הרבה זמן לא כתבתי פה. חשבתי על הבלוג הזה יום יום (בחיי), אבל מילים לא יצאו לי. כבר כמעט חשבתי לוותר עליו, שזה יותר שווה מסתם להפסיק לכתוב; ממש תיכננתי לו פרידה מסודרת (אני אהבת טקסים), ובכל זאת לא הרשיתי לעצמי. מרבית העקבות שמובילים לכאן כוללים מחרוזות חיפוש עם המילים "טלפון" ו"בחורה", לכבוד הוא לי שהפוסט ההוא עדיין רלוונטי לאי אלו בחורים. מחרוזות רבות אחרות מציעות "בדיחות של דוסים". נו, אי אפשר להוריד את זה מהרשת!

ומה שגרם לי להתיישב סוף סוף ולכתוב שוב משהו הוא חתונה שנכחתי בה בשבוע שעבר.

זוג חברים טובים שלי התחתן בשעה טובה ומוצלחת. חמש שנות היכרות, הורים מאושרים משני הצדדים, אולם, פרגיות במרינדה, צלם תזזיתי. ושני חתנים.

כן, הזוג המאושר כולל שני גברים, שניהם בגילי, שניהם חמודים ומוצלחים, ושניהם היו נרגשים כאחרונת מחליפות השלוש שמלות בערב. שלא לדבר על ההורים שלהם.

את א' אני מכירה כבר בערך עשור. איך הזמן טס כשמזדקנים. את אהובו אני מכירה קצת פחות אבל לקראת החתונה העמקנו טיפה את הקשר וגילינו שיש לנו כמה אהבות משותפות, למשל, ממתקי גומי, חליפות גזורות היטב, וא'.

עם א' עברתי את גיל ההתבגרות המאוחר שלי. התאהבויות, מחשבות, לבטים, איך כדאי לכתוב לו שהוא יבין אבל לא יבהל? אני דיברתי על הבחורים שלי והוא דיבר על הבחורים שלו.

קיוונו ביחד, תהינו ביחד, היינו שונים ביחד. אני חיפשתי לי את דרכי בעולם הדתי, וא' חיפש את דרכו ללב של האנשים. לגרום להם להבין שהומו זה לא מילה גסה. הוא עשה את זה בסבלנות ובהקשבה ובמילים. הוא כותב כל כך יפה. והוא לא יודע, אבל אני שומרת כמה מהמילים שלו במסמך וורד.

החתונה היתה מרגשת.

חברותיי הדתיות נישאו לבחירהן אחרי תקופת היכרות בת כמה חודשים, והחופה שלהן היתה מרגשת, נושאת אופי של התחלה רעננה וגם של אי ידיעה. הכל טרי וחדש. הזוג היפה משבוע שעבר נישא אחרי 5 שנות היכרות וחיים משותפים - הרבה כבר ידוע, כך שההתרגשות נבעה הפעם ממקום אחר. התרגשות של קבלה אחרי מסע ארוך וחגיגת האהבה שלך עם אנשים שאוהבים אותך כמו שאתה.

שמחתי לראות את אמא של א', עומדת לידו בחופה וגם נושאת דברים. לא היה לה קל להגיע לשם, אבל היא עשתה את הדרך הזאת.

שמחתי לראות אנשים שלא ראיתי הרבה זמן, מתאספים לכבוד האיחוד המקסים הזה.

שמחתי לראות חתן מתרגש עד דמעות וקיוויתי שיום אחד גם אני אתעורר כל בוקר בחיוך לצד האחד שלי. יש אהבה כזאת, הנה, מול העיניים שלי, לא מובנת מאליה, אבל עקשנית ובטוחה בעצמה. יום אחד גם אני אדמע שם משמחה מתחת לחופה, והו, כמה שאני יודעת לדמוע. 

זה מצחיק אותי להסתכל עליי, מקולקלת אמנם אבל עדיין קצת דוסית, רווקה ומבולבלת, בעוד חבריי ההומואים מטפחים זוגיות יציבה, מתחתנים וחושבים על ילדים. יש כבר כמה זוגות כאלה סביבי. חלקם מתאמנים בינתיים על כלבים בעוד אני לא מנסה אפילו לגדל עציץ. אתם מעוררים בי השראה.

לחייכם, אהובים שלי!

תזמינו אותי לסיבוב מונופול(: