מרגע שפתחת בלוג, דבר משונה קורה: פתאום אתה שייך לכל מיני אנשים. אלפי אנשים או שניים, לא משנה. אבל יש איזה מחויבות לכתוב להם.

וזה מצחיק. לפעמים אני קוראת באי אלו בלוגים משפטים בסגנון 'מצטערת שלא כתבתי הרבה זמן', או 'סורי שאני לא מעדכן' (בדרך כלל אלו דוברות ולא דוברים, למען האמת), והם מבטיחים שזה רק עומס עבודה וברגע שהם ישנו לילה אחד כמו בנאדם / יעברו את המבחן / יגישו תיק עבודות, פוסט בוא יבוא.

עכשיו... אותי זה קצת מצחיק כי את הפוסטים האלה אני כותבת בשבילי. עוד אנשים קוראים אותם וזה משמח מאד וכן ירבו, אבל תמיד כתבתי לעצמי, גם כשלא פירסמתי, ויעידו על כך תיקיות המסמכים על המחשב וכמה מחברות לואו - טק של דפרון. וגם כשאני מפרסמת, זה קודם כל בשבילי. בשביל להוציא. אבל ברגע שיש לי קוראים אני שמה לב שהמחשבות שמסתובבות סביב הבלוג הן כאלה שמתעסקות רק בקוראים או בדימוי העצמי השקרי שאני טורחת לטפח עבור עצמי (אני בלוגרית סופר סופר) וב"צורך" לכתוב. כבר לא רצון פשוט לפרוק ולשתף וקצת רקמה אנושית חיה, הופה זה הפך לצורך. וזה לא שרודפים אחריי מעריצים ברחוב ושואלים לאיפה נעלמתי ומתי אחזור לכתוב, להפך, רק עיריית תל אביב רודפת אחריי עם טופס ארנונה. אבל המחשבות בראש הפכו למעסיקות שלי, לבוסים הגדולים, והן מצקצקות בלשונן ואומרות צה צה צה, פעם אחרונה שכתבת זה היה יום העצמאות, איךאפשרככה?

כשדמיינתי את הבלוג שלי לפני שפתחתי אותו, הוא היה סוגה בשושנים, מוקף הילת סופרים אוורירית. אני התיישבתי למחשב מידי בוקר עם רדת הטל והאצבעות ריפרפו על פני המקלדת, מייצרות "אמירות".

בזמן האחרון אני כותבת רגע לפני שאני צוללת למיטה וגם אז אני שומרת את זה לבסוף כטיוטה, ולא מעלה. ואני כותבת מתוך הרצון להוכיח לעצמי שהנה, אני לא עצלנית כמו שחשבתי. ואני כותבת מתוך רצון לשתף את העולם במגניבותו כי רבה של הוידאו האחרון מיו טיוב. לא תמיד הוא מוצא דרכו אל הבלוג בסופו של דבר, לפעמים הוא הופך למילים בדרך לשיתוף, אבל נקודת המוצא היא מוזיקלית. הווה אומר - אין לי מילים. כלומר, יש לי, אבל הן לא שלי. מישהו אחר כתב אותן. והלחין, ושר, ועשה לי חשק לעוף איתן לארץ לעולם לא.

פתאום יש לי קוראים, ואין לי מילים.

כשהייתי בתיכון, הרבה פעמים עשיתי את הדרך אליו באוטובוס בלוויית חברה שדיברה הרבה תוך כדי הנסיעה. היא דיברה ואני הקשבתי, בעניין, יש לציין, והנהתי במרץ. אלו היו התפקידים שלנו -  היא דיברה ואני הקשבתי, ונוח מאד היה לנו בהם. פעם אחת שאלתי את עצמי על מה היא מדברת כל בוקר ולא הצלחתי להיזכר. אז בימים הבאים הקשבתי הקשבה פעילה וגיליתי שאלו היו סתם דברים. מה היה אתמול, ומה אח שלה אמר, ואיך היא הסתדרה עם השיעורים, ואיזה מעצבנת המורה הזאת. דברים רגילים. דברים שקרו גם לי. אבל לא מצאתי לנכון לדבר עליהם אף פעם כי את מי זה מעניין.

מאד עניינתי את עצמי וסיפרתי לעצמי סיפורים לפני השינה, אבל אנשים אחרים? יש להם חיים משלהם, למה להם הצצה גם לשלי?

כל כותב רוצה קוראים. הרבה קוראים. והמתח בינך לבינם, ביני לבינכם, מייצר אצלי... הרבה מתח.

היום הייתי באירוע "בתים פתוחים" בתל אביב. הרבה אנשים, אמנים, מעצבים ובתים היסטוריים או בעלי חשיבות עירונית כזו או אחרת פותחים את דלתותיהם למבקרים. יומיים בשנה, חבל שזה תמיד יוצא ביומיים כל כך חמים, שבהם אפשר לקבל סיורים עירוניים נהדרים על דברים שנמצאים מתחת לאף או דברים שמתנשאים הרבה מעליו ורוב הזמן לא מאפשרים בכלל כניסה אליהם.

היה לי יום נהדר, סיירתי בכייף, צילמתי בהנאה גדולה, וכל הזמן אמרתי לעצמי יאאא, אני אכתוב על זה אחר כך בבלוג. הנה יש לי משהו לספר! ואיזה אחלה תמונות! אולי אני בכלל אעלה אותן לפייסבוק, לשתף את כולם!

אבל המחשבה מהתיכון חזרה להשתכן אצלי במוח וחזרה ושאלה מה הטעם. אם אין לך סיבה מספיק טובה, אז למה. גרפומנית הוא אחד התארים הכי מעליבים שאני יכולה לתת למישהו. חסר לי שאקרא ככה גם לעצמי.

הרבה דברים קרו מאז התיכון. אני נפתחתי קצת לעולם והתחלתי לדבר. אפילו פתחתי בלוג. ואז עוד אחד. אפילו פתחתי פייסבוק, שכה יהיה לי חמצן.

אבל הצורך ב"אמירה" ירד קצת לקרקע המציאות ועכשיו הוא דורש שלפחות יהיה שם משהו... משהו כלשהו, קטן, משמעותי. לא אוויר חם. היום בסיור חשבתי, 'אני צריכה לכתוב לי הערות, אני צריכה לרשום את שמות האמנים שצילמתי בסטודיואים שלהם, קרדיטים, קרדיטים, עבודה!'

אבל החלטתי להנות. לשמור את הפנקס בתיק. ללכת לאכול חומוס במקום לראות בית נוסף. לצלם בשבילי ולחשוב אם בא לי להעלות את התמונות. להיזכר שהכבל של המצלמה בכלל לא עליי אז הנה יש לי תירוץ טוב.

להתנצל בפני הקוראים שלי על זה שאין לי אמירה, או סתם מילים.

להתנצל על כך שלא כתבתי מאז יום העצמאות.

ולקרא להם בכל פה להתחיל לרדוף אחריי ברחוב עם חתימות. תנאים טובים למתאימים.