אני זוכרת את הרגע הזה, בהיר כמו זכוכית שהרגע התנגשו בה.

זה קרה בשבוע שעבר, הרגע, אז קל לזכור. ישבתי עם עצמי וקראתי משהו, ופתאום זה בא. הבנתי שאני ראויה להיות אהובה גם לפני שאני מושלמת. ואפילו אם אף פעם לא אהיה מושלמת, גם אז. ובגלל שסביר שלעולם לא אהיה מושלמת, העובדה שאני ראויה לאהבה כמו שאני היא נתון.

וזה נשמע מצחיק, הא? בטח, תצחקו. אתם, האנשים האלה שאוהבים את עצמכם כמו כלום, כאילו זה טבעי לגמרי להרגיש נוח בעור של עצמך. לצפות לאהבה ולקבל אותה, ברורה מאליה. סבבה לכם. על בטוח שיש לכם גם עור פנים נפלא.

לי לקח די הרבה זמן להפנים את המובן מאליו הזה. וודאי שידעתי שזה כך, אבל בלב, בלב לא הבנתי בכלל ולא רציתי לקבל.

יכולתי לעשות את זה בקלות על אנשים אחרים; כל האנשים שאני אוהבת לא מושלמים, ואני אוהבת אותם למרות החסרונות שלהם. למעשה לחלקם יש כמה חסרונות שאני אפילו מחבבת במיוחד. אבל כאוחזת בשגעת פרפקציוניזם ידועה, לא יכולתי לתת אותה אהבה לעצמי.

מאז שאני מכירה את עצמי נמשכתי לכל מה שהריח מחקירה עצמית. את גיל ההתבגרות לקחתי קשה, מן הסתם, ואת גיל ההתבגרות השני, גילאי 23-30, גם. בחנתי כמה גבולות ועברתי כמה, ובמשך כל הזמן לא הפסקתי להגות לעומק בצער העולם ולהיות בטוחה שמרביתו נחת איכשהו דווקא עליי.

תחנות קודמות בחקירה העצמית כללו טיפול פסיכולוגי, קורס בשפת גוף (כלי שמאפשר הבנה טובה של מה שהולך בפנים בעזרת המראה החיצוני), 2 סדנאות והרבה ספרים בשיטת ביירון קייטי, וכל ספר שצייץ "קראי אותי".

בחצי השנה האחרונה, מאז שהפכתי שוב לאי זוגית, החזרתי את החיפוש להילוך גבוה.

הייתי בטיפול תטא הילינג וכאן כתבתי עליו. אחרי הטיפול השני לא יכולתי לכתוב. לקח לי הרבה זמן לעכל חלק מהמחשבות שעלו בעקבותיו. למשל את זו המופיעה בפתיחה. בסוף נפל האסימון.

בחדר הקטן עם אפרת הבנתי גם שאחרי כל כך הרבה שנות התמחות בעזרה עצמית עדיין פעורים בי כאלה בורות של כאב שאגרתי במשך השנים שזה לא יאומן. ואחרי עוד קצת זמן עיכול (ביני לביני קראתי לזה "אבל") החלטתי לשחרר את עצמי גם מלספור לעצמי כמה התקדמתי. ולהבין שהנקודה שבה אני נמצאת היום היא בסדר גמור. לא תמיד המקום בו הייתי רוצה להיות, לא תמיד בלי בכי, אבל היא "בסדר" במובן הזה של קבלה. וכשאני מתרכזת רגע בנקודה הזאת ומפסיקה להשוות את מצבי לאחרים, יוצאת מהתחרות האומללה והמייאשת הזאת שכפיתי על עצמי, אני מצליחה להרגיש את הבסדר הזה לאט לאט מפעפע לעצמות.

כשהגעתי לאפרת בפעם הראשונה לא ידעתי מה זה תטא, ולא היה לי אכפת. קיבלתי המלצה שזה עוזר ובאותו שלב הייתי הולכת גם למרפא אינדיאני אם היו מבטיחים לי שיוכל לעזור לי. באתי אליה נטולת ידע וציפיות, הטיפול עבר עליי כחוויה קסומה, בשבועיים שלאחריו הרגשתי מדהים, ויום לפני הטיפול הבא- נחתתי עמוק וקשה. אל הטיפול השני, אם כן, הגעתי כבר עם ידע, ועם ציפיות רבות שיתרחש לי שוב הנס מהפעם הקודמת. רציתי עוד מהמנה שלי, ושאם אפשר אז שתחזיק לי יותר משבועיים. והתחלתי לתהות אם זה באמת עובד.

בזמן הדמיון המודרך התאמצתי כדי להתרכז ושום שמיים מוארים לא חיכו לי.

סיפרתי על זה לאפרת וכינתי בשמות את הספקנות שלי. אבל אפרת הושיעה גם הפעם ואמרה שהספקנות שלי היא זו שמובילה אותי קדימה. אין רע בלי טוב, אני יודעת, אבל הייתי צריכה שיזכירו לי את זה הפעם.

מאז, הספקנות הזאת, שגרמה לי עד היום להיות הדוסית המקולקלת שאני, למשל, קיבלה מעמד חדש. אני מבינה שלא הייתי מי שאני בלעדיה. שואלת שאלות ומטילה ספק במה שאומרים לי. מחפשת תשובות משל עצמי. וראבק, לפעמים גם מוצאת.

אפרת גם צ'יפרה אותי בבקבוקון תמצית פרחי באך, ועכשיו אפשר לומר עליו שהוא הדבר הקרוב ביותר למערכת יחסים שחוויתי לאחרונה. הוא מכיל הרבה מים מינרליים, מעט אלכוהול לשימור התמציות, וכמה טיפות תמצית. 4 טיפות מתחת ללשון, ארבע פעמים ביום, "וגם אם תקחי פחות זה בסדר, וגם אם תשכחי ותקחי כשתיזכרי זה בסדר, וגם אם תשתי את כל הבקבוק בבת אחת זה בסדר" (אין, אין על מטפלים הוליסטיים. מתה עליהם). בהתחלה שכחתי ממנו, אחר כך קיימתי את הצו באדיקות, סקרנית לראות מה יקרה, אחר כך לא קרה כלום והספקנות שוב הרימה ראש.

דווקא אני מאמינה בתהליכים איטיים ובחלחול עמוק אבל בזמן האחרון אני בונה יותר על ניסים מיידיים. נס לא קרה לי, וכרגע הבקבוקון ואני פרודים. כל יום אני מסתכלת עליו ותוהה אם לשתות. דבר אחד בטוח הוא עושה לי טוב: כל יום מחדש אני כמעט מתפתה לשתות את כולו וזהו! ולגמור עם הדבר הזה. וכל בוקר מחדש אני מחליטה להתאזר בסבלנות. לא עניין להקל בו ראש עבור דוסיות לחוצות כמוני. חוץ מזה ברנדי זה טעים.

בחודש האחרון אני גם קוראת את "אושר אפשרי", ספרו השני והמומלץ בזאת של אחד ממומחי האושר הגדולים בעולם, ד"ר טל בן שחר. הקורס שלו בפסיכולוגיה חיובית של הנפש הוא המבוקש ביותר באוניברסיטת הרווארד, והספר כתוב נפלא ומלווה באין ספור דוגמאות, מחקרים, וכלים לעבודה אישית. צעד אחרי צעד מסביר בן שחר את הטעויות שאנחנו עושים בדרך לאותו אושר מיוחל, ואיך להתחיל לחיות את האושר המקווה הזה החל מרגע זה.

הנה כתבה של נטע יוסף-בודניק (גברת "מהרהוריה של לובשת חצאית" לשעבר) שמסבירה ממש טוב על מה כל המהומה.

הבלוג הזה הוא כלי מצוין לשפוך בו כל מיני מחשבות שעולות ועל הדרך להבין אותי יותר, וגם כמה שיחות ממוקדות עם חברים הביאו לתוצאות מצוינות. סך הכל אני בדרך. וסך הכל אני בסדר גמור. האם אני מתחילה להרגיש נוח בעור של עצמי? יו, הלוואי.

ד"ר סוס כתב פעם ספר בשם "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים" והוא מוענק לרוב בסיום תיכון וצבא. כל יום הוא דרך חדשה ואם הולכים בו באמת ולא רק מכוח האינרציה, נראה לי שיש מצב לנופים שווים.