ומה מריץ עצלנית בלוגים שכמותי לכתוב פוסט?

נו, יש לכם שלושה ניחושים. הזוכה המאושר יזכה ביום חופש על חשבונו.

ו.... יש לנו זוכה! כן כן, אתה שם משמאל, עם התשובה הנכונה: דייט כושל. פוסט הוא מקום טוב לפרוק בו.

האמת היא שהדייט לא היה ממש כושל. שום דבר לכתוב עליו הביתה, אבל גם לא מהגרועים שבנמצא. מה גם שהאוכל היה נהדר. בדייט כמו זה הכלל הוא, אם הדייט לא משהו, לפחות שיהיה טעים! אז אני אוכלת, ולא סלט חסה.

מה שהקפיץ אותי לכאן היתה הודעת סמס ממנו, כשאמרתי למחרת שזה לא מתאים, בתוספת איחולי הצלחה וסמיילי, כדי לסגור את זה יפה. נראה שהחיוך הובן שלא כהלכה, וזו היתה לשון ההודעה שנשלחה בחזרה, שמרתי: "טוב שזה מצחיק אותך! הזמן הולך ואוזל גב' x אל תהי בררנית יתר על המידה. אחרת עוד עלולה חס וחלילה לפספס את הרכבת. אבל מי אני שיתן לך מוסר"

אז לא עניתי לבחור החביב אלא רק קוננתי באזני אחותי, וגיסתי, ועכשיו באזניכם, למה אתם יותר אינטלגנטים ממנו, ומכם אכפת לי, קוראים חסרי פנים אהובים שלי, וממש בא לי להסביר פה איזה משהו בסיסי:

קודם כל, נעלבתי על המקום (ואחותי: "מזה את נעלבת?!"). הוא פגע בנקודה רגישה, וזו הבררנות שלי. זה לא קל להיות בגילי, לשמוע את זה כל הזמן מהסביבה שלי ("את בררנית"), ולנסות למצוא בי את המקומות האלה ולהתמודד איתם.

למזלי אלוהים אוהב אותי, אז הוא מזמן לי הרבה נסיונות, ודייטים שונים ומשונים כדי שאעבוד על מידת הבררנות שלי ואשתפר. היום אני כבר במצב שאני אומרת כן לכל הצעה (חוץ מלעורכי דין. בכל זאת, גם לי יש גבולות) כדי שלא יצא שהפסדתי מישהו בגלל קטנוניות ובגלל שטויות, וכדי שבפעם הבאה שמישהו יגיד לי "בררנות!" אני אנשום עמוק ואזכיר לעצמי שזה לא נכון. או לפחות שאני משתדלת להגיע לדייט ולנסות, ולשמור את הבררנות שלי לאחרי הפגישה, ולא כבר בשלב ההצעה.

דבר שני, הפריעה לי השיפוטיות הזאת. הפסקנות שלו; ישבת איתי שעה, הכרתי חלק קטנטן ממני, מה גורם לך לחשוב שאתה מכיר אותי, או שזה לגיטימי לבקר אותי בלי להכיר אותי?

כולנו שופטים כל הזמן את זה שחותך בכביש, זה שעוקף אותנו בתור בלי בושה, וזה שהשליך אשפה בפח של המחזור נייר, גוד דמיט, אבל זה עובר לנו רגע אחרי שקיללנו את אמא שלו וממשיכים הלאה. לרוב אנחנו לא עוצרים להסביר לו בידענות מה הבעיה שלו, או "לתת לו מוסר". משום מה אחרי שעה עם מישהו אנחנו כבר מרגישים נוח להגיד דברים, והו, הטעות. שעה זה לא הרבה זמן כדי להכיר מישהו, להיות בנעליים שלו, להגיד לו איך לחיות.

במסגרת ויכוחי השבת שלנו, מיטה ליד מיטה בבית ההורים בערב שבת בלילה, אחותי (אין עליה, באמת), ייעצה לי להפסיק לחנך את כל העולם ואת הבחורים שאני יוצאת איתם. אני טענתי שאם פגשתי מישהו, אז גם אם הוא לא מתאים לי, יש סיבה לכך שנפגשנו. משהו בי השתנה, או התקדם, או עבר איזה בירור (לפעמים סתם אכלתי עוד פסטה טובה...), ואולי אם אני אעיר משהו קטן, משהו קטן ישתנה גם בבחור שמולי, וכשהוא יצא עם הבחורה הבאה הוא כבר יהיה במקום אחר. במילים אחרות, אני עוזרת לאשתו לעתיד. כשהיא תפגוש את הגבר שיהפוך לבעלה, אחרי שהוא עבר סדרת חינוך אצל כל הדייטיות הקודמות שלו (וכן להפך, אנחנו עוברות סדרת חינוך אצל הדייטים שלנו), הוא כבר יהיה דגם משופר. מישהו טוב יותר שלמד כמה דברים.

ואחותי בשלה: לא. זה לא עניינך. תדאגי לעניינים שלך, אל תעירי למישהו שאת לא מכירה. שאשתו תחנך אותו. אל תבזבזי אנרגיה על מישהו שלא תראי יותר.

ניסיתי לראות ככה את הדברים, ועכשיו, אחרי הסמס הזה, אני מסכימה איתה יותר מתמיד. לא תמיד צריך להכנס לאנשים אחרים לתוך הבפנוכו שלהם, ומבחינתי הערה כמו הנ"ל היא בהחלט כזו.

ומעבר להערה הספציפית הזאת, יש פה משהו גדול יותר. שכשאומרים "לא" למישהו, הוא לא יודע לקבל את זה יפה וחש צורך לנעוץ איזו סיכה. זה לא רק גברים (או נשים) בדייטים, זה גם בכלל. למשל, שלושה אנשים אחרים מהשבועיים האחרונים, שבמקרה שלהם רצו להגיד "לא", אבל לא היה להם נעים, אז הם נעלמו. לא ענו לסמסים ולמייל. לקבל "לא" יפה, או להגיד "לא" בצורה יפה ומנומסת, זה משהו שצריך ללמוד. אני נותנת שיעורים חינם אם מישהו רוצה. זה נורא קל. כל מה שצריך לעשות זה לנסח תשובה יפה, נימוסית אך אסרטיבית, ולהגיד מה שיש לכם לומר. למשל, 'נכון שקבענו, אבל במחשבה שניה, אני חושב שזה לא מתאים לי כרגע'. נו, היה קשה?

למה היעלמות והתעלמות נחשבות אופציות טובות יותר? במיוחד שמחר אתם פוגשים אותי בפייסבוק ומלייקקים לי. אז לא חבל שאני אתבאס עליכם, ולא אלייקק לכם שבוע רק בגלל שהברזתם ברגע האחרון ובצורה לא הכי נעימה?

נראה לי שזה היה בפולנית הקטע האחרון שהיה עכשיו, אבל לפחות היו נימוסים בפולניה. על כל שאר מנהגי העדה אני מוותרת, רק תשאירו את הנימוס. ועדיף נימוס מובנה חברתית, נימוס עם כוונות טובות, אמיתי כזה. לא נימוס מן השפה ולחוץ שכל מה שיש מתחתיו זה גחלים רוחשות. לא יזיק לנו קצת כחברה, בטח לא יזיק לנו בכל הקשור לדייטים.

ורק בשביל הפינאלה הקטנונית, אני מצפה ממישהו שגדול ממני בארבע שנים ובעצמו לא נשוי שיבדוק בעצמו אם הוא לא בררן, ועל הדרך, שילמד קצת עברית. מי אני ש"יתן" לך מוסר? בהחלט לא אתה.

1.

באחד האמשים בשבוע האחרון ערכתי בדיקת חמץ בבית שלי.

מאז שאני גרה לבד, זה יוצא שנתיים, אני מוצאת את עצמי עושה כל מיני דברים שעד היום רק צפיתי בהם מהצד, מסתכלת על אבא שלי עושה אותן. מברך, מדליק, קורא, מקדש, מבדיל, בוצע, מחלק, מוזג. מתפקד כראש משפחה דתית עם כל החובות הנגזרות מכך. מצוות שגם נשים יכולות לעשות, אבל עם אבא בבית, הוא זה שמחוייב בהן ראשון.

והנה השנה אני שוב בודקת חמץ. עוברת עם נר בין החרכים והסדקים לבדוק אם נשאר משהו. אפשר עם פנס, לא חשוב, העיקר אור קטן ודק שיכנס לכל חור. אבל עם נר זה אותנטי וזה מנטף על היד שעווה חמה. חלקנו מוצאים את זה מגניב. 

בבדיקות חמץ, לא משנה עד כמה ניקינו לפני כן, תמיד מוצאים משהו שלא גילינו. וכדי שלא נחפף (נו בסדר.... כדי שהברכה לא תהיה לבטלה), מטמינים עשר חתיכות לחם, קטנות ועטופות, בכל מיני פינות, ומי שבודק יודע שעד שהוא לא מוצא עשר הוא צריך להמשיך לבדוק. אין, חז"ל היו גאונים. ומדורי דורות נהגו הילדים להחביא את החתיכות במקומות שונים ומשונים ולראות איך אבא מתרוצץ לחפש אותן.

מה עושה אדם שגר לבד? הרגשתי אדיוטית להחביא לעצמי חתיכות ואז למצוא אותן. אבל אחי הקטן, הרב המשפחתי, אמר, זה מנהג ישראל, תעשי. אז עשיתי. אבל לא רשמתי בפתק היכן שמתי אותן, וגם התיישבתי לרגע מול המחשב ומצאתי את עצמי קמה ממנו רק כעבור 4 שעות, רואה את השמש עולה, אז כשבדקתי כבר לא זכרתי כלום, וחיפשתי אותן על אמת, מופתעת מהמקומות שבהם בחרתי לשים אותן. מצאתי 9, וחזרתי ועשיתי סיבוב מקיף עד שמצאתי גם את העשירית. הרגשתי כאילו אני ממש בודקת חמץ, ולא עושה כאילו. וזה היה כייף. לא צופה באבא, ושלא לפי התכנון המקורי של הוריי - גם לא צופה בבעלי שיחיה מקיים את המצווה הזאת, שיחיה עדיין מתעקב בפקקים; עושה בעצמי.

שתי מערכות היחסים האחרונות (והיחידות) שלי היו עם חילונים, אז כבר ראיתי את עצמי בעיני רוחי מקיימת בעתיד את המצווה הזאת וגם אחרות בעצמי, בתור הצלע הדתית בבית. בינתיים אני מתאמנת. ואם הוא יהיה דתי, החתן, יצא שזכיתי להזדמנות לקיים מצוות שיועברו לאחריותו.

2.

בליל הסדר, יגיד לכם כל אתר יהדות למתחילים, עושים כל מיני דברים משונים כדי לעורר את הקטנים לשאול שאלות. מוציאים את הקערה, מחזירים את הקערה, מזמינים קרובי משפחה שלא דיברנו איתם שנים, אוכלים דיקטים וקוראים לזה לחם. ואחרי שהם שהם שואלים מה נסגר?! (=מה נשתנה?) עונים להם ומספרים להם בצורה חוויתית את סיפור הפיכתנו לעם.

לקראת החג העיתונים, העלונים וימי העיון במדרשות מתלאים בהלכות החג וברעיונות יפים, בפירושי הגדה ובדרכים חדשות לספר לקטנים את הסיפור המשפחתי הקדום. בחיי היום יום שלי אני די מרוחקת מכל אלה, והשנה, כשהדיאלוג שלי עם אדון עולם תופס כל מיני פנים שונות ומשונות, עוד יותר. כך יצא שהגעתי לחג ללא הכנה מוקדמת. אפילו לא ישבתי לקרא את ההגדה לפני כן. ההכנות שלי לחג כללו ניקיון בדירה שלי, בישולים במטבח של אמא (בעודי מזמזמת לעצמי את הפזמון הידוע "עבדים היינו, לאמא במטבח") והרבה "עבודה" של ביירון קייטי על המשפט "אני צריכה אהבה".

לליל הסדר הגעתי מותשת מעייפות וממחשבות אז נדדתי עד לשולחן הקטנים, לעבור אותו שם, יחד איתם. הסדר מתנהל לו, אני עסוקה בעיקר בלהאכיל את הילדים שמתקשים לחכות ל"שולחן עורך", מנסה לעקוב אחרי המילים בהגדה ואחרי ההתנהלות בשולחן הגדולים ולא לאט אני מבינה שב'אנה, יש המון דברים מוזרים בליל הסדר! ואני לא מתכוונת רק לזה שאוכלים גפילטע פיכס, אלא לעובדה שאוכלים כרפס טבול במי מלח! כאילו, מאיפה זה בא?!

אחרי שגמרתי לצעוק על עצמי שאיזה בושות, אני לא זוכרת למה אוכלים כרפס, הבנתי שהפכתי לבן התם מההגדה. לא ילד רע אבל לא מבין הרבה. ובמקרה שלי, לא זוכר.

בכל השנים שעברו למדתי כבר מהגן על פסח, על ליל הסדר ועל כל הפעולות המשונות שעושים בו, עד שהן הפכו למוכרות לעייפה. ורק כשתפסתי קצת מרחק השכלתי להבין את ההשקעה הגדולה, את הרצון הכן של חז"ל שערב אחד כל האנשים יתחבר יחד לסיפור הפיכתנו לעם, גם הקטנים והרחוקים. וכמו מדריך טוב בתנועת נוער הם חשבו מה יכול להחזיק אנשים ערים ומעוניינים, לאורך דורות והגלויות שעוד יבואו?

בנקודה הזאת קצת התעוררתי, וליל הסדר הפך יותר מיוחד עבורי. חזרתי אל ההגדה וניסיתי למצוא שם, מתעלמת לרגע מהפרשנויות הרבות שנוספו אליה במהלך השנים ומתמקדת בטקסט המקורי, את התשובה של חז"ל לשאלה "אז איך הפכנו לעם?" מנסה לראות מה הם בחרו לספר, מה בחרו להדגיש ביתר שאת, מה הם חשבו שהכי נחוץ לנו לדעת, איזה פעולות פיזיות הם ביקשו שנערוך כדי שנתחבר לרעיון הרוחני, ומה כל זה אומר לי, היום, רחוקה ומבולבלת כמו שאני.

התשובות שמצאתי ריגשו אותי. לא פעם אני מוצאת את עצמי תוהה על ראשונות, אבל תמיד כשאני חוזרת למקור ומחפשת את הנקודה הראשונה של הדברים, אני מוצאת שם גרעין של אמת שמפיץ עבורי אור שהרבה שעות לימוד מעמיק יתקשו להתחרות בו. זאת לא קריאה לחזור ולהיות תם, זה לא מקום טוב להיות בו. "שאינו יודע לשאול" לא יודע כלום מחייו, אבל התם יודע שהוא לא יודע, והעמדה הזאת לא תמיד מהנה במיוחד. אבל כן, הייתי רוצה לפעמים שכל דקדוקי ההלכות הקטנים וכל הרעיונות המלאים פאתוס יפנו קצת את מקומם לכמה דקות של רגש חי ומדמם, כזה שמתרגש מהסיפור הבסיסי על אלפי אלפי עבדים שקורה להם הנס המובטח והם זוכים לצאת לחופשי, לא יודעים לאן ולא זוכרים למה, אבל מוכנים להרפתקה הגדולה של חייהם.

 3.

ביום החג חגגנו יום הולדת לאחיין שלי בן השמונה, ואצלנו נהוג שאחרי שמברכים את הבן הילוד, חתן השמחה מברך גם הוא את החוגגים. הוא נעמד על הכסא, גם אני התבקשתי על ידו לקום, וזכיתי ל "שתזכי לחתן ירא שמיים, שראוי לך, ושתחבבי אותו".

ללא ספק, הילד הפנים את הלך הרוח המשפחתי. וגם את השפה. לא מכירה הרבה בני שמונה שמאחלים חתן "שראוי לך". ואני לא מכירה אף, אבל אף מבוגר, שבירך אותי בכל שנותיי עד כה בחתן שאחבב. ירא שמיים כן, ראוי לי, כן. צדיק וחכם ושיהיה בעל טוב, כן מאד. אבל אף אחד לא התעכב לרגע על העובדה שראוי גם שאחבב אותו. שזו הסיבה שפסלתי בחורים עד היום. רובם היו אנשים באמת טובים, אבל לא חיבבתי אף לא אחד מהם. (להוציא שני החילונים מלמעלה).

לרוב מתרעמים עליי בטענה שאני ברננית, אבל אני חושבת שיש דברים שבני שמונה מבינים טוב יותר ממבוגרים. אם הילדים האלה הם העתיד שלנו, אני שותה לחיים.

חג שמח!

בואו נתחיל מההתחלה.

לנשים יש את הכוח להוליד, יש להן רחם ויכולת נתינה אינסופית, שני מצרכים בסיסיים בתוכנית לגידול ילדים. אבל אשה לבדה לא יכולה ליצור חיים. היא זקוקה להפריה חוץ גופית. היא זקוקה למישהו שיתרום לה זרע, ואחר כך, אם אפשר, גם כמה יכולות הוריות.

גברים גם רוצים ילדים ויש מי שיאמר בויתו, במהלך אלפי שנות אבולציה לחשוב שהם רוצים ילדים, אבל אין להם את הצורך הבסיסי לילדים כתביעה מתוך גופם. לא פלא שהתורה העמיסה דווקא עליהם את מצוות "פרו ורבו"; נשים לא צריכות ציווי כדי לרצות להתרבות, הדחף הזה מונח להן בירכתי הבטן ומחכה להתבטא. (ועזבו רגע בצד נשים שלא רוצות ללדת, גברים שמתחתנים בגיל 17, והומואים. בואו נלך לאט).

מתוך כך, ובשונה מגברים, הזדקקות למישהו אחר מובנית בנו, כנשים. אבל הדבר האחרון שהעובדה הזאת אומרת זה שאפשר להתייחס אלינו גרוע.

בשבוע שעבר קראתי בבלוג הזה את הדברים הבאים, סעיף שבע בנושא איך להתחיל עם בחורה:

האמונה השביעית – " אני יודע ומרגיש שנשים צריכות אותי יותר ממה שאני צריך אותן". אמונה בריאה מאוד שאמצתי בעקבות ניסיון בעיקר במערכות יחסים, שמתי לב שלא משנה כמה בחורה תעשה עליך פוזות בקשר ביניכם, בסופו של יום היא זקוקה לך. אם אתה משדר לה שלא אכפת לך מהתגובות שלה ואתה מוכן לאבד אותה, זה יגרום לה להימשך אליך בטירוף. זה גישה בריאה לאמץ מהסוף להתחלה ובעיקר במערכות יחסים. תכלס אם תחשבו על זה נשים באמת צריכות אותנו יותר. בוא נחשוב על איש המערות. האם איש המערות בתקופת האבן יכול להסתדר בלי בחורה ? סביר להניח שהוא יהיה ממש חרמן אבל כן. האם אישה בתקופת האבן יכולה להסתדר בלי גבר? לא. למה אני לוקח את ההשוואה הזאת – משום שאנחנו כבני אנוש בילינו אלפי שנים בתקופת האבן והפסיכולוגיה שלנו התפתחה סביב המבנה החברתי של אותה תקופה וגם אם היום נשים לא באמת צריכות גברים בשביל לשרוד, עדיין מבחינת המוח שלהם – הוא משדר להם שהן חייבות גבר מצליח.

עד כאן ציטוט.

ובכן....

מעבר לזה שבחור שמודיע מראש שהוא עומד לתת לי לרדוף אחריו מייד מוציא את העוקץ מהמשחק, מההנאה שבחיזור הדדי, ומהרצון שלי לחלוק איתו אי פעם משהו משמעותי יותר ממושב באוטובוס, כואב לי שזה המסר שעלול לעבור לדור הבא. שמי שמחפש 'איך להתחיל עם בחורות' יגיע לאתרים שאומרים לו שהוא ראוי להיות נאהב, שיש לו יכולת להתחיל עם כל בחורה, ושהוא יכול להתנהג אליה כמו זבל.

מי שחושב שעליונות זה סבבה, אין לי הרבה מה לומר לו. אבל יש לי מסר לבחורות, ובחורים שעדיין לא התקלקלו מוזמנים גם להקשיב:

בנות, תהיו חזקות, עצמאיות, תבנו לעצמכן אישיות מהממת, וכשיגיע הבחור הנכון, אל תפחדו לאהוב, ואל תפחדו להראות הזדקקות. כי זה נכון, אנחנו מזדקקות, אבל אין בזה חולשה אלא הכרה במי שאנחנו וביכולות שלנו כנשים, ומתוך כך, בעוצמתנו.

תלמדו להבחין בין בחור שמשחק אותה הרד טו גט, לבין בחור שהוא באמת הרד טו גט. בחור טוב שמכיר בערך עצמו ולא מוכן להתפשר על משהו שהוא פחות מהטוב ביותר - אתן.

תלמדו להבחין בין בחורים ששווה להתעקש עליהם לכאלה שרק משחקים משחק כדי להעלות לעצמם את הבטחון העצמי. אם הוא מלא הערכה עצמית אך מפגין חוסר כבוד כלפייך, תעברי הלאה. 

ונכון, כשמישהו משדר לך שלא אכפת לו מהתגובות שלך ושהוא מוכן לאבד אותך, זה עושה חשק לרדוף אחריו יותר. been there, done that. ואני לרגע לא מצטערת על הזמן שבזבתי על בחורים יפים ויהירים שסיננו אותי ללא רחם כי הם שכללו את יכולות הפיתוי שלי, והם גרמו לי להעריך עשרות מונים את הבחורים היפים והאדיבים שבאו אחריהם. כאלה שנתנו לי הרגשה שאני הכי מיוחדת בעולם ואת השמחה שבלהיות נאהבת. יותר כייף מלהיות רודפת מיוסרת.

לגשת לבחורה ולהתחיל איתה מתוך מחשבה שאתה לא באמת זקוק לה, זה מה שאמור לגרום לך להרגיש נינוח ולא לחוץ כשאתה ניגש? למה אי אפשר להסתפק בששת הסעיפים האחרים ככדור נגד כאבי הבטן (מי הטמבל שקרא לזה "פרפרים"?) שתוקפים מישהו לפני שליפת משפט הפתיחה המפיל? אוח.

בכל מקרה, ובלי לשפוט את הכותב לגופו, אלא את הגישה, מסתתר כאן לדעתי דבר נוסף, איזה חוסר הבנה בסיסי ביחסי גברים נשים. גישת ה'אני יכול לבד' כנקודת מוצא לחיים כאדם בוגר היא שגויה, לדעתי.

השאלה היא לא האם אני יכול לבד, אלא האם אני רוצה.

אשה מלמדת את העולם נתינה, יכולת הכלה, היא מביאה אנרגיות אחרות לקשר מאלה שגבר בורך בהן, והשילוב הזה בינהם מפרה הדדית, ולא רק במובן של ילדים.

גם אני יכולתי לבד. שנים על גבי שנים יכולתי לבד. כשחברות שלי התחתנו וילדו אני הסתובבתי חופשיה ומאושרת, ותהיתי אם יום אחד גם אני ארצה להפוך זוגית. היה לי טוב לבד, הספקתי לעצמי. חבר ראשון היה לי בגיל 26. יום אחרי שנפרדנו, עדיין חושבת עליו ועל הזמן הנהדר שעברנו יחד, הרגשתי כאילו זכיתי שוב בחברה ותיקה. אני עצמי. כל כך התגעגעתי אליי, ללבד שלי, שהיה עבורי כל העולם.

זה לקח עוד כמה שנים, עוד הכרויות, עוד חוויות, עוד חבר, עד ששמתי לב שהשתניתי והתבגרתי, ושאחרי הפרידה ממנו השארתי אצלו חצי ממני.

האני שלי למד להתרחב ולהכיל עוד אנשים (אנש) מלבדי. כל כך הרבה למדתי והתקדמתי מתוך אותה זוגיות. הרבה יותר קל להתחדד כשמתחככחים במישהו שמחדד אותך, מוציא ממך את המיטב, מאשר לרוץ חופשי ולקוות שתתנגש במשהו. צריך לעבוד כשנמצאים בזוגיות, אי אפשר להרים רגליים ולתת לאבק להצטבר בפינות. וממילא מתוך העבודה על הזוגיות גם האני העצמי מתקדם.

אז אתה בוחר בזוגיות, ניגש להתחיל עם בחורה, אבל אם זה במחשבה ש"אני לא זקוק לה", מה ימנע ממך לקום וללכת עם פרוץ המשבר הראשון? באמת, מי צריך את הכאב-ראש הזה?!

אבל אם ניגשים לזוגיות במחשבה ש"אני יכול לבד אבל בוחר בשניים", לא רק הזוגיות מרוויחה אלא גם האינדבידואל.

זהו לא שיר הלל לזוגיות. זהו שיר הלל לאני העצמי, שהזוגיות היא כנראה הדרך הטובה והמהירה ביותר לפתח ולקדם אותו. וזה בהחלט כולל את כל הריבים הקטנים בדרך ואת הייעוץ הזוגי. לפעמים אפשר לחסוך שנים של התבחבשות עצמית בריב אחד קטן ואפקטיבי, וההבנות שהוא מוליד.

ומי יודע, אולי את ההארה הגדולה מקבלים על פסגת הר מושלגת אחרי 20 שנות פרישות, אבל ג'י, כמה נופים מדהימים מפסידים בדרך.

סטטיסטיקות הן אחד משעשועיי כאן בבלוג. אני מניחה שגם אצל שאר הכותבים זה משחק נפוץ. עמוד שהוא כולו שלך ובשבילך. מנפח אגו, במיוחד כשיש הרבה כניסות. אפשר לראות שם כמה אנשים נכנסו לבלוג, מתי, מאיפה. כמה אנשים צפו בו בחצי השעה האחרונה, בחצי השנה האחרונה.

אשר לראות שהגיעו אלי מהפייסבוק; מישהו שם הפנה אלי, ואין לי אפשרות לדעת מי, יען כי משוללת פייסבוק אנוכי (ותכף גם אני אכחד, כמו הדינוזאורים בזמנם).

אפשר לראות את שאילתות החיפוש בגוגל, דרכן הגיעו אלי.

הרוב חיפשו את "דוסית בעיר הגדולה". אנשים שכבר היו כאן וקראו, אבל לא עשו מנוי (חצופים!).

אבל היו שחיפשו "איך לסיים קשר", "על מה אפשר לדבר עם בנות", "מה לומר לבחורה בטלפון" או "איך לברר על בחור", ואני עליתי להם בתוצאות. אפשר לחשוב שאני senia או משו  

חשבתי על מיזם חדש: לכתוב פוסטים לבקשת הקהל. לבדוק מה מחפשים ולכתוב בהתאם.

או לכתוב כאן מילים מהחיפושים המבוקשים ביותר, "כמעט מלאכים", "יד שניה", "בר רפאלי" (השערה בלבד, לא בדקתי...) ואז גם אני אופיע בדפים האלה. בערך בדף ה70,000   אבל אופיע!

או לכתוב כאן אוסף של שטויות, למשל "ברווזי גומי בלאפה" או "הושג שלום במזרח התיכון" או "לאמריקה יש נשיא שחור" (הממ... אופס) ולהיות בין התוצאות הראשונות, במקרה שמישהו יחשוב לחפש כזה דבר.

אבל בינתיים, לרגל הממצאים, הנה פוסט שמוקדש לשאילתות הנ"ל (והנה הפוסט הדומה הקודם). אני מקווה שמי שיגיע לכאן יעשה שימוש מושכל בעיצות שני הפני שלי, ולא לשכוח, זה נעשה על דעתכם בלבד, אני לא לוקחת אחריות.....

שיהיה בהצלחה.

איך לברר על בחור לבקש ממנו בנימוס שמות של שני אנשים שמכירים אותו ולהתקשר אליהם. לתת לו שני שמות משלך, אם הוא מבקש. כן, באמת.

איך לסיים קשר בצורה מכובדת  אובכן, התשובה בגוף השאלה. כל מה שעונה לקרטריון "מכובדת" בעינכם, תקף כאן. לא נראה לי שיש מישהו שמחשיב התעלמות, סינון טלפונים או בגידה כדרך מכובדת לסיים קשר. לעומת זאת טלפון ביום שאחרי, סימוס קטן ואדיב, מייל או אפילו הפלת התיק על זה ששידך בינכם, אם הוא בנמצא, בהחלט באים בחשבון. רבאק, תחשבו, זה כולה כמה דקות של אי נעימות, זה יהרוג אתכם?! אז תתפתל רגע בכסא בזמן שתדברו בטלפון, ותתפתלי כמה דקות מול המחשב בניסיון למצוא את המילים המתאימות ובהתחבטות בשאלה האם להוסיף אייקון או לא (להוסיף, ברור), וזהו, זה נגמר. ולא תצטרכו עוד לחשוש ממפגש מקרי ופדיחיונרי, או מזה שישנאו אתכם לנצח. תוסיפו קצת קארמה טובה לעולם הזה, תגמרו יפה עם אנשים, מה יש. זה לא הרבה לבקש.

מה לומר לה בשיחה הראשונה  שיחה ראשונה בטלפון? לא אומרים בה הרבה. קובעים מקום ושעה ומתייצבים בזמן. מקסימום אפשר להחליף כמה פרטים בסיסיים אבל לא מעבר לזה. כל פירוט מעבר לבסיסי יוצר ציפיות לא בריאות. תשמרו את האנרגיות לפגישה. ובאופן אישי, אני שונאת לדבר בטלפון, לפעמים נאלצתי ממש להדוף בגופי אנשים שרצו להאריך. אז נא להתחשב. מה גם שתמיד קיבלתי את השיחה בזמן לא נוח; באוטובוס (לא שומעים כלום), בזמן שאני אוכלת (לא מדברים בפה מלא), או בזמן שאני עם אחרים. איכשהו עוד לא יצא לי לקבל שיחות טלפון בזמן שאני משתעממת למוות ובוהה בתקרה בתקווה שמישהו כבר יתקשר. כך שטלפון זה לא הכלי הכי טוב במקרה הזה. תקבעו פגישה ויאללה כבר.

מה לומר בשיחה הראשונה בפגישה? \ על מה אפשר לדבר עם בנות  או. תשובה מורכבת. נתחיל מהקל. מה לא לומר לה. לא לדבר על דברים שליליים או מביכים בעברכם, כמו טיפול פסיכולוגי, כדורים, דכאונות, הפלות או הערצה לניק קרשואו. לכל אלה יהיה זמן יותר מאוחר, כשתכירו קצת יותר לעומק. (יחד עם זאת, אם אתם נפגשים דרך שדכן, מן הראוי שהוא יגיד מראש אם לפוטנציאלי יש בעיות נפשיות \בריאותיות או כל דבר אחר יוצא דופן).

מה כן לומר? תתחילו בלהקשיב. לא פחות חשוב בפגישה מאשר לדבר. אם מקשיבים מגלים הרבה דברים חשובים. למשל, מה לענות! ומשם מתחילים לזרום.

הטכניקה שלי בפגישות היא לספר על עצמי בקלילות ולתת למאזין לבחור וילון, לבחור במה הוא רוצה להתמקד ממה שסיפרתי ועל זה לשמוע עוד. לשאול אותו אותן שאלות על חייו, וגם לשאול דברים שמעניינים אותי: איך אתה רואה את החיים שלך? מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול? מה אתה מחפש? ואפילו לא מתביישת לשאול באופן יותר ספציפי- אתה אוהב את המקצוע שלך? אתה רואה את עצמך גר בחו"ל? כמה ילדים היית רוצה שיהיו לך? (אלה שעונים "כמה שאלוהים ייתן" מוחזרים אחר כבוד לאמא שלהם. קודם תלד אתה, ואחרי זה נדבר). בגלל שאין לי סבלנות למרוח פגישות סתם אני שואלת גם על מערכות יחסים קודמות אבל צריך להרגיש בנוח כדי לשאול את זה. ולזכור שבעוד רגע תישאלו בחזרה על אותו דבר, ותצטרכו לענות.

יש גישה שאומרת שפגישה ראשונה צריכה להיות כייפית, קלילה וזורמת, שלא צריך להפציץ בשאלות כבדות כבר על ההתחלה אלא רק לנסות להרגיש נוח זה בחברתו של זה, כדי שיהיה חשק להפגש שוב, ובפגישות הבאות להיכנס לעובי הקורה.

הגישה שלי טוענת שהחיים קצרים  ולי אישית אין סבלנות או זמן להימרח. מה גם שקשה מאד להיות קליל, זורם וכייפי עם מישהו שהרגע פגשת והוא לחוץ בדיוק כמוך. אז אני מעדיפה לברר מההתחלה עם מי יש לי עסק, ואם אנחנו באותו ראש, אפשר להתחיל להנות מפגישה מס 2.

לא נראה לכם? זו מדינה חופשית. טקבקו.

סעיף קטן א, סיפורי צבא. האם לספר לה סיפורי צבא? אני מדברת כרגע מנקודת המבט של דוסיות שעושות שירות לאומי וצבא זר להן כמעט לגמרי. על פניו נראה שזה ירתק, בפועל..... לא ממש. לא כדאי להגזים עם זה. בגלל שאני רעה, לפעמים בדייטים משעממים אני מנווטת את השיחה לחוויות צבא, ואני יודעת שכשנגיע לשם הוא יספר בהתלהבות, ואני אזכה בכמה דקות של שקט. נורא, אה? מה לעשות, לפעמים צריך להיות יצירתיים. אבל יש יוצאי דופן. פעם נתתי למישהו להיסחף עם סיפורי הצבא שלו בגלל שהיה ברור שהוא מספר אותם כדי לעשות עליי רושם וזה היה חמוד כל כך. לא כל כך הקשבתי לסיפורים אבל שפת הגוף שלו היתה מרתקת! כולו דריכות וריגשה. איזה חמוד.

אה, שפת גוף. כן, זה חשוב כמו שאומרים שזה. וגיגול פשוט או ספר מהספריה יגלה לכם כמה דברים בסיסיים שכדאי לדעת.

ובאופן כללי, בפגישות הכי טוב להיות פשוט עצמכם. אם אתם שטותניקים זה לא הזמן להרצין, ואם הבדיחה היחידה שאתם מכירים כבר מגדלת דור שלישי, אל תנסו להרשים את הדייט\ית עם צחוקים. אנשים באים לפגוש אתכם, אז תנו להם את האתכם האמיתי, לא איזה זיוף. לי כבר יצא ללבוש קשתות-שיער עם אוזניים, להיכנס למזרקות, ולבכות בדייטים. הייתי אני. מלובשת ומאופרת ועם רצון לעשות רושם טוב, אבל עם העצמי האמיתי שלי. מצד שני, עדיין לא התחתנתי, אז מה זה אומר.... טוב, במקרה כזה צריך פשוט להשיג אישיות. זה גם מאד עוזר.

איך לדבר עם אנשים מזותומרת איך?! בנימוס! גייסו את מיטב הכוחות ותהיו נחמדים. זה עולה לכם בבריאות? תאמינו לי, לי זה עולה יותר. ולביישנים שבינינו, שנסו מותניים וטפלו בזה. כדאי לכם. יעשה לכם רק טוב.

בעברי הרחוק הייתי פרח קיר. היום אני גאה לומר שאני גם פרח קיר, אבל קצת יותר גדול. רואים אותי. בגיל 17 קיבלתי החלטה להיות בנאדם. אני אפילו זוכרת את היום הזה, גשום, אחרי בית ספר, בדרך לחנות לציוד אומנות. היתה לי דרך ארוכה ללכת ברגל, הלכתי אותה באיטיות בגלל הגשם המכביד, חשבתי על החיים שלי ומה יהיה איתי ושאיאפשרככהיותר! (בשש שנות תיכון הצבעתי בכיתה רק ארבע פעמים, עד כדי כך המצב היה גרוע), וקיבלתי החלטה להשתנות. כשהגעתי לחנות כבר הייתי בנאדם אחר. וממש הכרחתי את עצמי להתבדח עם המוכר בתור סיפתח לאני החדשה (והוא חייך בחזרה).

ואחר כך לימדתי את עצמי להציג את עצמי בצורה מכובדת, לדבר לפני קהל קטן של אנשים (קהל גדול זה עדיין מפחיד. אבל בקרוב, בקרוב!), ללבוש את החיוך הכי יפה שלי כשבפנים אני מתה מפחד. מבחינתי זה עדיין עבודה, אחרי ערב של מינגלינג אני יוצאת מזיעה כמו אחרי יום עבודה של שמונה שעות, אבל גאה בעצמי. היום אני מסוגלת לפתח שיחה על כל דבר ועם כל אחד (כמעט), בעיקר על נושאים שאני לא מבינה בהם כלום. נסו את זה, לפעמים זה כייף.

אל תתביישו לבקש עזרה. ואם צריך, יש קורסים לדברים האלה. אחד הדברים החשובים שתלמדו בחיים. ואחר כך תחזרו לכאן ללמד אותי.

טיפים איך לקבוע דייט עם בחורה טוב חלאס, עזבו אותי בשקט.

ולזה שחיפש תמונות של דוסיות...... קבללל:

כל כך הרבה פעמים מתחשק לי לכתוב את פוסט הבנות האולטימטיבי, משהו בסגנון עשרה דברים שלא עושים בדייטים, או כך תתגברי על לב שבור, תוך חודש, באחריות, או מה הוא אומר לך ולמה הוא מתכוון באמת אבל אני יודעת שזה לא יהיה נכון לכתוב את זה, כי אין כזה דבר, אולטימטיבי, כשזה מגיע לבחורות. ולאהבות, ולמה שמותר לעשות ומה שאסור. אני קוראת את כל הדברים האלה, וגם מזדהה וצוחקת ולומדת דבר או שניים (מיא כותבת נהדר) אבל יודעת שבאמת באמת, אפשר לעשות את כל הדברים האלה וגרועים מהם, אפשר לעבור על כל חוקי עיתוני הנשים, יועצי הדייטינג וקארי ברדשואו, ועדיין להתחתן עם הבחור הזה שהקאת עליו, להיפרד מהאהוב המושלם- ו-האולטימטיבי, או לפעול בדיוק לפי המדריך ועדיין להישאר רווקה בגיל שבו כבר היית בטוחה שתלדי.

כי אין חוקים באהבה. כמו שאין חוקים בחיים.

כבר עשיתי הרבה דברים שאסור עם האקס שלי. הראשון שבהם, להתאהב בו. איזו טעות איומה. מתכון בטוח לשברון לב. ומובן שאני מאושרת שהכרתי אותו וגם מתוך הבכי אני יודעת שהוא אחת מהטעויות הטובות שעשיתי אי פעם.

עוד דבר-שאסור-לעשות זה להמשיך להיפגש איתו גם אחרי הפרידה. וגם כנראה לא כדאי ללכת איתו יחד לסרט הבנות "500 ימים עם סאמר" , אתמול, בהקרנת ישראבלוג. (אגב, יש ספויילרים. אם לא ראיתם אל תמשיכו לקרא). כמובן שעשיתי גם את זה. ועד לכאן אני יכולה לשמוע קוראת אחת ספציפית סופקת כפיים בייאוש, למה אני לא מקשיבה לה (סורי פיצית  ).

העלנו מאד את ממוצע הגיל של הצופים, מן הסתם. אני כל פעם מופתעת מחדש לגלות כמה צעירים חלק מהאנשים שכותבים כאן. אני בגיל 12 עוד הייתי כל כך פעורה...

ובין כל צעירי ישרא היינו אנחנו, שני זקני חבובות. אבל אם יורשה לי, גם חמודים כמותם .

רוב צופי הסרט היו צופות, ובצדק. זה לא שבנים לא יאהבו את הסרט הזה, אבל מעטים מאד מהם יזדהו איתו. הגיבור הגברי שלו הוא דמות שמוצאים כמעט רק בסרטים. מעטים הגברים החיים שיתנהגו ככה אחרי שבחורה מסיימת איתם קשר. חראם על הסרוויס!

אני בבחור התאהבתי. הבחורה.... יש לי איתה חשבון. התאהבתי גם בה. אבל.

זואי דשנל השחקנית היא יפייפיה, וכמובן לבושה נהדר באוסף בגדי בחורות מיוחדג'ות שרק בנות יוכלו להעריך, ונראה שהבמאי עצמו התאהב בה, לפי כמות הקלוזאפים שהיא זוכה להם, שמשרטטים את פניה וגופה בדייקנות ועדינות ומאירים את כל הנקודות היפות בה מנקודת המבט של המתבונן המאוהב.

מה שפחות אהבתי הוא העובדה שכבחורה מיוחדג'ת היא מרשה לעצמה לעשות כל מיני דברים משונים, כי ככה מתנהגות בחורות בסרטים כאלה, למשל צועקות מילים גסות באמצע הפארק סתם כי בא להן, או מנשקות את הבחור בפתאומיות והולכות בלי הסבר, משאירות אותו לתהות מה זה היה הדבר הזההההה, או מסיימות איתו מערכת יחסים מעל צלחת פנקייקס בלי שום הסבר, ועוד מוסיפות ירייה אחת בדמות "אבל אני מקווה שנוכל להיות חברים!"

למה לבחורות כאלה מותר לעשות כל מה שהן רוצות בלי לחשוב על מי שעומד מולן? למה במאים גברים משרטטים (מסרטטים!) תמיד את דמותן באותו אופן שרירותי? היא יכולה להיות מיוחדת בדרך קצת פחות משונה, הבחורה הזאת, ועדיין נתאהב בה. לא צריך שהיא תהיה פרועה כדי שניפול שדודים לרגליה וכדי שנציב אותה, יחד עם הגיבור, במשבצת 'האהבה הכי גדולה שהיתה לי בחיים, לא פלא שהיא לא אפשרית'. ולמה היא צריכה לחזור אליו דווקא בלילה גשום וסוער באמצע המבול, רק לאלוהי קלישאות הסרטים פתרונות.

חוץ מזה הסרט מעוצב יפה, מצולם, ערוך, ומפוסקל בצורה שעושה חשק לשיר, משתמש באופן מופלא באנימציה ונוגע בנקודות הרגישות בטיימינג הנכון. אני אהבתי אותו מאד.

אז ראינו את הסרט יחד. ואחר כך אכלנו פיצה, ואחר כך הלכנו אליו. ואני כל הזמן הזה הייתי מחוץ לגוף שלי, והראש שלי עדיין בסרט.

כמו הגיבור בסרט, שמאבד את אהובתו ולא מבין למה, גם אני חוזרת אחורה לימים שהיינו יחד ומנסה למצוא שם איזה רמז מטרים שאולי יוכל להצביע על מה שעתיד להתרחש.

אני לא יודעת מתי זה קרה ומתחשק לי לכתוב גם "ומה עשיתי לא בסדר, איפה טעיתי, מה יכולתי לעשות שהיה גורם לו להמשיך לאהוב אותי עדיין", אבל אני יודעת שזה חסר שחר. הייתי בסדר גמור, הייתי אני, והוא היה הוא, והוא הפסיק לאהוב. ולא יכולתי לעשות שום דבר אחרת. לא יכולתי להיות "טובה" יותר, זה לא היה עוזר.

סאמר מתחתנת במפתיע עם אחר ואומרת לתום, אהובה לשעבר, 'איתו הרגשתי מה שאיתך אף פעם לא הייתי בטוחה לגביו', וזה חותך כמו סכין, המשפט הזה. כי הוא מדוייק כמו המשפט האחר, 'זה לא אתה, זה אני', כשהוא נאמר ממקום אמיתי ולא כתירוץ שישחרר מעליך דייט גרוע. זה באמת לא אתה, אתה נהדר כמו שאתה, לא הייתי משנה בך דבר. אבל אני השתניתי, ואני כבר לא רוצה יותר. ולצד שממול אין שום דבר לעשות מלבד להיפרד יפה וללכת הלאה. וזה.... טוב, זה גורם לך לרצות לשבור סרוויסים.

המצב הוא פשוט: אני מכורה. צריכה את הסם שלי, למרות שעכשיו הוא יקר. כל פעם מחדש כשאני רואה אותו אני משחקת עם עצמי משחק: בואי נבדוק את גבול הכאב שלך! ווייפיי!   לראות אותו ולדעת שנגמר? כואב אבל נסבל. להסתכל עליו מהצד כשהוא לא רואה ולחשוב כמה הוא מקסים.....? איייי... כואב מאד. לראות את המחוות שלו, שהן רק שניה לפני טפיחה על הכתף בחברות לעומת מה שהן היו פעם...? לברוח בצרחות. ממש לא להסתובב בשקט וללכת בהשלמה.

אבל אני מסתובבת והולכת בהשלמה, כן, כל פעם מחדש...

עד עכשיו עוד הייתי כועסת על עצמי נורא. מה לעזאזל נסגר איתך?! לכי כבר! המשיכי הלאה, אין לך מה לחפש כאן יותר. לא מה שהוא מעבר לידידות, בכל אופן.

עכשיו אני יודעת שזו הדרך היחידה בשבילי להרפות ממנו. להכאיב לעצמי עד שלא אוכל יותר, ואז אלך. כי ללכת סתם ככה אחרי שדיברנו יפה והתחבקנו וסיימנו ב"אוהב\ת אותך" מתוק, כמו שאנחנו נוהגים לעשות, עדיין, ארבעה חודשים אחרי הפרידה, זה מבלבל מאד ולא פשוט בכלל. ולוותר עליו לגמרי, כמו שראוי לעשות, כמו הכלל היחיד הנכון שצריך להיות במדריך הבנות האולטימטיבי, ובכן, את הכלל הזה אני לא מסוגלת ליישם עכשיו. לכל אחד יש הדרך שלו לסיים, שלי רצופה הרבה הכאבות קטנות.

זה הכי טוב שאני יכולה להציע לעצמי כרגע.

שיהיה לי בהצלחה.

למחייתי, אני מבלה מרבית היום עם ילדים. מנסה להקנות בהם ערכים על אף גילם הצעיר וחוסר יכולתם להבין, בינתיים, מילה ממה שאני אומרת. ולעת ערב, עת אני יוצאת לשוח בשדות הדייטינג, אני מגלה לפעמים שגם שם מלאכת החינוך לא נגמרה. 

בחורים דתיים, הם מעולים וצנועים, משכילים וקובעי עיתים לתורה, נותני טרמפ ומשלמי טיפ, אבל הרבה פעמים הם לא יודעים איך לדבר עם בחורות.

לא אשמתם; שנים של חינוך נפרד - שאני ממעריצותיו הגדולות - עושות את שלהן. מצד שני, חשוב להיות מודעים לפער ובבוא היום להתחיל ללמוד שפה חדשה, כזאת שלא דיברו אותה בישיבה, בצבא, או בחדר בפנימיה של הישיבה התיכונית.

אני יוצאת לדייטים, בחור אחד ועוד בחור, פה תסכול ופה ייאוש קל, ואני מתאפקת לא להעיר, יודעת שאני לא צריכה לחנך את כל העולם, עדיף שאתרכז בלחנך את עצמי. מחליטה להשאיר את זה לאשתם לעתיד. 

אך הנה עכשיו בצר לי, אני ניגשת לכתוב את הפוסט הזה, וכבר בראשי, עוד לפני שהקלדתי מילה, הוא נשמע מתנשא וכועס.

אבל אני לא סנובית ולא מתנשאת, רק עוד בחורה עם בלוג, יכולת ביטוי (וצניעות), ועם מים שמגיעים כבר עד צוואר.

למשל. השבוע נדברתי להיפגש עם עלם חמד. קבענו שיתקשר בשבע כדי לקבוע אם נפגש היום או ביום אחר. בשבע ורבע התקשרתי אליו כדי לשמוע ש"את שומעת, אני מאד מצטער אבל אני ממש עייף, אז החלטתי שכבר לא נפגש היום". במילים אלו ממש.

לא ידעתי אם לצחוק או לצעוק. למה לא עלה בדעתו לחלוק איתי את ההחלטה הזאת? ודווקא לא מדובר בילדון זב חוטם אלא בגבר שקרוב יותר לגיל הפטור ממילואים מאשר לטיול אחרי צבא.

נשמתי עמוק, לימדתי עליו זכות, והסברתי בעדינות את שהסברתי. והחלטתי לשבת לכתוב את הפוסט הבא.

ועל אף שהוא ישמע בכייני מאד אני מוכנה לקחת את הסיכון ולו כדי למנוע מאי אלו אנשים טעויות מצערות שכאלה בעתיד.

כל הדוגמאות שלהלן הן מקרים שהיו, ומנסיוני האישי בלבד. רק הפנים טושטשו והקול עוות למניעת תביעות משפטיות וחיי נצח כרווקה.

דודה, הגידי לנו איך:

בעיקרון עם בחורה מתנהגים כמו עם החבר הכי טוב שלך, רק עם קצת יותר רגישות. יודעים מה, נפשט את זה: עם בחורה מתנהגים כמו שהיית רוצה שינהגו בך. בכנות, הגינות, טאקט, וקצת אפטר שייב, שיהיה נעים.

מילה זה מילה:

קיבלת מספר טלפון של בחורה? הזמן הטוב ביותר להתקשר אליה הוא באותו יום. לא שלושה, לא שבוע.

קבעתם שתתקשר? תתקשר.

קבעתם בשמונה? אל תייבש אותה עד שמונה ורבע בלי להודיע שאתה מאחר.

צריך לחפש חניה? אנא השתדל לקחת בחשבון את הזמן הזה, מראש.

רושם ראשוני וכל העסק הזה. חשוב מאד ופשוט לביצוע.

אלמנטרי, ווטסון:

אחרי ששמעתם זה על פרטיו של זה מהמושך בחוטים והסכמתם להיפגש, לא נותר אלא להידבר אישית ולקבוע מקום וזמן. כדאי גם לשאול "מה שלומך?" אבל אין צורך להוסיף דבר מעבר לזה, וכל המוסיף גורע. שיחה ראשונה צריכה לקחת חמש דקות ולא יותר. לא זה הזמן לשאול "וואלה, מאיפה בכפר סבא? מכירה את שלומי כהן מ"עמישב"? ולא על כל הגלגולים שעברת, כולל הטיול בהודו, עד שחזרת בתשובה (זוכרים? כל הדוגמאות אמיתיות).

על כל אלה תדברו בפגישה. שיחה ארוכה יוצרת ציפיות מוגזמות ובעיקר מעידה על חוסר רצינות.

ופרט חשוב נוסף: לפני שנפגשתם דברו פעם אחת  ב ל ב ד. אין טעם לדבר כמה פעמים עם אדם שטרם פגשת. זה חסר תכלית והאמת? די מגוחך.

בשיחה ראשונה בטלפון, הצג את עצמך. אמור את שמך. אל תיתן לה לנחש. שאל אם אפשר לדבר עכשיו. שאל מתי תוכל להתקשר שוב במידה והיא עסוקה.

הנה משפט לדוגמה, גזרו והדביקו:

"שלום, מדבר דני מירושלים, קיבלתי את הפרטים שלך מX. את יכולה לדבר עכשיו?"

יכולה? מצוין. זה הזמן- לא חצי דקה קודם- לדרוש בשלומה. רק אחרי שביררת שהיא פנויה להחלפת בוקרטובים.

השיחות האחרונות שהיו מנת חלקי כללו, לדוגמה:

"שלום, דוסית, מה שלומך? "

"טוב תודה"

"כן, הכל בסדר, הכל טוב?"

 "כן, המממ.. עם מי אני מדברת..?"

או -

"שלום, דוסית, מה שלומך?"

"טוב תודה, זה רוני?"

"כן, זה רוני, פששש, יפההה"

זה לא כיף לנחש או סתם לא לדעת עם מי אני מדברת. הרבה פעמים יש כמה הצעות על הפרק, מזל שהפעם נקבתי בשם הנכון ולא בשם של פוטנציאלי אחר, שגם אמור להתקשר. מה פשוט יותר מלומר את שמך בתחיל השיחה? בחורים רבים מוצאים שזאת רשות בלבד.

איפה נפגשים?

במקום ששניכם מכירים. אני משתדלת לברר מה הוא מכיר לפני שאני מנחיתה שם של מקום.

עצה שלי, אם אתה מגיע לעיר שלה(שזה יפה מאד ומוערך בעיניי), תן לה להוביל.

טיפ לבחורה: הוא לבטח ינקוב בשמות המקומות הקודמים בהם נפגש. לפעמים (לפעמים!), אפשר ללמוד מתוך הנתון הזה פרט נוסף על מי שאת עומדת לפגוש.

טיפ לבחורה #2: מראש, בחרי מקום שאת יודעת שיש בו חניה. הקלי עליו את הדרך.

הלאה. לבחורות יש כל מיני קטעים. היא מעדיפה שלא תשלם עליה את החשבון, היא מעדיפה להגיע עצמאית לפגישה ושלא תאסוף אותה ברכב, היא מעדיפה להגיע לפגישה מאופרת למרות שאתה מבקש שתבא טבעית (מהחיים, מהחיים).

הכלל הכי חשוב כאן הוא לא להתווכח עד התשה. תתווכח קצת בשביל הנימוס, תנסה לברר למה היא מעדפה כך ולא אחרת, תיתן לה לשלם בשתי הפגישות הראשונות אבל תזמין אותה בפגישה השלישית. רוצה להיות האביר על המאזדה? תן לה להגיע לבד ותציע טרמפ בדרך חזרה. העיקר, אל תלחץ. לעמוד ולהתווכח ברחוב חמש דקות על נסיעה של ארבע דקות זה לא לעניין. במצבים כאלה אני כבר מסכימה להצעה וזהו, אבל לגמרי לא מרוצה. ולא בשביל זה התכנסנו. אנא למד את הגבול הדק בן נימוס לבין כפיית דעתך בשם הנימוס.

במקרה שגם לדייטית שלך יש אותו טיק, וכשירות לציבור, הנה כמה סיבות למה אני אישית מעדיפה להגיע עצמאית לפגישה:

כדי לא לבלות צמודה-צמודה ובתוך תא סגור עם בחור שאני לא מכירה ושהפגישה הראשונה שלי איתו תהיה במרחב הקטנטן הזה.

כדי לא לבלות צמודה-צמודה ובתא סגור עם בחור שהכרתי ואעפס, בכל סיטואציה אחרת הייתי שומרת ממנו מרחק (לצערי היו לי גם דייטים כאלה. אלוהים היודע).

כדי להרגיש עצמאית ולא תלויה. ברוך השם אני ילדה גדולה, יודעת להגיע לבד, יכולה לשלם על עצמי, מכירה את הדרך הביתה. נהנית מכל אלה. אתה רוצה להציע מחווה יפה? תציע. אם תהיה ממש חמוד אני אסכים בשמחה, אני פשוט לא אוהבת שזה מובן מאליו. אתה בהחלט לא חייב לשלם עליי. (אבל תציע, זה יפה. אבל אל תהפוך את זה לאישיו. אבל תציע).

כדי לא להיות כפויית טובה, לתת לו לשלם עליי או להסיע אותי כשבעצם אני לא מעוניינת להיפגש איתו יותר. כמה נעים זה יהיה להגיד את זה בסוף הנסיעה? "תודה על הטרמפ, ואגב, לא נראה לי שאנחנו מתאימים". או להגיד את זה בסיום הפגישה ואז להתגרד כל הדרך הביתה, שותקים בקולי קולות, לכודים בתא קטן ומלחיץ. לא כייף.

כדי לא להריח את ריח הזיעה במכונית. כן, כן. הרבה גברים לא מודעים לזה, אבל בהיעדר אף נשי שירחרח את הרכב מידי פעם, יסדר איזה עץ מתנדנד על המראה או עננת בישום קלה, בתוספת חלונות סגורים תמידית (יש מזגן) וקיץ ישראלי שנוכח גם בחורף, הרבה פעמים הריח השולט ברכבים של רווקים הוא זיעה.

זה לא משהו שהייתי רוצה להגיד בקול לבחור, לא לפני שיעברו אי אלו פגישות. זה משהו שאחותו צריכה להגיד לו, ובמקום שאין אחות, אני לא משתדלת להיות איש, ופשוט מוותרת על התענוג.

נפרדנו כך

איך לסיים קשר עם בחורה? התשובה פשוטה. פשוט לסיים אותו. בעל פה, בטלפון, דרך השדכן שהכיר בינכם, אפילו בסמס אם עד כדי כך קשה עליך המשימה, העיקר לסיים. לומר לה, בצורה מכובדת ומנומסת, שאתה לא רואה את עתידכם המשותף.

להיעלם בלי הסבר? לא, זו לא דרך טובה. מותר לא לרצות, מותר לרצות ואז להתחרט, מותר לפסול על בסיס מראה חיצוני, מותר להחליט שאתה עובר למנזר ונודר נדר פרישות (הפגישה היתה באמת נוראית, הא?), אבל בבקשה תבטיח שאם זה ייגמר, תגמור את זה יפה.

מילא אם חוסר ההתלהבות היה הדדי, והבחור לא מתקשר. ניחא. אסור אבל פטור. ומה אם אני מאד מעוניינת ומחכה לטלפון? או ממש מעוניינת ומתקשרת בעצמי בזמן שהטלפון בושש, ורק שני נסיונות סרק מספרים לי את מה שלא נאמר? זה כבר לא כל כך ניחא. זה משאיר טעם לא טוב בפה, ועם הטעם הזה מגיעים גם לפגישה עם הבחור הבא.

הסתייגויות, התנצלויות ושאר ירקות:

כל הנאמר לעייל מנוסח בלשון זכר אך פונה לבני שני המינים. נשים נדרשות לאותם סטנדרטים של הגינות, לרגע לא נטען כאן אחרת.

הרבה בחורים הגונים יש בעולם, הרבה בחורות יש שאני מתביישת לחלוק איתן אותו מין. יש שיתעקשו שתאסוף אותן, שלא יסכימו בכלל לצאת איתך אם אין לך רכב או כאלה שמראש ישאירו את הארנק בבית. נצלניות (ונצלנים) יש הרבה. אנחנו לא מתעסקים באלו שלא תרצה לראות שוב, אלה באלו שיהיה לך ממש חבל להפסיד. ובגלל בוטנים כמו תקשורת פשוטה.

והתנצלות אחרונה לסיום: אני עצמי וודאי שלא חפה מכל חטא. בעוונותיי עייפתי כמה בחורים בויכוחי סרק ושיחות טלפון מתחמקות. אבל היום אני משתדלת לכפר על כל אלה ולהתנהג יפה. 

ולבסוף, תודה לכל מוריי שהביאוני עד היום:

לזה שהבריז משתי פגישות (לא ברור עד היום מה חשבתי לעצמי כשהסכמתי לנסות להפגש שוב). לזה שדיבר איתי חמש (!) פעמים ביום הפגישה, גם כשהסברתי שאני בעבודה, הביע התלהבות כשנפגשנו, ולמחרת לא שמעתי ממנו עוד. לזה שהגיע בחולצה מכופתרת ומגוהצת, שמכיסה ומכיסי מכנסיו מציצים אין ספור פתקים, עטים ורשימת קניות. לזה שאמר שאחרי חמש פגישות הוא כבר מוכן להתחתן עם הבחורה ומייד אחר כך ביקש חשבון ו"בואי נחזיר אותך הביתה".

ותודה רבה לכל אלה שאמרו "אנחנו לא מתאימים אבל אני רוצה להכיר לך חבר שלי", שפירגנו כשהצעתי לשלם עליהם, שהגיעו בזמן ואיחלו לי הצלחה בהמשך.

מכל מלמדיי השכלתי ומפגישותיי יותר מכולם.

בחתונה שלכם, אמן.