ומה מריץ עצלנית בלוגים שכמותי לכתוב פוסט?

נו, יש לכם שלושה ניחושים. הזוכה המאושר יזכה ביום חופש על חשבונו.

ו.... יש לנו זוכה! כן כן, אתה שם משמאל, עם התשובה הנכונה: דייט כושל. פוסט הוא מקום טוב לפרוק בו.

האמת היא שהדייט לא היה ממש כושל. שום דבר לכתוב עליו הביתה, אבל גם לא מהגרועים שבנמצא. מה גם שהאוכל היה נהדר. בדייט כמו זה הכלל הוא, אם הדייט לא משהו, לפחות שיהיה טעים! אז אני אוכלת, ולא סלט חסה.

מה שהקפיץ אותי לכאן היתה הודעת סמס ממנו, כשאמרתי למחרת שזה לא מתאים, בתוספת איחולי הצלחה וסמיילי, כדי לסגור את זה יפה. נראה שהחיוך הובן שלא כהלכה, וזו היתה לשון ההודעה שנשלחה בחזרה, שמרתי: "טוב שזה מצחיק אותך! הזמן הולך ואוזל גב' x אל תהי בררנית יתר על המידה. אחרת עוד עלולה חס וחלילה לפספס את הרכבת. אבל מי אני שיתן לך מוסר"

אז לא עניתי לבחור החביב אלא רק קוננתי באזני אחותי, וגיסתי, ועכשיו באזניכם, למה אתם יותר אינטלגנטים ממנו, ומכם אכפת לי, קוראים חסרי פנים אהובים שלי, וממש בא לי להסביר פה איזה משהו בסיסי:

קודם כל, נעלבתי על המקום (ואחותי: "מזה את נעלבת?!"). הוא פגע בנקודה רגישה, וזו הבררנות שלי. זה לא קל להיות בגילי, לשמוע את זה כל הזמן מהסביבה שלי ("את בררנית"), ולנסות למצוא בי את המקומות האלה ולהתמודד איתם.

למזלי אלוהים אוהב אותי, אז הוא מזמן לי הרבה נסיונות, ודייטים שונים ומשונים כדי שאעבוד על מידת הבררנות שלי ואשתפר. היום אני כבר במצב שאני אומרת כן לכל הצעה (חוץ מלעורכי דין. בכל זאת, גם לי יש גבולות) כדי שלא יצא שהפסדתי מישהו בגלל קטנוניות ובגלל שטויות, וכדי שבפעם הבאה שמישהו יגיד לי "בררנות!" אני אנשום עמוק ואזכיר לעצמי שזה לא נכון. או לפחות שאני משתדלת להגיע לדייט ולנסות, ולשמור את הבררנות שלי לאחרי הפגישה, ולא כבר בשלב ההצעה.

דבר שני, הפריעה לי השיפוטיות הזאת. הפסקנות שלו; ישבת איתי שעה, הכרתי חלק קטנטן ממני, מה גורם לך לחשוב שאתה מכיר אותי, או שזה לגיטימי לבקר אותי בלי להכיר אותי?

כולנו שופטים כל הזמן את זה שחותך בכביש, זה שעוקף אותנו בתור בלי בושה, וזה שהשליך אשפה בפח של המחזור נייר, גוד דמיט, אבל זה עובר לנו רגע אחרי שקיללנו את אמא שלו וממשיכים הלאה. לרוב אנחנו לא עוצרים להסביר לו בידענות מה הבעיה שלו, או "לתת לו מוסר". משום מה אחרי שעה עם מישהו אנחנו כבר מרגישים נוח להגיד דברים, והו, הטעות. שעה זה לא הרבה זמן כדי להכיר מישהו, להיות בנעליים שלו, להגיד לו איך לחיות.

במסגרת ויכוחי השבת שלנו, מיטה ליד מיטה בבית ההורים בערב שבת בלילה, אחותי (אין עליה, באמת), ייעצה לי להפסיק לחנך את כל העולם ואת הבחורים שאני יוצאת איתם. אני טענתי שאם פגשתי מישהו, אז גם אם הוא לא מתאים לי, יש סיבה לכך שנפגשנו. משהו בי השתנה, או התקדם, או עבר איזה בירור (לפעמים סתם אכלתי עוד פסטה טובה...), ואולי אם אני אעיר משהו קטן, משהו קטן ישתנה גם בבחור שמולי, וכשהוא יצא עם הבחורה הבאה הוא כבר יהיה במקום אחר. במילים אחרות, אני עוזרת לאשתו לעתיד. כשהיא תפגוש את הגבר שיהפוך לבעלה, אחרי שהוא עבר סדרת חינוך אצל כל הדייטיות הקודמות שלו (וכן להפך, אנחנו עוברות סדרת חינוך אצל הדייטים שלנו), הוא כבר יהיה דגם משופר. מישהו טוב יותר שלמד כמה דברים.

ואחותי בשלה: לא. זה לא עניינך. תדאגי לעניינים שלך, אל תעירי למישהו שאת לא מכירה. שאשתו תחנך אותו. אל תבזבזי אנרגיה על מישהו שלא תראי יותר.

ניסיתי לראות ככה את הדברים, ועכשיו, אחרי הסמס הזה, אני מסכימה איתה יותר מתמיד. לא תמיד צריך להכנס לאנשים אחרים לתוך הבפנוכו שלהם, ומבחינתי הערה כמו הנ"ל היא בהחלט כזו.

ומעבר להערה הספציפית הזאת, יש פה משהו גדול יותר. שכשאומרים "לא" למישהו, הוא לא יודע לקבל את זה יפה וחש צורך לנעוץ איזו סיכה. זה לא רק גברים (או נשים) בדייטים, זה גם בכלל. למשל, שלושה אנשים אחרים מהשבועיים האחרונים, שבמקרה שלהם רצו להגיד "לא", אבל לא היה להם נעים, אז הם נעלמו. לא ענו לסמסים ולמייל. לקבל "לא" יפה, או להגיד "לא" בצורה יפה ומנומסת, זה משהו שצריך ללמוד. אני נותנת שיעורים חינם אם מישהו רוצה. זה נורא קל. כל מה שצריך לעשות זה לנסח תשובה יפה, נימוסית אך אסרטיבית, ולהגיד מה שיש לכם לומר. למשל, 'נכון שקבענו, אבל במחשבה שניה, אני חושב שזה לא מתאים לי כרגע'. נו, היה קשה?

למה היעלמות והתעלמות נחשבות אופציות טובות יותר? במיוחד שמחר אתם פוגשים אותי בפייסבוק ומלייקקים לי. אז לא חבל שאני אתבאס עליכם, ולא אלייקק לכם שבוע רק בגלל שהברזתם ברגע האחרון ובצורה לא הכי נעימה?

נראה לי שזה היה בפולנית הקטע האחרון שהיה עכשיו, אבל לפחות היו נימוסים בפולניה. על כל שאר מנהגי העדה אני מוותרת, רק תשאירו את הנימוס. ועדיף נימוס מובנה חברתית, נימוס עם כוונות טובות, אמיתי כזה. לא נימוס מן השפה ולחוץ שכל מה שיש מתחתיו זה גחלים רוחשות. לא יזיק לנו קצת כחברה, בטח לא יזיק לנו בכל הקשור לדייטים.

ורק בשביל הפינאלה הקטנונית, אני מצפה ממישהו שגדול ממני בארבע שנים ובעצמו לא נשוי שיבדוק בעצמו אם הוא לא בררן, ועל הדרך, שילמד קצת עברית. מי אני ש"יתן" לך מוסר? בהחלט לא אתה.

אני אוהבת את איך שהוא מעשן. אני שונאת שהוא מעשן, ואני לא סובלת את הריח, אבל אני לא יכולה להוריד ממנו את העיניים כשהוא עושה את זה.

ואחרי שגמרתי להטיף לו בפעם המאה, כאילו שהוא לא יודע בעצמו כמה זה לא בריא, הוא מתיישב בכל זאת לעשן, ואני מתיישבת מולו. במרחק בטוח מהעשן, ולא באופן מופגן, כדי שלא יעשן בשבילי. כדי שיעשן בשביל עצמו, ואני אוכל להסתכל בסתר, מעמידה פנים שאני רק מחכה שזה יגמר.

הוא מדליק את הסיגריה, הוא מרים את הראש כלפי מעלה ונושף את העשן הראשון לחלל האוויר. כמה ריאות יש לו! כמה הוא יפה כשהוא עושה את התנועה הזאת, והעשן פורץ ממנו בכוח.

עכשיו הוא יסתכל על הסיגריה. זו תנועה שלא הכרחית לעישון, אבל היא תמיד תהיה שם.

הוא מעשן בעדינות, באלגנטיות. עישון נשי בידיים גבריות יפהפיות.

הוא מאפר באופן שמוציא משיווי משקל.

הוא מחזיק את המאפרה ביד השניה, זה כמעט כמו לאכול. פעולה קטנה ואינטימית.

הוא מתענג על כל רגע. לא כמו הממהרים, שלחוצים על הסיגריה. הוא יושב ונהנה מכל שאיפה. הוא נושם ונושף ונרגע. אם זה לא היה עשן הייתי מבקשת גם מזה.

תמיד במרפסת, לא למלא את הבית בריח ובאפר. הכוכבים הם רקע מושלם לרגע הזה. גם שמש צהריים. גם עננים. הכל מתאים, והנוף הכי יפה הופך ברגע כזה לתפאורה.

אחר כך הוא חוזר אליי ומייד משולח לצחצח שיניים.

אחר כך הוא חוזר אליי ואני רוצה להיות הסיגריה בידיים שלו.

כל כך רוצה.

Dijaraj Nair

אני מאד לא אוהבת פרסומות. ופרסומות לדתיים - עוד יותר. הן כמעט תמיד גרועות ומביכות. פרסומאים חילוניים לא יודעים לפנות לקהל דתי, ופרסומאים דתיים, טוב, אני לא יודעת מה הסיבה שלהם, אבל גם להם יוצאים לפעמים דברים מופרכים.

הנה המודעה שעיצבנה אותי הפעם, מבית "אסם" ומשרד הפרסום "אפיקים": 

והנה הטקסט, לא נגענו:

אמא שלי אומרת..... שאסור לנו להתפשר על פחות מהטוב ביותר. אתמול אחי ואני חזרנו מהלימודים וסיפרנו לאמא שקיבלנו מאה במבחן בגמרא. אמא הכינה לנו לארוחת צהריים את הפסטה ששנינו הכי אוהבים. פסטה אוסם. כשסיימנו את הצלחת אמרנו לאמא שהיה לנו מאד מאד טעים. היא אמרה לנו שבשבילנו היא לא מתפשרת על פחות מהטוב ביותר.

יש במודעה הזאת כמה אלמנטים שמעצבנים בכל פרסומת, כמו למשל שהילד המופיע בה הוא ילד-פרסומות מובהק, כחול עם עיניים בלונדיניות (חתיך-על, אגב), כי בעולם של הפרסומות אין אנשים עם עור כהה. שנית, יש בה עברית קלוקלת. "כשסיימנו את הצלחת" זאת טעות בסיסית בעברית, לא דיבור עם חן ילדי.

בגלל שאני קטנונית ובגלל שאני אוהבת לראות, גם בפרסומות, את החיים האמיתיים ולא כאלה מפלסטיק, התעכבתי גם על המנה המוצגת בתמונה, שהיא פסטה לא מבושלת עם קצת רוטב מעליה. אז בסדר, אני לא מצפה שיראו בפרסומות נשים במידה 42, לא עלינו, אבל אני תמיד מקווה למודעה שתציג, למשל, כביסה לבנה שלא עברה טיפול ממוחשב להלבנת יתר, או מודעה למסקרה שלא מציגה דוגמנית עם ריסים מלאכותיים. או אוכל שנראה כמו אוכל.

ומה שהכי מרגיז הוא ההתייחסות לקהל דתי כאינפנטיל. המודעה היא פשוטה, בסיסית, אין בה שום תיחכום בתוכן או במסר, והיא פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר תוך הדגשת אלמנטים "דתיים", למשל, מבחן בגמרא. הלו, אוסם, אם תכתבו מבחן בהסטוריה גם נבין את המודעה. אתם יודעים, כאילו, ש"אצלנו" לומדים גם היסטוריה, נכון? גם חשבון. גם לשון.

לשמחתי הכיפה שמונחת על ראש הילד נמצאת שם הפעם באמת. טוב לדעת שכבר עברנו איזה דרך מאד הדבקת הכיפות בצורה מצחיקה בתוכנות עריכה.

יותר מהכל המודעה הזאת נראית לי כמו מודעת שנות 80' (של המאה הקודמת! לא יאומן). בסיסית, לא מושקעת, חסרת חן. 

לא נותר אלא לתהות מה היה קורה לו הם היו מקבלים במבחן רק 70, או אפילו נכשל. האם אז אמא שלהם לא היתה מכינה להם אוכל? היא הרי לא מוכנה להתפשר על פחות מהטוב ביותר.

מעולם לא התנחלתי באף מקום שהוא לא גוש דן או ירושלים. מעולם אפילו לא ביקרתי בגוש קטיף, בעיקר מטעמי עצלנות ונסיעה ארוכה (=הכנה נפשית מראש, חצי לימון, שמן אקליפטוס לבחילות ולכאבי ראש, שקית הקאה), אבל הגוש העקור נמצא אצלי בלב. כל כך נמצא, שכל פעם שאני לוחצת "התנתקות" כדי לצאת מהבלוג אני מרגישה צביטה קטנה אבל כואבת. אני חושבת על קברניטי ישרא שהלכו על בטוח, ובמקום להתשתמש ב"התנתק" המיידי והמפלה, או ב"התנתק\י" המסורבל, הלכו על "התנתקות" לכולם וסגרו עניין. יופי. אבל בשביל חלקנו "התנתקות" מסמלת רק דבר אחד. ולא שאני משווה, אבל זה די דומה ל"שואה", שנוכסה לגמרי עבור נוראות העבר ותו לא.

כמה זמן אני פה? כמעט חצי שנה. חצי שנה, כמעט כל יום, "התנתקות". איי, דקירה. וזה בלי להיות מעקורי הגוש ("מפוני", בלעז), אפילו בלי לבקר שם.

ייקח זמן עד שהפרק הזה ייכנס להסטוריה הנלמדת, עד שיעשו עליו סרטים (עכשיו "לבנון" נושא חם, ימתין נא הגוש עוד 10-15 שנה לתורו), עד שהאנשים משם יקימו את עצמם מחדש, והם יקימו, כי הם עופות החול של החברה שלנו. עד שייכתבו עבודות הדוקטורט הראשונות על מצוקה ובעיות נפשיות, חברתיות וזוגיות בעקבות ההתנתקות. על מה שקיוו לו, ועל תוצאות העקירה בפועל. עד שזה יקרה, יש לנו קצת זמן פנוי לעסוק בבעיות הבוערות של החברה הישראלית, למשל, גירוש העובדים זרים.

לא, בחיי. מרגע שראיתי שזה הנושא החם עזבתי את הפוסט שהתחיל למצוא לו סוף סוף מילים בתוכי, והנה חצי שנת "התנתקות" מוצאת את עצמה מותזת אל הדף.

אני גרה בדרום תל אביב, עובדים זרים הם השכנים שלי בבניין. אנשים שואלים אותי אם אני לא פוחדת. לא, אני לא. סיכוי למפגש מצער ברחוב חשוך יש, לצערנו, כמעט בכל מקום. פשוט לא צריך להסתובב ברחובות המפוקפקים אלא לעלות הביתה. אבל כואב לי הלב שהפכנו לפרבר של חוץ לארץ, עוד ביטוי של אנשים לא מהשכונה. "מה, את גרה בחוץ לארץ!". כן, לצערי. 

כמו הרבה בעיות אחרות שלנו (המחסור במי שתיה, זיהום מקורות המים שכן שרדו) מסתבר שהיה בזמנו פתרון די פשוט לבעיה, כל בעיה, שכרגע היא גדולה מאד. אנחנו אלופים בליצור סחבת ולתת לבעיות לתפוח עד למימדיהן הנוכחיים.

אבל מדינת ישראל יצרה את הבעיה הזאת ומדינת ישראל תפתור אותה, גם אם כרגע זה פחות נעים, והפנים החמודים של הילדים האריתראיים המבקשים על נפשם מעוררים אצלנו רחמים, כן, אפילו אצלי הקשוחה.

אז תשאירו את הילדים בבית הספר עד סוף השנה. אין צורך לגרש אותם מחר. ותשאירו מספיק עובדים זרים כי אנחנו בחיים לא נעבוד בדברים שהם מוכנים לעבוד בהם. ותעשו איזה מערוף לאנשים שברחו מרצח עם, ואל תפרידו משפחות (עוד סעיף ברשימת הנגד. הדוסית היא גזענית ומעדיפה שיהודים יתחתנו עם יהודים, מין קטע כזה). אבל תגרשו, בבקשה, את כל אלה שהסתננו, שנגמרה להם אשרת העבודה, שמביאים לרחובות אלימות ופשע ושיכולים לחפש את מזלם בארצות אחרות אבל העדיפו לנחות דווקא אצלנו, כי אנחנו רחמנים, מסבירי פנים, ומוכנים לקבל כל דיכפין.

לא יודעת למה אנחנו תמיד עושים את השטויות האלה של לקבל לכאן כל אחד. 25\1 רוסי שגם סבא שלו לא זוכר מה זה יהודים, יתומים מהאיטי, עובדים זרים מכל העולם. כן, כן, יתומים מהאיטי. זה מקסים, באמת, שאנחנו יוצאים לעזרת כל נדכא על פני הגלובוס. זה מי שאנחנו ואני גאה להיות חלק מהעם הזה. אבל רוב הזמן אני קודם בעד יתומי עירי. וזה לא שצריך לטפל בכל הצרות שלנו לפני שנטפל בצרות העולם. אפשר ביחד. זה פשוט שאני לא סומכת עלינו יותר שלא נהפוך את הסדר; קודם שאר העולם, בסוף נאכיל גם את הילדים הרעבים שלנו, שקופאים בחורף, ואין להם אוכל לקחת לבית הספר.

מעל לכל, אנחנו מתאכזרים תמיד לעצמנו. תסלחו לי על הביטוי "יפי נפש", הוא לא שגור בפי. אני מתעבת אותו. מה, אחדים מחבריי הטובים ביותר הם "יפי נפש" מקצועיים. וגם אצלם אני לא יכולה להבין את הדפק הזה, את הפגם הזה בייצור, שגורם להם לצאת להפגין בעד ילדים מאפריקה, ונגד ילדים מנווה דקלים. מעבר לפוליטיקה, לכן-שלום-לא-שלום (שלא לומר לא-שלום-לא-שלום, והנה לא אמרתי), מאיפה מגיעה אטימות הלב הזאת, שנפתחת מול כל מי שהוא לא אנחנו, מול כל מי שנראה לנו יותר אנחנו מאחים שלנו ממש??

העליהום הזה בתקשורת, התדהמה שאוחזת אותנו בכל פעם שהנושא הזה עולה, ההירתמות הסוחפת מצד אמני ישראל. אוף, הלוואי והיינו משקיעים חצי מהאנרגיות האלה בלהסתכל אחד לשני בעיניים, בלדבר, בלדאוג לילדים שלנו. אנחנו מזמן הפכנו את "שלנו" לכזה שכולל את כו-לם.

לצוד עובדים זרים כמו עכברים נרדפים? להתנכל להם במעצר? להפריד הורים מילדים? בחיים לא. אני אצא נגד כל גינוי אלימות כזה. אני מעדיפה שנגיד להם תודה, סליחה, טעינו. שמענו שבאיחוד האירופאי צריכים אנשים. תנסו שם.

"התנתקות". ככה הבלוג שולח אותי לישון כל לילה.

כמה פעמים קמתם בבוקר, ראיתם את עצמכם במראה, ורציתם לברוח?

לא, לא בגלל חצ'קון חדש, ואפילו לא בגלל מראה הריסות השיער שלכם על הבוקר. ולא בגלל הנג אובר עצבני ולא בגלל שלפניכם עוד יום מפרך בעבודה.

כמה פעמים קרה לכם שקמתם בבוקר, ורציתם לברוח מהחיים שלכם?

ממי שאתם, מאיך שאתם נראים, ממי שתהיו. מהמחשבות, הרצונות והפחדים שלכם. פשוט עם רצון להיות מישהו אחר, קומפלט. אפילו ליום. רק ליום. יום אחד של מנוחה מהאדם הזה שאתם הכי אוהבים בעולם.

לי זה קורה יותר מידי פעמים.

החיים שלי נהדרים ואני לא מחליפה אותם עם אף אחד אחר (אם כי הצעה מאנג'לינה ג'ולי עשוייה לבוא בחשבון), אבל לפעמים אני יוצאת מדעתי מכמה שאני אני, ומכמה שאני כבר לא יכולה יותר לעמוד לידי מרוב שאני משגעת אותי; מטריפה לעצמי את המוח במחשבות אובססיביות, עושה אותה טעות פעם אחר פעם, או סתם יודעת שצורת החשיבה שלי, הראיה שלי את העולם, גרעין האישיות הבסיסי שלי, ישארו אותו דבר גם בעתיד. תגידו, מה פתאום, אפשר להשתנות. אבל כמה שנתקדם וכל מה שנלמד בחיינו יעצב את מה שכבר קיים, מה שנולדנו איתו. וגם אם נהפוך לנזירים בודהיסטיים, וגם אם נמיר דת או נשנה מין, אף אחד לא יחליף לנו מוח.

לא שזה רע; מי רוצה להחליף אישיות כל יומיים? לא קל להיות קרל מרקס ולמחרת להתעורר בריטני ספירס. אני מתכוונת, זה מחייב גרדרובה חדשה!

אבל גם לא קל, לפחות לי לא קל, להתעורר כל בוקר עם אותה האישיות ממש. והיום המפרך בעבודה מתגמד מול העבודה האינסופית שצריך להשקיע בלגדל את עצמנו, לטפח, לגזום קצוות, לשנות את מה שהיינו רוצים לשנות ולהפוך לפרח שהיינו רוצים להיות.

פעם הייתי מתמודדת עם הרצון הזה (גם) על ידי החלפת צבעי שיער כמו גרביים. יותר זול ממלתחה חדשה וגם כייף לא נורמלי. ובכל פעם שהייתי מסתכלת במראה באמת מצאתי שם אדם אחר. השינוי החיצוני היה גדול, ואיתו השתנה משהו קל בפנים. פתאום היה החופש להיות קצת אחרת. זה נתן איזו דחיפה קטנה לצאת מעורי, להזיז קצת את נקודת המבט שלי בכמה סנטימטרים ימינה או שמאלה ולראות מה זה עושה לי. גם אנשים מתייחסים אליך אחרת, וזה כבר שינוי גדול.

מה אומר לכם... יש משהו כל כך פטאלי בלהיות אתה עצמך, שזה יכול לדכא. ואת זה אני אומרת מתוך הבוקר הזה, בו אני יושבת בשמלה לבנה וקלילה, אוכלת פצפוצי אורז בחמאה ומתקתקת על הלפ טופ החדש והיפה שלי הגיגים בשקל תשעים. איזה בוקר נפלא ואיזה אחלה יום עומד בפתח. ורק המוח לא מרפה ומתעקש שהעתיד מסוכן ושאני עושה שטויות ושאם אני לא מתקמבנת על אישיות חדשה ומהר, כזאת שיודעת ת'נכון ולא חוזרת לאקסים, לא דוחה מטלות עד אין קץ ולא אוכלת רבע חבילת חמאה לארוחת בוקר, אז עדיף לי להישאר עם הפצפוצים שלי לנצח.

במחשבה שניה, אולי באמת עדיף להיות בריטני ספירס. אין שכל, אין דאגות.

יום טוב