איזה ראש השנה ואיזה נעליים, השנה אני עסוקה עד צוואר בלחיות את החיים הקטנים והרגילים שלי, קטנים במובן של יומיומי, ורק לעיתים רחוקות החודש הרמתי את האף למעלה מחוץ למים ונזכרתי שחודש אלול עכשיו (רוב הזמן סתם חייתי ב"אוגוסט"), ושתכף ראש השנה. פעם, במיוחד בתיכון, חייתי את אלול מא' ועד ת'. למדנו על החגים, אמרנו פיוטי סליחות, קיבלנו הרצאות על משמעות הסליחה בכפית לפה. היינו סבילות ורק ספגנו (אכן, בנות בלבד). מחוץ לתיכון, אם רוצים תוכן, צריך לדאוג לתוכן. צריך ללכת להרצאות או לקרא מאמרים גם בלי שהדפיסו אותם 40 פעם וחילקו לשני טורים.

ואני, גם השנה, לא דאגתי לזה בעצמי.

היום בבוקר ישבתי על ספסל ליד בית ספר יסודי בדיוק בזמן בו נערך בו טקס ראש השנה. ומה מסתבר? שלכל המורות בעולם יש אותו קול ואותה אינטונציה כשהן צועקות במאגפון "מה זה, כיתה ו'2 לא יכולה להרים ידיים גבוה?! קדימה!" ועוד הסתבר שאבא של ערן, שכבר סיים את בית הספר ועלה לחטיבה, היה מוכן להגיע גם השנה, למרות שבנו כבר לא שם, כדי לתקוע בשופר כהדגמה לתלמידים.

"הייתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו?!" זה המשפט הקבוע שמלווה את השופר בכל סטנסיל עליו הודפסה תמונתו מגיל הגן ועד היום. ומה נאמר, יש דברים בג'ו. אנ'לא יודעת, אולי זה רק אני והמסורת שאני מגיעה איתה, אני מניחה שעבור חילוני תקיעת שופר נשמעת אחרת לגמרי, אבל הבוקר, מעבר לשער בית הספר היסודי, מול אבא של ערן שהתאמץ מאד לתקוע אבל הצליח רק חלקית, ומול מחיאות הכפיים שהוא קיבל אחרי כל סדרה (מחיאות כפיים אחרי שופר זה משהו שרק חילונים יכולים לחשוב עליו, שועשעתי מהפער הענק בין התפיסות), ובכן, הבוקר נחרדתי.

קול וריח הם שני דברים מופלאים; מספיק רק חלקיק קטן מהם כי להחזיר אותך לזמן ולמקום מסויימים, או להציף שורה ארוכה של זכרונות זמן-מקום מכל עברך עד הלום. למוח לוקח שבריר שניה למקם את עצמו שוב בכל אותן סיטואציות בעת ובעונה אחת, לפעמים אפילו בלי להציף את תודעת הרגע הספציפי. ושופר, כשאני שומעת אותו, הנשימה שלי עוברת לדום. הכל מייד עולה: השופר של סבא שלי, שלא הכרתי, עטוף מאז שאני זוכרת את עצמי באותה מטפחת ראש צהובה-כחולה, מוצא כל שנה החוצה ממקום משכנו בארון הבגדים. התפילות, התחינות, הסבתות במטפחות עם ריח הנפטלין שלא יודעות את המילים אבל יודעות יותר טוב מכולנו, אמא בשורה הראשונה של בית הכנסת, מה איתה, היא בסדר? אחותי, בשעה 10 שלי, יש לה מקום לשבת או שהיא שוב נתנה אותו למישהי בחודש הריוני מתקדם? אבא שלי, מתפלל על התיבה ושוב הקול שלו נשנק. אבא שלי שבוכה מול קהל של 500 איש; כל השנים הקודמות וההבטחות הקודמות, חלקן מומשו, חלקן עומדות בתור. כל החומר שלמדנו בכיתה על התפילות, מיעוטו עדיין בירכתי המוח; הידיעה שגם השנה הבאה שלי לא תהיה שונה מהותית. זו תהיה שוב אני, קצת יותר גדולה, אבל עדיין אותו בן אדם, לטוב ולרע. התהיה האם השנה הבאה שלי תהיה שונה מהותית, האם זו השנה המיוחלת שבה אגשים חלום ואהיה סוף סוף מי שאני רוצה להיות. עכשיו, כשהשופר צורח ברקע וכל השאר שקט - עכשיו זה הזמן להחליט.

כל כך הרבה פתקים מבקשים מקהל המתפללים לא לדבר בזמן התפילות וקריאת התורה, אבל הכלי היחיד שיכול להפיק דממה מוחלטת מהאנשים הוא השופר, שכל צליל מתגמד לידו, והא מכריח את כולם לעסוק איש בענייניו הפרטיים, כמה רגעים כנים ושקטים עם עצמך. עכשיו.

תודה לאבא של ערן, שהסכים לבוא ולתקוע גם השנה. תודה שהזכרת לי.

ומה יקרה לי בשנה הבאה? ומה אתם רוצים שיקרה לכם?

כמו כל שנה גם השנה החלטתי לרזות. אבל אם רק אצליח להוריד את כמו הג'אנק פוד שאני אוכלת למינימום הכרחי (ופיצה וצ'יפס הם הכרחיים!) זה לכשעצמו יחשב הצלחה גדולה.

השנה החלטתי להתחיל למדוט בקר וערב, עשר דקות ביום. עשר דקות של נשימה-נשיפה, ככה, בשביל להזכיר לעצמי את הבסיס. זה תמיד עוזר לי כשאני עושה את זה, פעם בשבע שנים, אז החלטתי להגביר את המינון.

השנה אני מאחת לעצמי אהבה. אהבה זוגית, אבל גם אהבה בכלל. לעצמי, לעולם, לאנשים הקובים אליי, לאנשים שמדביקים מסטיקים באוטובוס... ירחם אלוהים על נשמתם האומללה.

אני מאחלת לעצמי להמשיך למתוח את הגבולות שלי ביצירתיות, בתחום החברתי, ולמצוא אומץ להגשים כל מה (עזבו, חצי ממה) שאני חולמת עליו כבר שנים.

אני מאחלת הרבה בריאות לכל אהוביי, מאחלת לכולנו עין טובה וסבלנות כשדברים יוצאים משליטה, מאחלת הרבה חוסר שליטה והפנמת המסר שהחיים קורים לך בזמן שאתה לומד לזרום.

מאחלת לכולנו התפתחות אישית ורוחנית, ושנהיה כאן גם בשנה באה, כדי לראות איפה היינו ומה עשינו.

"שנה טובה ומתוקה" הוא האיחול הנפוץ והבנאלי ביותר אבל גדול כוחו בפשטותו. זה שהשנה תהיה טובה, כולנו רוצים. אבל חשוב שתהיה גם מתוקה. שיערב לנו טעמה בפה. שכשדברים לא יהיו הכי טובים, עדיין יהיה לנו מתוק. כי נלמד, נתקדם, נרוויח את השיעור. נחייך.

שתהיה לכם שנה טובה, ומתוקה.

זוכרים שהיה כאן פעם פסח לא מזמן? מין חג כזה, של מצות ונקיונות? כל פעם בשבועות אני מנסה להיזכר ופסח נראה לי רחוק כאילו חגגנו אותו לפני שנתיים, ולא לפני חמישים יום. כל כך הרבה עובר עלינו בתקופה הקצרה הזאת בין פסח לשבועות.

חמישים היום האלה.... בחמישים יום האלה אנחנו הופכים לעם. כל שנה מחדש. זה התחיל ביציאת מצריים (כל שנה מחדש) ונגמר בקבלת התורה, קצת קיטורים וים סוף אחד אחר כך.

יש משהו כל כך יפה בעיני במעגל השנה היהודי, כבר כתבתי את זה פעם. כל חצי שנה יש חג גדול; בראש השנה נולד העולם, בפסח נולדת האומה. קצת אחר כך יש חג קטן, לוויני. בסוכות אחנו מציפים את הצד השמח של ימי הדין הקשים, בשבועות אנחנו מקבלים תורה. חג קטן שמשלים וסוגר את המעגל שפתח חג האב. בין לבין פזורים להם אי אלו חגים קטנים וצומות קטנים - לזכר מאורעות שמחים ולזכר בית מקדש אחד, גדול וחרב.

בין פסח לשבועות, זו תקופת גיל ההתבגרות שלנו. כעם וכמדינה. 

עם יציאתנו ממצרים הפכנו לעם. תינוקות שהרגע למדו ללכת. עוד לא יודעים כלום. למזלנו (או לא?) לא שאלו אותנו לדעתנו, וגם את התורה קיבלנו בכפיה. נכון שענינו "נעשה ונשמע", נכון שרצינו אותה, בעיקרון, אבל אם היו שואלים אותנו, 2000 שנה אחר כך אם אנחנו באמת-באמת בטוחים, כמה מאיתנו היו בוחרים באחריות הזאת? בגורל הזה?

לא שאלו אותנו. תודה לאל. אני שמחה להיות חלק מהעם הזה וחלק מהמחויבות שלו גם ברגעים הקשים, הפרטיים שלי, וגם ברגעים הקשים הלאומיים.

המעגלים האלה ממשיכים לפעול גם בימנו. ביהדותית קוראים לזה "מסוגלות". הימים האלה 'מסוגלים' לדברים מסויימים. לכל תקופה בשנה יש את התכונה שלה שרצה לאורך כל השנים. ואז וגם היום, ההתבגרות הלאומית ממשיכה.

הרבנות הראשית התנגדה לקביעת יום השואה בחודש ניסן בגלל שזה חודש שמח ולא קובעים בו ימים עצובים כאלה, וקבעה את 'יום הקדיש הכללי' בעשרה בטבת, שהוא ממילא יום צום על חורבן. אבל מבחינת מעגל השנה יום השואה מונח במקום נכון; בפסח נהיינו עם. סבלנו בלי סוף בגלויות, המונים מאיתנו הושמדו (-יום השואה). נהיינו מדינה, המונים נהרגו במלחמות עליה - יום הזכרון לחללי צה"ל. מיד אחריו מגיע יום העצמאות. תקומה מדינית. כמעט סוף המסלול. אבל סיום המעגל, ותסלחו לי על דוסיות היתר שמפגין הפוסט הזה - הוא יום קבלת התורה. עם כל הכבוד ללאומיות המתחדשת (ויש ימבה), לא עשינו את כל הדרך הזאת כדי להיות עוד עם. יש לנו איזה משהו לחדש, ויש לנו קיום כעם שלומד תורה.

אמרנו מעגל? אפשר גם משולש - עם (פסח) ארץ (יום העצמאות) ותורה (שבועות). ועכשיו אני נשמעת לגמרי כמו הפעלה בבני עקיבא.

נו מה אני אגיד... ברגיל אני אחרונת הציניים, וברגיל אני בכלל דוסית מקולקלת שקשה להבחין בינה לבין חילוני מהשורה. אבל אז בא איזה חג ומשום מקום הלב שלי מפתיע אותי עם רגשנות דתית ולאומיות מפוצצת... ולא נותר לי אלא להיכנע.

חג שבועות שמח. הלוואי שנהיה יום אחד מאוחדים, כמו אז, לרגלי הר סיני. אלה שמפגינים נגד פינוי קברים ואלה שמפגינים בעד פינוי התנחלויות.

הקוד הגנטי שלנו אומר שבעצם אנחנו אחד, רוצים או לא רוצים.

שנזכה.

ביום העצמאות מודיעים ברדיו כבר ב12 שכל הגנים הלאומיים סגורים ואל תגיעו יותר. התכבדו נא באי התנועה הקרוב למקום מגוריכם וקבלו את העשן בילט אין גם בלי צורך לנפנף. 2 במחיר אחד? אני הייתי לוקחת. אם הייתי בעניין.

בתור צמחונית (-מתבאסת ממנגלים), חובבת אוויר נקי (-מתבאסת ממנגלים), וא-חברותית באופן שעורר דאגה אצל ההורים שלי כשהייתי קטנה, נפנוף בפארק עם המוני אנשים לא נשמע לי כמו האופציה הכי טובה להעביר איתה יום חופשי יקר באמצע השבוע. גם נפנוף סמלי עם המשפחה בפארק קטן ומרוחק לא נשמע כל כל מפתה. ככה זה עם פקקים - ראית אחד, ראית את כולם. לא בא לי לראות עוד אחד. וכל זה בשביל שניצל סויה מעושן... תודה, תרמתי בבית.

אה, תגידו, והמשפחה מה? גם אותה ראיתי בבית. בא ניתן להם קצת זמן להתגעגע.

בקיצור, לבחורה כמוני אין הרבה ברירות מלבד לבלות את חג העצמאות הזה בדרך האהובה עליה ביותר: לבד! בבטלה אין סופית! בלי רגשות אשמה!

אבל יש לי רגשות אשמה, לכן אני מבלה אותו לבד אבל לא מתבטלת. מה גם שאת הבוקר ביליתי עם בחור חינני, כך שדי מילאתי את ליטרת האנשים המקסימלית עבורי ליום אחד.

אי אפשר עצמאות בלי מחשבות על עצמאות. ואני לא צריכה לחשוב הרבה כדי לדעת - אני לא עצמאית כמו שהייתי רוצה להיות. המחשבות שלי עדיין משדרות רוב היום על אתו גל- אני צריכה, אני רוצה, בלי זה אי אפשר, בלעדיו אי אפשר, אף פעם לא יהיה לך, אכלו לך שתו לך.

אחותי טוענת, "דוסית, אנחנו צריכות לשמוח! אנחנו חופשיות, אנחנו חיות במדינה חופשית! אנחנו לא בשואה, לא במדינה זרה, לא בתקופות קדומות ומדכאות נשים, יש לנו השכלה, יש לנו הורים, אנחנו לא באף קבוצת מיעוט! לשמוח!" נכון, אני מוסיפה. כשאנחנו ממלאות טופס מס הכנסה אין לנו שום נקודת זכות (למעט השירות הלאומי), ואנחנו צריכות לשלם מס מלא! איזה כייף!

ככל שיש לך יותר אתה רוצה יותר, מדהים כמה שזה נכון. כשהרווחתי גרושים רציתי רק להיות מסוגלת לשלם את שכר הדירה. כשהרווחתי את שכר הדירה ויותר, רציתי פתאום גם נעליים חדשות. כשקניתי נעליים חדשות ויפות ומסגרתי אותן בתוך קופסה שקופה ואטומה לאבק הבנתי שזה בכלל לא נעליים שאני רוצה, אני רוצה פשוט את כל השאר. החירות לגור לבד ולהיות מסוגלת לשלם עצמי הפכה, תוך כמה חודשים, לחדשות ישנות. עכשיו רציתי יותר ולא הייתי מוכנה לקרא לעצמי עצמאית בלי שיהיה לי את זה. כל זה.

כן, ברור, עכשיו אני יודעת שעצמאות היא בראש. שגם אסיר בכלא הוא חופשי כל עוד רוחו משוחררת, שחפצים כובלים אותך למקום, לזמן, לחומר, שהאדם היחיד שיכול לשחרר אותי הוא אני. נשאר רק להבין את זה ממש ממש טוב (:

את יתרת הבוקר, אם כך, ביליתי, כרגיל בזמן האחרון, בסשן עבודה של ביירון קייטי. שחרור ממחשבות מכאיבות הוא החופש הראשון שאני מכירה.

ואז גיליתי, הפתעה! שזו חתיכת דרך לצעוד בה, אבל שאני כבר על השביל. רוצה או לא רוצה. ושעד העצמאות הבא, אינשאללה, אני כבר אכתוב פוסטים עתירי תיאורי מנגל. כי לא יהיה אכפת לי איפה זורקים אותי, הראש שלי חופשי.

חג שמח!

(גם דף הבית שלי מצטרף לחגיגות)

כמה מעלות טובות למקום עלינו

אילו נתן לנו את חג הפסח ולא נתן לנו חופש מהעבודה, דיינו

אילו נתן לנו חופש מהעבודה ולא נתן לנו להשלים אלפי שעות שינה, דיינו

אילו נתן לנו להשלים אלפי שעות שינה ולא נתן לנו להעמיס אלפי קלוריות, דיינו

אילו נתן לנו להעמיס אלפי קלוריות ולא נתן לנו לקרא עיתוני חג, דיינו

אילו נתן לנו לקרא עיתוני חג ולא נתן לנו מרשמלו לבבות, דיינו

אילו נתן לנו מרשמלו לבבות ולא נתן לנו המון זמן עד לחג הבא, דיינו.

על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו. שנתן לנו את הפסח, ונתן לנו חופש מהעבודה. ונתן לנו אוכל ותלושי שי ומוספי חג, והרבה זמן לחכות עד לחג הבא, שנעריך את כל זה.

בפסח הזה ישנתי כמו דוב קוטב ואכלתי כמו שלושה פילים. נכון שעכשיו נצטרך להוריד את הכל אבל אלו היו מהקלוריות המוצדקות ביותר שיש. אוכלי הבשר המשפחתיים חוגגים בפסח עם עופות, פרות ודגים בכל צורת הכנה, אבל הצמחוניים שבינינו (=אני), מרגע שלוקחים להם את השניצל טבעול צריכים להתחיל לדאוג לעצמם. אז דאגתי. שבועים לפני החג כבר עמדתי במטבח וטבחתי בירקות ללא רחם. מהתוצאה - פשטידות, סלטים וקציצות נהנו גם הקרניבורים.

אני זוכרת איך בילדותי הייתי נעמדת עם שחר במטבח ואומרת לאמא שלי "אין לי מה לאכול!" (+רקיעות רגליים דרמטיות +איום ברציחתן של פריכיות אורז תמימות). פסח היה חג של מצות, ביצים ותפוחי אדמה, וגם זה עוד בלי להיות אשכנזים, שנמנעים מקטניות. אצלנו אוכלים הכל. ועדיין, מלבד שלושת הנ"ל לא היה לאמא שלי הרבה מה להציע לי. היום גדלתי, עוד נשארתי קצת נודניקית פה ושם, אבל התחלתי לבשל בעצמי. וכמו תמיד, מתוך מיעוט האפשרויות נולדים הדברים הכי טעימים, ויש סלטים שימשיכו ללכת איתנו גם בימות הלחם הבאים עלינו לטובה.

בחג הזה למדתי כמה דברים, התגעגעתי לכמה אנשים, התגעגעתי אפילו קצת (קצת) לעבודה. אבל בעיקר, זה היה הפסח הראשון שחוויתי, לדעתי, כאדם בוגר. חגים, במיוחד אצל דוסים, הם אירועים משפחתיים כל כך, שאם לא היו לי אחיינים הייתי צריכה לשיר בעצמי את "מה נשתנה", ולא משנה בת כמה אני. כל עוד אני צעירה ורווקה אני לא נספרת כאדם לעצמי אלא כחלק אינטגרלי מהמשפחה. ולא בקטע רע. אלא זה פשוט מה שזה. כל עוד אני לא "בבית בעלי" אני "בבית אבי". ואת הפסח הזה הצלחתי לחוות מתוך ניתוק קל של חבל הטבור הזה, כך שהוא לא עבר עליי עם מועקת החגים הרגילה.

בפסח הזה הצלחתי לטעום טעם קל של "בני חורין"! ומרשמלו לבבות. דיינו!

1.

באחד האמשים בשבוע האחרון ערכתי בדיקת חמץ בבית שלי.

מאז שאני גרה לבד, זה יוצא שנתיים, אני מוצאת את עצמי עושה כל מיני דברים שעד היום רק צפיתי בהם מהצד, מסתכלת על אבא שלי עושה אותן. מברך, מדליק, קורא, מקדש, מבדיל, בוצע, מחלק, מוזג. מתפקד כראש משפחה דתית עם כל החובות הנגזרות מכך. מצוות שגם נשים יכולות לעשות, אבל עם אבא בבית, הוא זה שמחוייב בהן ראשון.

והנה השנה אני שוב בודקת חמץ. עוברת עם נר בין החרכים והסדקים לבדוק אם נשאר משהו. אפשר עם פנס, לא חשוב, העיקר אור קטן ודק שיכנס לכל חור. אבל עם נר זה אותנטי וזה מנטף על היד שעווה חמה. חלקנו מוצאים את זה מגניב. 

בבדיקות חמץ, לא משנה עד כמה ניקינו לפני כן, תמיד מוצאים משהו שלא גילינו. וכדי שלא נחפף (נו בסדר.... כדי שהברכה לא תהיה לבטלה), מטמינים עשר חתיכות לחם, קטנות ועטופות, בכל מיני פינות, ומי שבודק יודע שעד שהוא לא מוצא עשר הוא צריך להמשיך לבדוק. אין, חז"ל היו גאונים. ומדורי דורות נהגו הילדים להחביא את החתיכות במקומות שונים ומשונים ולראות איך אבא מתרוצץ לחפש אותן.

מה עושה אדם שגר לבד? הרגשתי אדיוטית להחביא לעצמי חתיכות ואז למצוא אותן. אבל אחי הקטן, הרב המשפחתי, אמר, זה מנהג ישראל, תעשי. אז עשיתי. אבל לא רשמתי בפתק היכן שמתי אותן, וגם התיישבתי לרגע מול המחשב ומצאתי את עצמי קמה ממנו רק כעבור 4 שעות, רואה את השמש עולה, אז כשבדקתי כבר לא זכרתי כלום, וחיפשתי אותן על אמת, מופתעת מהמקומות שבהם בחרתי לשים אותן. מצאתי 9, וחזרתי ועשיתי סיבוב מקיף עד שמצאתי גם את העשירית. הרגשתי כאילו אני ממש בודקת חמץ, ולא עושה כאילו. וזה היה כייף. לא צופה באבא, ושלא לפי התכנון המקורי של הוריי - גם לא צופה בבעלי שיחיה מקיים את המצווה הזאת, שיחיה עדיין מתעקב בפקקים; עושה בעצמי.

שתי מערכות היחסים האחרונות (והיחידות) שלי היו עם חילונים, אז כבר ראיתי את עצמי בעיני רוחי מקיימת בעתיד את המצווה הזאת וגם אחרות בעצמי, בתור הצלע הדתית בבית. בינתיים אני מתאמנת. ואם הוא יהיה דתי, החתן, יצא שזכיתי להזדמנות לקיים מצוות שיועברו לאחריותו.

2.

בליל הסדר, יגיד לכם כל אתר יהדות למתחילים, עושים כל מיני דברים משונים כדי לעורר את הקטנים לשאול שאלות. מוציאים את הקערה, מחזירים את הקערה, מזמינים קרובי משפחה שלא דיברנו איתם שנים, אוכלים דיקטים וקוראים לזה לחם. ואחרי שהם שהם שואלים מה נסגר?! (=מה נשתנה?) עונים להם ומספרים להם בצורה חוויתית את סיפור הפיכתנו לעם.

לקראת החג העיתונים, העלונים וימי העיון במדרשות מתלאים בהלכות החג וברעיונות יפים, בפירושי הגדה ובדרכים חדשות לספר לקטנים את הסיפור המשפחתי הקדום. בחיי היום יום שלי אני די מרוחקת מכל אלה, והשנה, כשהדיאלוג שלי עם אדון עולם תופס כל מיני פנים שונות ומשונות, עוד יותר. כך יצא שהגעתי לחג ללא הכנה מוקדמת. אפילו לא ישבתי לקרא את ההגדה לפני כן. ההכנות שלי לחג כללו ניקיון בדירה שלי, בישולים במטבח של אמא (בעודי מזמזמת לעצמי את הפזמון הידוע "עבדים היינו, לאמא במטבח") והרבה "עבודה" של ביירון קייטי על המשפט "אני צריכה אהבה".

לליל הסדר הגעתי מותשת מעייפות וממחשבות אז נדדתי עד לשולחן הקטנים, לעבור אותו שם, יחד איתם. הסדר מתנהל לו, אני עסוקה בעיקר בלהאכיל את הילדים שמתקשים לחכות ל"שולחן עורך", מנסה לעקוב אחרי המילים בהגדה ואחרי ההתנהלות בשולחן הגדולים ולא לאט אני מבינה שב'אנה, יש המון דברים מוזרים בליל הסדר! ואני לא מתכוונת רק לזה שאוכלים גפילטע פיכס, אלא לעובדה שאוכלים כרפס טבול במי מלח! כאילו, מאיפה זה בא?!

אחרי שגמרתי לצעוק על עצמי שאיזה בושות, אני לא זוכרת למה אוכלים כרפס, הבנתי שהפכתי לבן התם מההגדה. לא ילד רע אבל לא מבין הרבה. ובמקרה שלי, לא זוכר.

בכל השנים שעברו למדתי כבר מהגן על פסח, על ליל הסדר ועל כל הפעולות המשונות שעושים בו, עד שהן הפכו למוכרות לעייפה. ורק כשתפסתי קצת מרחק השכלתי להבין את ההשקעה הגדולה, את הרצון הכן של חז"ל שערב אחד כל האנשים יתחבר יחד לסיפור הפיכתנו לעם, גם הקטנים והרחוקים. וכמו מדריך טוב בתנועת נוער הם חשבו מה יכול להחזיק אנשים ערים ומעוניינים, לאורך דורות והגלויות שעוד יבואו?

בנקודה הזאת קצת התעוררתי, וליל הסדר הפך יותר מיוחד עבורי. חזרתי אל ההגדה וניסיתי למצוא שם, מתעלמת לרגע מהפרשנויות הרבות שנוספו אליה במהלך השנים ומתמקדת בטקסט המקורי, את התשובה של חז"ל לשאלה "אז איך הפכנו לעם?" מנסה לראות מה הם בחרו לספר, מה בחרו להדגיש ביתר שאת, מה הם חשבו שהכי נחוץ לנו לדעת, איזה פעולות פיזיות הם ביקשו שנערוך כדי שנתחבר לרעיון הרוחני, ומה כל זה אומר לי, היום, רחוקה ומבולבלת כמו שאני.

התשובות שמצאתי ריגשו אותי. לא פעם אני מוצאת את עצמי תוהה על ראשונות, אבל תמיד כשאני חוזרת למקור ומחפשת את הנקודה הראשונה של הדברים, אני מוצאת שם גרעין של אמת שמפיץ עבורי אור שהרבה שעות לימוד מעמיק יתקשו להתחרות בו. זאת לא קריאה לחזור ולהיות תם, זה לא מקום טוב להיות בו. "שאינו יודע לשאול" לא יודע כלום מחייו, אבל התם יודע שהוא לא יודע, והעמדה הזאת לא תמיד מהנה במיוחד. אבל כן, הייתי רוצה לפעמים שכל דקדוקי ההלכות הקטנים וכל הרעיונות המלאים פאתוס יפנו קצת את מקומם לכמה דקות של רגש חי ומדמם, כזה שמתרגש מהסיפור הבסיסי על אלפי אלפי עבדים שקורה להם הנס המובטח והם זוכים לצאת לחופשי, לא יודעים לאן ולא זוכרים למה, אבל מוכנים להרפתקה הגדולה של חייהם.

 3.

ביום החג חגגנו יום הולדת לאחיין שלי בן השמונה, ואצלנו נהוג שאחרי שמברכים את הבן הילוד, חתן השמחה מברך גם הוא את החוגגים. הוא נעמד על הכסא, גם אני התבקשתי על ידו לקום, וזכיתי ל "שתזכי לחתן ירא שמיים, שראוי לך, ושתחבבי אותו".

ללא ספק, הילד הפנים את הלך הרוח המשפחתי. וגם את השפה. לא מכירה הרבה בני שמונה שמאחלים חתן "שראוי לך". ואני לא מכירה אף, אבל אף מבוגר, שבירך אותי בכל שנותיי עד כה בחתן שאחבב. ירא שמיים כן, ראוי לי, כן. צדיק וחכם ושיהיה בעל טוב, כן מאד. אבל אף אחד לא התעכב לרגע על העובדה שראוי גם שאחבב אותו. שזו הסיבה שפסלתי בחורים עד היום. רובם היו אנשים באמת טובים, אבל לא חיבבתי אף לא אחד מהם. (להוציא שני החילונים מלמעלה).

לרוב מתרעמים עליי בטענה שאני ברננית, אבל אני חושבת שיש דברים שבני שמונה מבינים טוב יותר ממבוגרים. אם הילדים האלה הם העתיד שלנו, אני שותה לחיים.

חג שמח!

פסח, לסופרים מראש השנה, הוא בדיוק חצי. חצי שנה עברה. זהו זמן טוב לסיכומי חצי, שאני, בעוונותי, נוהגת לערוך כמעט מידי סופשבוע. אני מהמסכמים. שלושה חודשים לפני יום ההולדת שלי אני מתחילה לסכם לעצמי עוד שנה, ובהחלפת קידומת אני טובעת בטבלאות חצי שנה מראש. איפה הייתי, מה עשיתי ובעיקר מה לא.

לפעמים נורא בא לי להרגיש באופן אישי ועל בשרי את המשפט "אין שכל - אין דאגות". רק קצת. כמה דקות. כמה דקות של שקט אני מבקשת, הרבה?

ולא, אנ'לא מתכוונת למדיטציה, תפילה, היפנוזה, או אפילו צלילה בים. המיינד שלך הולך איתך לכל מקום. לפחות שלי, לא יודעת, אולי הוא מקולקל. למרות שוואלה, צלילה עוד לא ניסיתי. אולי כדאי.

פסח הוא חג גדול כזה, כמו ראש השנה, ודוסים דשים בו חודש מראש, בדיוק כמו לפני ראש השנה. לאחד יש את חודש אלול לפניו ולשני את המימרה "שלושים יום קודם הפסח מתחילין לדרוש בהלכות הפסח". אז כולם עסוקים בלדרוש ובלטאטא וזה עוד יותר מלחיץ.

פסח הוא תחילת הקיץ הרשמית, למרות שהקיץ כאן ממזמן, פסח הוא הויכוח הקבוע על השעון, פסח זה הזמן שאחריו השנה נמדדת בימים. יום הזכרון, יום השואה, יום העצמאות, יום ירושלים, שבועות. אחרי כל כך הרבה ימים באמת הגיע הזמן לאיזה שבוע. משם זה כבר קיץ הרד קור והדרך לראש השנה שוב קצרה. והנה, עוד לא הגענו אל החצי ואני כבר בחגים של תשע"א.

אז סיכום.

איפה הייתי ומה עשיתי, מבזק החצי.

אני כבר עשרה חודשים באותה עבודה, כיפאק היי לי. בתור מתפטרת סדרתית, אני שמחה שהגעתי לגיל שאפשר להתחיל להתמיד. ואני גם אשאר בה, כך נראה, עוד שנה לפחות. ואני מקווה לשרוד כדי לספר.

בשנה האחרונה עניין המימוש העצמי שלי תפס ווליום, במיוחד מאז שפתחתי בלוג (ואז עוד אחד), וסביבי בישרא כמעט כולם ילדים שהרגע סיימו שלב שלישי במטרנה. ואני מרגישה שנזכרתי מאוחר מידי, והגיל, ומה יהיה, ומתי אני אתבגר. אז התחלתי במסע התבגרות מזורז שכולל סגירת קצוות בכל הנוגע לאישיות שלי, וחלקו תועד כאן בבלוג, ופתיחת כמה קצוות שיהוו, הלוואי אמן, שלב ראשון בקריירת העל שתהיה לי.

בשנה האחרונה ניסיתי להתגבר על לב שבור, ואני כבר יודעת שלא מתים מזה. אבל מחלימים כל כך לאט.

בחודש וחצי האחרונים יש לי עמוד פייסבוק ואני עדיין מנסה להתרגל. רוב הזמן זה מזכיר לי ערב חבר'ה בסלון בבית של ההורים. בשאר הזמן האח הגדול לומד עליי עוד קצת פרטים, אלה שהוא עדיין לא עלה עליהם מחיפושי הגוגל שלי.

בשבועיים האחרונים אני קוראת מה שאפשר על NLP והעצמה עצמית ואיך להתחיל עם בחורות (זה תמיד הולך ביחד) שברגעים שאני לא במוד הבת 17 המחוצ'קנת ואכולת השנאה הרגיל שלי אני מרגישה שאני יכולה לכבוש ת'עולם, יותר מזה - יכולה לכבוש את המטרות שלי עצמי, וגם להתחיל עם כל בחורה על היוניברס, שמישהו יחזיק אותי או שיקרה פה אסון.

אלה נושאים שעניינו אותי תמיד אבל יש תקופות שבהן הם צוברים תאוצה, כשאני נחשפת לעוד לינקים, כשאני נכנסת לעוד מתקפת "אני רוצה הכל ואני רוצה את זה עכשיו!", וכשאני בתקופת יובש ולא יוצאת עם אף אחד מעניין וחושי הציד מתנוונים מחוסר שימוש. נו, לפחות נקרא קצת מאמרים, שנדע מה לעשות כשכן נריח דם.

במוצש האחרון יצאתי לסיבוב ברים (הרבה סיבובים ברחוב, אחד בר, אחד בית קפה) בדיוק בשביל אותה מטרה וחזרתי הביתה עם 5% אלכוהול בדם וקצת אוכל גרוזיני בבטן. בעיקר שמחתי לגלות שאני לא מפסידה כלום, כשאני מבלה את ערביי מול המחשב. היחיד שגירד קצת את עניין החתיכות היה הברמן ואיתו לא מתחילים. מה גם שקטינים בני 24 זה ביג נו נו. השירות סביר מינוס, האנשים הכי נחמדים בפאבים הם השומרים בכניסה, האלכוהול יקר בלי פרופורציה, והמבלים נראו כל הזמן מחפשים (בטח גם אני נראיתי ככה) בלי יכולת ממשית לפרוץ את הלופ.

אתמול שוב חלמתי על בגדים. היום שוב שמעתי את MIKA בלופ והוא שוב עשה אותי שמחה עם חיוך אדיוטי על הפנים.

סך הכל סטנדרטי. אני נשארת אופטימית, לפחות עד הסיכום הבא.

זהו מבזק החצי. לחיי חצי השנה הבאה, שתהיה שמחה עוד יותר, ושגלעד שליט, אין לי אשליות לגבי השנה, ישב איתנו לסדר בשנה הבאה.

ערב פורים בתחנה המרכזית \ אחשוורוש והמן ושוטרים בתפקיד (פונץ', "ערב פורים")

האמת שככה נראה כמעט כל יום בתחנה המרכזית, הארץ-ללא-חוק הזאת שאני חיה בה. אין תלונות; כאן למדתי לחצות מעבר חציה באור אדום. ברומא התנהג וכו.

כפי שקראתם בחדשות, גם ילדי עובדים זרים התחפשו לשוטרים, וגם לעוד דברים - לובשי מדים לסוגיהם ללא הפליית אף מקצוע, גזע ומין, והילדות - למלכות מכל הסוגים.

תהלוכה מבית הספר בפלורנטין לאלנבי\עליה.

בפורים לובשים מסכות, ומשתכרים. המסכה מסתירה, היין מגלה. מוציא סוד.

עוד חודש מהיום, ליל הסדר. שומרי מצוות 'מתחילים לדרוש בהלכות הפסח שלושים יום קודם לחג', מה שאומר, בחישוב קל, מוצאי פורים. שניה אחרי תפילת ערבית של פורים אנחנו כבר עם הראש בפסח. היי, תנו רגע להוריד את המסכה! לא נותנים לנשום הדוסים האלה.

אבל יכול להיות שהצמידות הזאת מספרת עוד משהו. תכף נתחיל לבלוש אחרי כל פירור חמץ, ולא פחות חשוב מזה - החמץ שבלב. נאיר באור נר את כל הפינות החשוכות כדי למצוא שם שבב אחרון של ספקות, לבטים, כעסים קטנים. חמיצות. פסח לא נותן לנו להסתתר מאחורי העמדות פנים, ולא עושה הנחות.

בפורים תחפש את עצמך למי שבא לך. רגע אחר כך, תתחיל לחפש את עצמך, באמת.

פוסט פורים שמח, בליל הסדר אני מתחפשת לבלוגר הידוע אליהו ענבים.