיש לה הוא על מטוס, בטיסה שיוצאת מכאן. והיא מושיטה את היד מהחלון ועושה חור בשמיים הכחולים, המושלמים.

עבורי ועבור הרבה אנשים אחרים, פונץ' מגלמים תקווה ואפשרות לנחמה. וכשהשמיים מעוננים הם קורעים לי בהם חור, מראים לי שמאחורי האפור מבצבץ תמיד התכלת.

תמיד כייף לי לראות את המאמינים האחרים במסדר הפונץ', וקשה שלא להתייחס אליהם ככה כשרואים אותם בהופעה, מתנועעים בדבקות, עוצמים עיניים, מתמסרים. גם קופצים לגובה כשהמוזיקה מגביהה טונים. תמיד אני הולכת להופעות של פונץ' לבדי, כי אני לא מכירה באופן אישי מישהו שמקשיב להם. בהופעה אני פתאום רואה שיש עוד הרבה כמוני. כייף.

פונץ', להקה חסכנית בדרך כלל, מתעלה על עצמה בהופעות ונותנת את כל הלב. והקהל מצידו, מחזיר אהבה גדולה גם הוא. הרבה פעמים בהופעה הזאת הסטתי עיניים מהבמה והסתכלתי על הקהל, לפעמים קהל מספר את הסיפור של הלהקה לא פחות טוב. וכך גם הפעם. האהבה על הפנים, שאפשר למשש, נענועי הראש לפי הקצב, הגוף שרוקד למילים כמו "יום אחד תקום וגם אתה תהיה כל כך עצוב". הברק בעיניים. לפעמים בא לי לתעד הופעות בקלוזאפים של אנשים מהקהל. אם רק הייתי מוציאה את המצלמה.

בתחילת ההופעה התלבטתי אם להוציא אותה ולצלם או פשוט להיות, להקשיב, לחפש את הלב במקום את הזווית הנכונה. בשיר השני ראיתי את הצלמים המקצועיים מתחילים לתקתק ומנסים לשפר עמדות והחלטתי שאני כאן בשביל להקשיב. בשיר השלישי מישהו לידי שרבט במרץ משפטים בפנקס ושמחתי שגם הצורך הזה נחסך ממני ושאין לי דד ליין ומכסת מילים. אז התחלתי להנות.

יוסי בבליקי מתבל את השירים בסיפורים על הרקע שלהם (נקודה לזכותי: אם אני יודעת ש"אדי" מהשיר "אדי" היא בעצם "מזל" סימן שהייתי כבר במספיק הופעות), אורחים עולים לבמה ומוסיפים את הגוון שלהם, כרגיל נזרקות בקשות לשירים מהקהל, אבא ואמא של יוסי עוברים בתוך האולם לספה שהוכנה להם מראש בקצהו, הקהל יוצא מגדרו. משפחה. פונץ', באיזשהו מקום, היא המשפחה השניה שלך. האנשים על הבמה נותנים תחושה שאתה והם זה אותו דבר, שאין מחיצות ויש שפת קוד שמובנת לשני הצדדים, ואם מישהו אומר לך "עדינה" אתה מייד נכנס לאוירה, ואם מישהו מתחיל לנגן את הצלילים הראשונים של "דנהראתה עבמ" אתה מייד פורץ בבכי, גם בלי לרצות.

טוב, זו הייתי אני. וגם אחרי היכרות רבת שנים עם עצמי הופתעתי מכמה שזה היה פתאומי. אפילו עוד לא זיהיתי את השיר עד הסוף, זה לקח למוח כמה שניות להבין לאן הפסנתר הזה שייך, אבל משהו בפנים זיהה את הטון הספציפי הזה ונתן את הפקודה הרלוונטית לעיניים. וככה הם עוברים בין ישן לחדש, בין מילים עצובות למילים פחות עצובות, בין אהבה, לייאוש, לתקווה.

כשהם מנגנים לקראת את הסוף את "ונדמה שישוב" המילים כל כך מתאימות. הילדים עוד מחזיקים בכוח. לא רוצים לתת להם לרדת מהבמה. וכשדנה בקר שרה את "לב שבור" כולם מהנהנים מטאפורית בהסכמה.

"זה הסיפור, בעצם. לכולנו יש לב שבור, אחרת לא היינו כאן בכלל", מסכם בבליקי את ההופעה בתום שעתיים של שיאי רגש. מוזר, אחרי הופעה של פונץ' הלב מתאחה לי מחדש.

*

הציצו גם במחסן של יוסי