איזה ראש השנה ואיזה נעליים, השנה אני עסוקה עד צוואר בלחיות את החיים הקטנים והרגילים שלי, קטנים במובן של יומיומי, ורק לעיתים רחוקות החודש הרמתי את האף למעלה מחוץ למים ונזכרתי שחודש אלול עכשיו (רוב הזמן סתם חייתי ב"אוגוסט"), ושתכף ראש השנה. פעם, במיוחד בתיכון, חייתי את אלול מא' ועד ת'. למדנו על החגים, אמרנו פיוטי סליחות, קיבלנו הרצאות על משמעות הסליחה בכפית לפה. היינו סבילות ורק ספגנו (אכן, בנות בלבד). מחוץ לתיכון, אם רוצים תוכן, צריך לדאוג לתוכן. צריך ללכת להרצאות או לקרא מאמרים גם בלי שהדפיסו אותם 40 פעם וחילקו לשני טורים.

ואני, גם השנה, לא דאגתי לזה בעצמי.

היום בבוקר ישבתי על ספסל ליד בית ספר יסודי בדיוק בזמן בו נערך בו טקס ראש השנה. ומה מסתבר? שלכל המורות בעולם יש אותו קול ואותה אינטונציה כשהן צועקות במאגפון "מה זה, כיתה ו'2 לא יכולה להרים ידיים גבוה?! קדימה!" ועוד הסתבר שאבא של ערן, שכבר סיים את בית הספר ועלה לחטיבה, היה מוכן להגיע גם השנה, למרות שבנו כבר לא שם, כדי לתקוע בשופר כהדגמה לתלמידים.

"הייתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו?!" זה המשפט הקבוע שמלווה את השופר בכל סטנסיל עליו הודפסה תמונתו מגיל הגן ועד היום. ומה נאמר, יש דברים בג'ו. אנ'לא יודעת, אולי זה רק אני והמסורת שאני מגיעה איתה, אני מניחה שעבור חילוני תקיעת שופר נשמעת אחרת לגמרי, אבל הבוקר, מעבר לשער בית הספר היסודי, מול אבא של ערן שהתאמץ מאד לתקוע אבל הצליח רק חלקית, ומול מחיאות הכפיים שהוא קיבל אחרי כל סדרה (מחיאות כפיים אחרי שופר זה משהו שרק חילונים יכולים לחשוב עליו, שועשעתי מהפער הענק בין התפיסות), ובכן, הבוקר נחרדתי.

קול וריח הם שני דברים מופלאים; מספיק רק חלקיק קטן מהם כי להחזיר אותך לזמן ולמקום מסויימים, או להציף שורה ארוכה של זכרונות זמן-מקום מכל עברך עד הלום. למוח לוקח שבריר שניה למקם את עצמו שוב בכל אותן סיטואציות בעת ובעונה אחת, לפעמים אפילו בלי להציף את תודעת הרגע הספציפי. ושופר, כשאני שומעת אותו, הנשימה שלי עוברת לדום. הכל מייד עולה: השופר של סבא שלי, שלא הכרתי, עטוף מאז שאני זוכרת את עצמי באותה מטפחת ראש צהובה-כחולה, מוצא כל שנה החוצה ממקום משכנו בארון הבגדים. התפילות, התחינות, הסבתות במטפחות עם ריח הנפטלין שלא יודעות את המילים אבל יודעות יותר טוב מכולנו, אמא בשורה הראשונה של בית הכנסת, מה איתה, היא בסדר? אחותי, בשעה 10 שלי, יש לה מקום לשבת או שהיא שוב נתנה אותו למישהי בחודש הריוני מתקדם? אבא שלי, מתפלל על התיבה ושוב הקול שלו נשנק. אבא שלי שבוכה מול קהל של 500 איש; כל השנים הקודמות וההבטחות הקודמות, חלקן מומשו, חלקן עומדות בתור. כל החומר שלמדנו בכיתה על התפילות, מיעוטו עדיין בירכתי המוח; הידיעה שגם השנה הבאה שלי לא תהיה שונה מהותית. זו תהיה שוב אני, קצת יותר גדולה, אבל עדיין אותו בן אדם, לטוב ולרע. התהיה האם השנה הבאה שלי תהיה שונה מהותית, האם זו השנה המיוחלת שבה אגשים חלום ואהיה סוף סוף מי שאני רוצה להיות. עכשיו, כשהשופר צורח ברקע וכל השאר שקט - עכשיו זה הזמן להחליט.

כל כך הרבה פתקים מבקשים מקהל המתפללים לא לדבר בזמן התפילות וקריאת התורה, אבל הכלי היחיד שיכול להפיק דממה מוחלטת מהאנשים הוא השופר, שכל צליל מתגמד לידו, והא מכריח את כולם לעסוק איש בענייניו הפרטיים, כמה רגעים כנים ושקטים עם עצמך. עכשיו.

תודה לאבא של ערן, שהסכים לבוא ולתקוע גם השנה. תודה שהזכרת לי.

ומה יקרה לי בשנה הבאה? ומה אתם רוצים שיקרה לכם?

כמו כל שנה גם השנה החלטתי לרזות. אבל אם רק אצליח להוריד את כמו הג'אנק פוד שאני אוכלת למינימום הכרחי (ופיצה וצ'יפס הם הכרחיים!) זה לכשעצמו יחשב הצלחה גדולה.

השנה החלטתי להתחיל למדוט בקר וערב, עשר דקות ביום. עשר דקות של נשימה-נשיפה, ככה, בשביל להזכיר לעצמי את הבסיס. זה תמיד עוזר לי כשאני עושה את זה, פעם בשבע שנים, אז החלטתי להגביר את המינון.

השנה אני מאחת לעצמי אהבה. אהבה זוגית, אבל גם אהבה בכלל. לעצמי, לעולם, לאנשים הקובים אליי, לאנשים שמדביקים מסטיקים באוטובוס... ירחם אלוהים על נשמתם האומללה.

אני מאחלת לעצמי להמשיך למתוח את הגבולות שלי ביצירתיות, בתחום החברתי, ולמצוא אומץ להגשים כל מה (עזבו, חצי ממה) שאני חולמת עליו כבר שנים.

אני מאחלת הרבה בריאות לכל אהוביי, מאחלת לכולנו עין טובה וסבלנות כשדברים יוצאים משליטה, מאחלת הרבה חוסר שליטה והפנמת המסר שהחיים קורים לך בזמן שאתה לומד לזרום.

מאחלת לכולנו התפתחות אישית ורוחנית, ושנהיה כאן גם בשנה באה, כדי לראות איפה היינו ומה עשינו.

"שנה טובה ומתוקה" הוא האיחול הנפוץ והבנאלי ביותר אבל גדול כוחו בפשטותו. זה שהשנה תהיה טובה, כולנו רוצים. אבל חשוב שתהיה גם מתוקה. שיערב לנו טעמה בפה. שכשדברים לא יהיו הכי טובים, עדיין יהיה לנו מתוק. כי נלמד, נתקדם, נרוויח את השיעור. נחייך.

שתהיה לכם שנה טובה, ומתוקה.

1.

באחד האמשים בשבוע האחרון ערכתי בדיקת חמץ בבית שלי.

מאז שאני גרה לבד, זה יוצא שנתיים, אני מוצאת את עצמי עושה כל מיני דברים שעד היום רק צפיתי בהם מהצד, מסתכלת על אבא שלי עושה אותן. מברך, מדליק, קורא, מקדש, מבדיל, בוצע, מחלק, מוזג. מתפקד כראש משפחה דתית עם כל החובות הנגזרות מכך. מצוות שגם נשים יכולות לעשות, אבל עם אבא בבית, הוא זה שמחוייב בהן ראשון.

והנה השנה אני שוב בודקת חמץ. עוברת עם נר בין החרכים והסדקים לבדוק אם נשאר משהו. אפשר עם פנס, לא חשוב, העיקר אור קטן ודק שיכנס לכל חור. אבל עם נר זה אותנטי וזה מנטף על היד שעווה חמה. חלקנו מוצאים את זה מגניב. 

בבדיקות חמץ, לא משנה עד כמה ניקינו לפני כן, תמיד מוצאים משהו שלא גילינו. וכדי שלא נחפף (נו בסדר.... כדי שהברכה לא תהיה לבטלה), מטמינים עשר חתיכות לחם, קטנות ועטופות, בכל מיני פינות, ומי שבודק יודע שעד שהוא לא מוצא עשר הוא צריך להמשיך לבדוק. אין, חז"ל היו גאונים. ומדורי דורות נהגו הילדים להחביא את החתיכות במקומות שונים ומשונים ולראות איך אבא מתרוצץ לחפש אותן.

מה עושה אדם שגר לבד? הרגשתי אדיוטית להחביא לעצמי חתיכות ואז למצוא אותן. אבל אחי הקטן, הרב המשפחתי, אמר, זה מנהג ישראל, תעשי. אז עשיתי. אבל לא רשמתי בפתק היכן שמתי אותן, וגם התיישבתי לרגע מול המחשב ומצאתי את עצמי קמה ממנו רק כעבור 4 שעות, רואה את השמש עולה, אז כשבדקתי כבר לא זכרתי כלום, וחיפשתי אותן על אמת, מופתעת מהמקומות שבהם בחרתי לשים אותן. מצאתי 9, וחזרתי ועשיתי סיבוב מקיף עד שמצאתי גם את העשירית. הרגשתי כאילו אני ממש בודקת חמץ, ולא עושה כאילו. וזה היה כייף. לא צופה באבא, ושלא לפי התכנון המקורי של הוריי - גם לא צופה בבעלי שיחיה מקיים את המצווה הזאת, שיחיה עדיין מתעקב בפקקים; עושה בעצמי.

שתי מערכות היחסים האחרונות (והיחידות) שלי היו עם חילונים, אז כבר ראיתי את עצמי בעיני רוחי מקיימת בעתיד את המצווה הזאת וגם אחרות בעצמי, בתור הצלע הדתית בבית. בינתיים אני מתאמנת. ואם הוא יהיה דתי, החתן, יצא שזכיתי להזדמנות לקיים מצוות שיועברו לאחריותו.

2.

בליל הסדר, יגיד לכם כל אתר יהדות למתחילים, עושים כל מיני דברים משונים כדי לעורר את הקטנים לשאול שאלות. מוציאים את הקערה, מחזירים את הקערה, מזמינים קרובי משפחה שלא דיברנו איתם שנים, אוכלים דיקטים וקוראים לזה לחם. ואחרי שהם שהם שואלים מה נסגר?! (=מה נשתנה?) עונים להם ומספרים להם בצורה חוויתית את סיפור הפיכתנו לעם.

לקראת החג העיתונים, העלונים וימי העיון במדרשות מתלאים בהלכות החג וברעיונות יפים, בפירושי הגדה ובדרכים חדשות לספר לקטנים את הסיפור המשפחתי הקדום. בחיי היום יום שלי אני די מרוחקת מכל אלה, והשנה, כשהדיאלוג שלי עם אדון עולם תופס כל מיני פנים שונות ומשונות, עוד יותר. כך יצא שהגעתי לחג ללא הכנה מוקדמת. אפילו לא ישבתי לקרא את ההגדה לפני כן. ההכנות שלי לחג כללו ניקיון בדירה שלי, בישולים במטבח של אמא (בעודי מזמזמת לעצמי את הפזמון הידוע "עבדים היינו, לאמא במטבח") והרבה "עבודה" של ביירון קייטי על המשפט "אני צריכה אהבה".

לליל הסדר הגעתי מותשת מעייפות וממחשבות אז נדדתי עד לשולחן הקטנים, לעבור אותו שם, יחד איתם. הסדר מתנהל לו, אני עסוקה בעיקר בלהאכיל את הילדים שמתקשים לחכות ל"שולחן עורך", מנסה לעקוב אחרי המילים בהגדה ואחרי ההתנהלות בשולחן הגדולים ולא לאט אני מבינה שב'אנה, יש המון דברים מוזרים בליל הסדר! ואני לא מתכוונת רק לזה שאוכלים גפילטע פיכס, אלא לעובדה שאוכלים כרפס טבול במי מלח! כאילו, מאיפה זה בא?!

אחרי שגמרתי לצעוק על עצמי שאיזה בושות, אני לא זוכרת למה אוכלים כרפס, הבנתי שהפכתי לבן התם מההגדה. לא ילד רע אבל לא מבין הרבה. ובמקרה שלי, לא זוכר.

בכל השנים שעברו למדתי כבר מהגן על פסח, על ליל הסדר ועל כל הפעולות המשונות שעושים בו, עד שהן הפכו למוכרות לעייפה. ורק כשתפסתי קצת מרחק השכלתי להבין את ההשקעה הגדולה, את הרצון הכן של חז"ל שערב אחד כל האנשים יתחבר יחד לסיפור הפיכתנו לעם, גם הקטנים והרחוקים. וכמו מדריך טוב בתנועת נוער הם חשבו מה יכול להחזיק אנשים ערים ומעוניינים, לאורך דורות והגלויות שעוד יבואו?

בנקודה הזאת קצת התעוררתי, וליל הסדר הפך יותר מיוחד עבורי. חזרתי אל ההגדה וניסיתי למצוא שם, מתעלמת לרגע מהפרשנויות הרבות שנוספו אליה במהלך השנים ומתמקדת בטקסט המקורי, את התשובה של חז"ל לשאלה "אז איך הפכנו לעם?" מנסה לראות מה הם בחרו לספר, מה בחרו להדגיש ביתר שאת, מה הם חשבו שהכי נחוץ לנו לדעת, איזה פעולות פיזיות הם ביקשו שנערוך כדי שנתחבר לרעיון הרוחני, ומה כל זה אומר לי, היום, רחוקה ומבולבלת כמו שאני.

התשובות שמצאתי ריגשו אותי. לא פעם אני מוצאת את עצמי תוהה על ראשונות, אבל תמיד כשאני חוזרת למקור ומחפשת את הנקודה הראשונה של הדברים, אני מוצאת שם גרעין של אמת שמפיץ עבורי אור שהרבה שעות לימוד מעמיק יתקשו להתחרות בו. זאת לא קריאה לחזור ולהיות תם, זה לא מקום טוב להיות בו. "שאינו יודע לשאול" לא יודע כלום מחייו, אבל התם יודע שהוא לא יודע, והעמדה הזאת לא תמיד מהנה במיוחד. אבל כן, הייתי רוצה לפעמים שכל דקדוקי ההלכות הקטנים וכל הרעיונות המלאים פאתוס יפנו קצת את מקומם לכמה דקות של רגש חי ומדמם, כזה שמתרגש מהסיפור הבסיסי על אלפי אלפי עבדים שקורה להם הנס המובטח והם זוכים לצאת לחופשי, לא יודעים לאן ולא זוכרים למה, אבל מוכנים להרפתקה הגדולה של חייהם.

 3.

ביום החג חגגנו יום הולדת לאחיין שלי בן השמונה, ואצלנו נהוג שאחרי שמברכים את הבן הילוד, חתן השמחה מברך גם הוא את החוגגים. הוא נעמד על הכסא, גם אני התבקשתי על ידו לקום, וזכיתי ל "שתזכי לחתן ירא שמיים, שראוי לך, ושתחבבי אותו".

ללא ספק, הילד הפנים את הלך הרוח המשפחתי. וגם את השפה. לא מכירה הרבה בני שמונה שמאחלים חתן "שראוי לך". ואני לא מכירה אף, אבל אף מבוגר, שבירך אותי בכל שנותיי עד כה בחתן שאחבב. ירא שמיים כן, ראוי לי, כן. צדיק וחכם ושיהיה בעל טוב, כן מאד. אבל אף אחד לא התעכב לרגע על העובדה שראוי גם שאחבב אותו. שזו הסיבה שפסלתי בחורים עד היום. רובם היו אנשים באמת טובים, אבל לא חיבבתי אף לא אחד מהם. (להוציא שני החילונים מלמעלה).

לרוב מתרעמים עליי בטענה שאני ברננית, אבל אני חושבת שיש דברים שבני שמונה מבינים טוב יותר ממבוגרים. אם הילדים האלה הם העתיד שלנו, אני שותה לחיים.

חג שמח!

נשמעות כל כך מתוקות בסיפורים של אחרים.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3858374,00.html

אני מאד לא אוהבת פרסומות. ופרסומות לדתיים - עוד יותר. הן כמעט תמיד גרועות ומביכות. פרסומאים חילוניים לא יודעים לפנות לקהל דתי, ופרסומאים דתיים, טוב, אני לא יודעת מה הסיבה שלהם, אבל גם להם יוצאים לפעמים דברים מופרכים.

הנה המודעה שעיצבנה אותי הפעם, מבית "אסם" ומשרד הפרסום "אפיקים": 

והנה הטקסט, לא נגענו:

אמא שלי אומרת..... שאסור לנו להתפשר על פחות מהטוב ביותר. אתמול אחי ואני חזרנו מהלימודים וסיפרנו לאמא שקיבלנו מאה במבחן בגמרא. אמא הכינה לנו לארוחת צהריים את הפסטה ששנינו הכי אוהבים. פסטה אוסם. כשסיימנו את הצלחת אמרנו לאמא שהיה לנו מאד מאד טעים. היא אמרה לנו שבשבילנו היא לא מתפשרת על פחות מהטוב ביותר.

יש במודעה הזאת כמה אלמנטים שמעצבנים בכל פרסומת, כמו למשל שהילד המופיע בה הוא ילד-פרסומות מובהק, כחול עם עיניים בלונדיניות (חתיך-על, אגב), כי בעולם של הפרסומות אין אנשים עם עור כהה. שנית, יש בה עברית קלוקלת. "כשסיימנו את הצלחת" זאת טעות בסיסית בעברית, לא דיבור עם חן ילדי.

בגלל שאני קטנונית ובגלל שאני אוהבת לראות, גם בפרסומות, את החיים האמיתיים ולא כאלה מפלסטיק, התעכבתי גם על המנה המוצגת בתמונה, שהיא פסטה לא מבושלת עם קצת רוטב מעליה. אז בסדר, אני לא מצפה שיראו בפרסומות נשים במידה 42, לא עלינו, אבל אני תמיד מקווה למודעה שתציג, למשל, כביסה לבנה שלא עברה טיפול ממוחשב להלבנת יתר, או מודעה למסקרה שלא מציגה דוגמנית עם ריסים מלאכותיים. או אוכל שנראה כמו אוכל.

ומה שהכי מרגיז הוא ההתייחסות לקהל דתי כאינפנטיל. המודעה היא פשוטה, בסיסית, אין בה שום תיחכום בתוכן או במסר, והיא פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר תוך הדגשת אלמנטים "דתיים", למשל, מבחן בגמרא. הלו, אוסם, אם תכתבו מבחן בהסטוריה גם נבין את המודעה. אתם יודעים, כאילו, ש"אצלנו" לומדים גם היסטוריה, נכון? גם חשבון. גם לשון.

לשמחתי הכיפה שמונחת על ראש הילד נמצאת שם הפעם באמת. טוב לדעת שכבר עברנו איזה דרך מאד הדבקת הכיפות בצורה מצחיקה בתוכנות עריכה.

יותר מהכל המודעה הזאת נראית לי כמו מודעת שנות 80' (של המאה הקודמת! לא יאומן). בסיסית, לא מושקעת, חסרת חן. 

לא נותר אלא לתהות מה היה קורה לו הם היו מקבלים במבחן רק 70, או אפילו נכשל. האם אז אמא שלהם לא היתה מכינה להם אוכל? היא הרי לא מוכנה להתפשר על פחות מהטוב ביותר.

כל  הדיבורים האלה על שנה חדשה באמצע חודש טבת עושים לי לגרד בראש כל שנה מחדש. איזה שנה? היא לא התחילה כבר מזמן?

בגלל שאני מפרגנת לאנשים לשמוח מתי שרק אפשר, אין לי בעיה עם מסיבות. כל סיבה טובה למסיבה, ואם מגזיני אופנה נערכים חודשיים מראש להפקות נוצצות, בכלל טוב. פייאטים זה מגניב. קצפי יוצא על כל אלה שחייבים לקרא לזה "סילבסטר" כי להגיד שנה אזרחית זה ארוך מידי, וגם לא קול. אלה או אנשים שלא יודעים ולא אכפת להם, וסילבסטר זה השם וסילבסטר זה מה שהם יגידו, ואנשים שלא חושבים אנחנו פחות אוהבים, או שאלה אנשים שחייבים להרגיש חו"ל בכל הכוח, כי יזראל זה הפרובינציה הזעירה והלא מתאימה הזאת, וצריך ליישר קו עם שאר העולם. בבלוג הזה כאן אנחנו לא אוהבים גם אותם. (כמה אהבה רצה כאן, מדהים...)

אני עוברת ברחוב ורואה את כל האורות הנוצצים והלב נצבט פעמיים. גם כי זה נורא יפה, וגם כי באמת חבל שאין לנו את זה בחגים שלנו. אבל לא במובן המיידי של 'גם אני רוצה כמו שלהם' אלא במובן הזה שאנחנו לא באמת מרשים לעצמנו.

לחגים היהודיים יש איזה כובד ראש ורצינות כזאת, שאני, כאשה כבדת ראש ורצינית רוב ימות השנה מאד אוהבת. אני לא רוצה את החגים שלי קלולס (וקלולס, למשל, זה מילה שנשמעת נורא טוב, והבלוג מאמץ אותה בשתי ידיו אף שהיא חולי"ת למהדרין). אני אוהבת שהם מוגשים עם קצת עומק, וגם עם המונח המפוצץ "קדושה". ורק אחר כך בא העוף החגיגי בתנור.

אבל חסרה לי בהם השמחה העולצת הזאת, שמחה פשוטה, ישירה, נטולת עומק מלבד חגיגיות לשמה. שמחה שאפשר להשיג גם על ידי גרילנדה (שרשרת מנורות?), ובלוני הליום. חג אזרחי, בקיצור.

בגלל זה אני מפרגנת למסיבת תחילת שנה אזרחית, היום היחיד ב365 הימים שבו כל העולם חוגג יחד ומאותה סיבה. בכייף! רק למה להתייחס לזה כאל תחילת השנה שלנו? מחזוריות השנה העברית היא כל כך נפלאה, אם מואילים לשים לב אליה, ששנה נטולת עומק, בה חודש רודף חודש רק כי צריך למספר אותם איכשהו, נראית לי סתמית.

אז איך חגגתם?

אני חגגתי כאן, מול המחשב. מומלץ בחום.

שתהיה לנו שנת מס נהדרת, והלוואי שכולנו נעלה בדרגת המס, אמן.

רוקדים במדרחוב. שופופו.

http://www.youtube.com/watch?v=ULtglogZbR8