זוכרים שהיה כאן פעם פסח לא מזמן? מין חג כזה, של מצות ונקיונות? כל פעם בשבועות אני מנסה להיזכר ופסח נראה לי רחוק כאילו חגגנו אותו לפני שנתיים, ולא לפני חמישים יום. כל כך הרבה עובר עלינו בתקופה הקצרה הזאת בין פסח לשבועות.

חמישים היום האלה.... בחמישים יום האלה אנחנו הופכים לעם. כל שנה מחדש. זה התחיל ביציאת מצריים (כל שנה מחדש) ונגמר בקבלת התורה, קצת קיטורים וים סוף אחד אחר כך.

יש משהו כל כך יפה בעיני במעגל השנה היהודי, כבר כתבתי את זה פעם. כל חצי שנה יש חג גדול; בראש השנה נולד העולם, בפסח נולדת האומה. קצת אחר כך יש חג קטן, לוויני. בסוכות אחנו מציפים את הצד השמח של ימי הדין הקשים, בשבועות אנחנו מקבלים תורה. חג קטן שמשלים וסוגר את המעגל שפתח חג האב. בין לבין פזורים להם אי אלו חגים קטנים וצומות קטנים - לזכר מאורעות שמחים ולזכר בית מקדש אחד, גדול וחרב.

בין פסח לשבועות, זו תקופת גיל ההתבגרות שלנו. כעם וכמדינה. 

עם יציאתנו ממצרים הפכנו לעם. תינוקות שהרגע למדו ללכת. עוד לא יודעים כלום. למזלנו (או לא?) לא שאלו אותנו לדעתנו, וגם את התורה קיבלנו בכפיה. נכון שענינו "נעשה ונשמע", נכון שרצינו אותה, בעיקרון, אבל אם היו שואלים אותנו, 2000 שנה אחר כך אם אנחנו באמת-באמת בטוחים, כמה מאיתנו היו בוחרים באחריות הזאת? בגורל הזה?

לא שאלו אותנו. תודה לאל. אני שמחה להיות חלק מהעם הזה וחלק מהמחויבות שלו גם ברגעים הקשים, הפרטיים שלי, וגם ברגעים הקשים הלאומיים.

המעגלים האלה ממשיכים לפעול גם בימנו. ביהדותית קוראים לזה "מסוגלות". הימים האלה 'מסוגלים' לדברים מסויימים. לכל תקופה בשנה יש את התכונה שלה שרצה לאורך כל השנים. ואז וגם היום, ההתבגרות הלאומית ממשיכה.

הרבנות הראשית התנגדה לקביעת יום השואה בחודש ניסן בגלל שזה חודש שמח ולא קובעים בו ימים עצובים כאלה, וקבעה את 'יום הקדיש הכללי' בעשרה בטבת, שהוא ממילא יום צום על חורבן. אבל מבחינת מעגל השנה יום השואה מונח במקום נכון; בפסח נהיינו עם. סבלנו בלי סוף בגלויות, המונים מאיתנו הושמדו (-יום השואה). נהיינו מדינה, המונים נהרגו במלחמות עליה - יום הזכרון לחללי צה"ל. מיד אחריו מגיע יום העצמאות. תקומה מדינית. כמעט סוף המסלול. אבל סיום המעגל, ותסלחו לי על דוסיות היתר שמפגין הפוסט הזה - הוא יום קבלת התורה. עם כל הכבוד ללאומיות המתחדשת (ויש ימבה), לא עשינו את כל הדרך הזאת כדי להיות עוד עם. יש לנו איזה משהו לחדש, ויש לנו קיום כעם שלומד תורה.

אמרנו מעגל? אפשר גם משולש - עם (פסח) ארץ (יום העצמאות) ותורה (שבועות). ועכשיו אני נשמעת לגמרי כמו הפעלה בבני עקיבא.

נו מה אני אגיד... ברגיל אני אחרונת הציניים, וברגיל אני בכלל דוסית מקולקלת שקשה להבחין בינה לבין חילוני מהשורה. אבל אז בא איזה חג ומשום מקום הלב שלי מפתיע אותי עם רגשנות דתית ולאומיות מפוצצת... ולא נותר לי אלא להיכנע.

חג שבועות שמח. הלוואי שנהיה יום אחד מאוחדים, כמו אז, לרגלי הר סיני. אלה שמפגינים נגד פינוי קברים ואלה שמפגינים בעד פינוי התנחלויות.

הקוד הגנטי שלנו אומר שבעצם אנחנו אחד, רוצים או לא רוצים.

שנזכה.