ביום העצמאות מודיעים ברדיו כבר ב12 שכל הגנים הלאומיים סגורים ואל תגיעו יותר. התכבדו נא באי התנועה הקרוב למקום מגוריכם וקבלו את העשן בילט אין גם בלי צורך לנפנף. 2 במחיר אחד? אני הייתי לוקחת. אם הייתי בעניין.

בתור צמחונית (-מתבאסת ממנגלים), חובבת אוויר נקי (-מתבאסת ממנגלים), וא-חברותית באופן שעורר דאגה אצל ההורים שלי כשהייתי קטנה, נפנוף בפארק עם המוני אנשים לא נשמע לי כמו האופציה הכי טובה להעביר איתה יום חופשי יקר באמצע השבוע. גם נפנוף סמלי עם המשפחה בפארק קטן ומרוחק לא נשמע כל כל מפתה. ככה זה עם פקקים - ראית אחד, ראית את כולם. לא בא לי לראות עוד אחד. וכל זה בשביל שניצל סויה מעושן... תודה, תרמתי בבית.

אה, תגידו, והמשפחה מה? גם אותה ראיתי בבית. בא ניתן להם קצת זמן להתגעגע.

בקיצור, לבחורה כמוני אין הרבה ברירות מלבד לבלות את חג העצמאות הזה בדרך האהובה עליה ביותר: לבד! בבטלה אין סופית! בלי רגשות אשמה!

אבל יש לי רגשות אשמה, לכן אני מבלה אותו לבד אבל לא מתבטלת. מה גם שאת הבוקר ביליתי עם בחור חינני, כך שדי מילאתי את ליטרת האנשים המקסימלית עבורי ליום אחד.

אי אפשר עצמאות בלי מחשבות על עצמאות. ואני לא צריכה לחשוב הרבה כדי לדעת - אני לא עצמאית כמו שהייתי רוצה להיות. המחשבות שלי עדיין משדרות רוב היום על אתו גל- אני צריכה, אני רוצה, בלי זה אי אפשר, בלעדיו אי אפשר, אף פעם לא יהיה לך, אכלו לך שתו לך.

אחותי טוענת, "דוסית, אנחנו צריכות לשמוח! אנחנו חופשיות, אנחנו חיות במדינה חופשית! אנחנו לא בשואה, לא במדינה זרה, לא בתקופות קדומות ומדכאות נשים, יש לנו השכלה, יש לנו הורים, אנחנו לא באף קבוצת מיעוט! לשמוח!" נכון, אני מוסיפה. כשאנחנו ממלאות טופס מס הכנסה אין לנו שום נקודת זכות (למעט השירות הלאומי), ואנחנו צריכות לשלם מס מלא! איזה כייף!

ככל שיש לך יותר אתה רוצה יותר, מדהים כמה שזה נכון. כשהרווחתי גרושים רציתי רק להיות מסוגלת לשלם את שכר הדירה. כשהרווחתי את שכר הדירה ויותר, רציתי פתאום גם נעליים חדשות. כשקניתי נעליים חדשות ויפות ומסגרתי אותן בתוך קופסה שקופה ואטומה לאבק הבנתי שזה בכלל לא נעליים שאני רוצה, אני רוצה פשוט את כל השאר. החירות לגור לבד ולהיות מסוגלת לשלם עצמי הפכה, תוך כמה חודשים, לחדשות ישנות. עכשיו רציתי יותר ולא הייתי מוכנה לקרא לעצמי עצמאית בלי שיהיה לי את זה. כל זה.

כן, ברור, עכשיו אני יודעת שעצמאות היא בראש. שגם אסיר בכלא הוא חופשי כל עוד רוחו משוחררת, שחפצים כובלים אותך למקום, לזמן, לחומר, שהאדם היחיד שיכול לשחרר אותי הוא אני. נשאר רק להבין את זה ממש ממש טוב (:

את יתרת הבוקר, אם כך, ביליתי, כרגיל בזמן האחרון, בסשן עבודה של ביירון קייטי. שחרור ממחשבות מכאיבות הוא החופש הראשון שאני מכירה.

ואז גיליתי, הפתעה! שזו חתיכת דרך לצעוד בה, אבל שאני כבר על השביל. רוצה או לא רוצה. ושעד העצמאות הבא, אינשאללה, אני כבר אכתוב פוסטים עתירי תיאורי מנגל. כי לא יהיה אכפת לי איפה זורקים אותי, הראש שלי חופשי.

חג שמח!

(גם דף הבית שלי מצטרף לחגיגות)

1.

באחד האמשים בשבוע האחרון ערכתי בדיקת חמץ בבית שלי.

מאז שאני גרה לבד, זה יוצא שנתיים, אני מוצאת את עצמי עושה כל מיני דברים שעד היום רק צפיתי בהם מהצד, מסתכלת על אבא שלי עושה אותן. מברך, מדליק, קורא, מקדש, מבדיל, בוצע, מחלק, מוזג. מתפקד כראש משפחה דתית עם כל החובות הנגזרות מכך. מצוות שגם נשים יכולות לעשות, אבל עם אבא בבית, הוא זה שמחוייב בהן ראשון.

והנה השנה אני שוב בודקת חמץ. עוברת עם נר בין החרכים והסדקים לבדוק אם נשאר משהו. אפשר עם פנס, לא חשוב, העיקר אור קטן ודק שיכנס לכל חור. אבל עם נר זה אותנטי וזה מנטף על היד שעווה חמה. חלקנו מוצאים את זה מגניב. 

בבדיקות חמץ, לא משנה עד כמה ניקינו לפני כן, תמיד מוצאים משהו שלא גילינו. וכדי שלא נחפף (נו בסדר.... כדי שהברכה לא תהיה לבטלה), מטמינים עשר חתיכות לחם, קטנות ועטופות, בכל מיני פינות, ומי שבודק יודע שעד שהוא לא מוצא עשר הוא צריך להמשיך לבדוק. אין, חז"ל היו גאונים. ומדורי דורות נהגו הילדים להחביא את החתיכות במקומות שונים ומשונים ולראות איך אבא מתרוצץ לחפש אותן.

מה עושה אדם שגר לבד? הרגשתי אדיוטית להחביא לעצמי חתיכות ואז למצוא אותן. אבל אחי הקטן, הרב המשפחתי, אמר, זה מנהג ישראל, תעשי. אז עשיתי. אבל לא רשמתי בפתק היכן שמתי אותן, וגם התיישבתי לרגע מול המחשב ומצאתי את עצמי קמה ממנו רק כעבור 4 שעות, רואה את השמש עולה, אז כשבדקתי כבר לא זכרתי כלום, וחיפשתי אותן על אמת, מופתעת מהמקומות שבהם בחרתי לשים אותן. מצאתי 9, וחזרתי ועשיתי סיבוב מקיף עד שמצאתי גם את העשירית. הרגשתי כאילו אני ממש בודקת חמץ, ולא עושה כאילו. וזה היה כייף. לא צופה באבא, ושלא לפי התכנון המקורי של הוריי - גם לא צופה בבעלי שיחיה מקיים את המצווה הזאת, שיחיה עדיין מתעקב בפקקים; עושה בעצמי.

שתי מערכות היחסים האחרונות (והיחידות) שלי היו עם חילונים, אז כבר ראיתי את עצמי בעיני רוחי מקיימת בעתיד את המצווה הזאת וגם אחרות בעצמי, בתור הצלע הדתית בבית. בינתיים אני מתאמנת. ואם הוא יהיה דתי, החתן, יצא שזכיתי להזדמנות לקיים מצוות שיועברו לאחריותו.

2.

בליל הסדר, יגיד לכם כל אתר יהדות למתחילים, עושים כל מיני דברים משונים כדי לעורר את הקטנים לשאול שאלות. מוציאים את הקערה, מחזירים את הקערה, מזמינים קרובי משפחה שלא דיברנו איתם שנים, אוכלים דיקטים וקוראים לזה לחם. ואחרי שהם שהם שואלים מה נסגר?! (=מה נשתנה?) עונים להם ומספרים להם בצורה חוויתית את סיפור הפיכתנו לעם.

לקראת החג העיתונים, העלונים וימי העיון במדרשות מתלאים בהלכות החג וברעיונות יפים, בפירושי הגדה ובדרכים חדשות לספר לקטנים את הסיפור המשפחתי הקדום. בחיי היום יום שלי אני די מרוחקת מכל אלה, והשנה, כשהדיאלוג שלי עם אדון עולם תופס כל מיני פנים שונות ומשונות, עוד יותר. כך יצא שהגעתי לחג ללא הכנה מוקדמת. אפילו לא ישבתי לקרא את ההגדה לפני כן. ההכנות שלי לחג כללו ניקיון בדירה שלי, בישולים במטבח של אמא (בעודי מזמזמת לעצמי את הפזמון הידוע "עבדים היינו, לאמא במטבח") והרבה "עבודה" של ביירון קייטי על המשפט "אני צריכה אהבה".

לליל הסדר הגעתי מותשת מעייפות וממחשבות אז נדדתי עד לשולחן הקטנים, לעבור אותו שם, יחד איתם. הסדר מתנהל לו, אני עסוקה בעיקר בלהאכיל את הילדים שמתקשים לחכות ל"שולחן עורך", מנסה לעקוב אחרי המילים בהגדה ואחרי ההתנהלות בשולחן הגדולים ולא לאט אני מבינה שב'אנה, יש המון דברים מוזרים בליל הסדר! ואני לא מתכוונת רק לזה שאוכלים גפילטע פיכס, אלא לעובדה שאוכלים כרפס טבול במי מלח! כאילו, מאיפה זה בא?!

אחרי שגמרתי לצעוק על עצמי שאיזה בושות, אני לא זוכרת למה אוכלים כרפס, הבנתי שהפכתי לבן התם מההגדה. לא ילד רע אבל לא מבין הרבה. ובמקרה שלי, לא זוכר.

בכל השנים שעברו למדתי כבר מהגן על פסח, על ליל הסדר ועל כל הפעולות המשונות שעושים בו, עד שהן הפכו למוכרות לעייפה. ורק כשתפסתי קצת מרחק השכלתי להבין את ההשקעה הגדולה, את הרצון הכן של חז"ל שערב אחד כל האנשים יתחבר יחד לסיפור הפיכתנו לעם, גם הקטנים והרחוקים. וכמו מדריך טוב בתנועת נוער הם חשבו מה יכול להחזיק אנשים ערים ומעוניינים, לאורך דורות והגלויות שעוד יבואו?

בנקודה הזאת קצת התעוררתי, וליל הסדר הפך יותר מיוחד עבורי. חזרתי אל ההגדה וניסיתי למצוא שם, מתעלמת לרגע מהפרשנויות הרבות שנוספו אליה במהלך השנים ומתמקדת בטקסט המקורי, את התשובה של חז"ל לשאלה "אז איך הפכנו לעם?" מנסה לראות מה הם בחרו לספר, מה בחרו להדגיש ביתר שאת, מה הם חשבו שהכי נחוץ לנו לדעת, איזה פעולות פיזיות הם ביקשו שנערוך כדי שנתחבר לרעיון הרוחני, ומה כל זה אומר לי, היום, רחוקה ומבולבלת כמו שאני.

התשובות שמצאתי ריגשו אותי. לא פעם אני מוצאת את עצמי תוהה על ראשונות, אבל תמיד כשאני חוזרת למקור ומחפשת את הנקודה הראשונה של הדברים, אני מוצאת שם גרעין של אמת שמפיץ עבורי אור שהרבה שעות לימוד מעמיק יתקשו להתחרות בו. זאת לא קריאה לחזור ולהיות תם, זה לא מקום טוב להיות בו. "שאינו יודע לשאול" לא יודע כלום מחייו, אבל התם יודע שהוא לא יודע, והעמדה הזאת לא תמיד מהנה במיוחד. אבל כן, הייתי רוצה לפעמים שכל דקדוקי ההלכות הקטנים וכל הרעיונות המלאים פאתוס יפנו קצת את מקומם לכמה דקות של רגש חי ומדמם, כזה שמתרגש מהסיפור הבסיסי על אלפי אלפי עבדים שקורה להם הנס המובטח והם זוכים לצאת לחופשי, לא יודעים לאן ולא זוכרים למה, אבל מוכנים להרפתקה הגדולה של חייהם.

 3.

ביום החג חגגנו יום הולדת לאחיין שלי בן השמונה, ואצלנו נהוג שאחרי שמברכים את הבן הילוד, חתן השמחה מברך גם הוא את החוגגים. הוא נעמד על הכסא, גם אני התבקשתי על ידו לקום, וזכיתי ל "שתזכי לחתן ירא שמיים, שראוי לך, ושתחבבי אותו".

ללא ספק, הילד הפנים את הלך הרוח המשפחתי. וגם את השפה. לא מכירה הרבה בני שמונה שמאחלים חתן "שראוי לך". ואני לא מכירה אף, אבל אף מבוגר, שבירך אותי בכל שנותיי עד כה בחתן שאחבב. ירא שמיים כן, ראוי לי, כן. צדיק וחכם ושיהיה בעל טוב, כן מאד. אבל אף אחד לא התעכב לרגע על העובדה שראוי גם שאחבב אותו. שזו הסיבה שפסלתי בחורים עד היום. רובם היו אנשים באמת טובים, אבל לא חיבבתי אף לא אחד מהם. (להוציא שני החילונים מלמעלה).

לרוב מתרעמים עליי בטענה שאני ברננית, אבל אני חושבת שיש דברים שבני שמונה מבינים טוב יותר ממבוגרים. אם הילדים האלה הם העתיד שלנו, אני שותה לחיים.

חג שמח!

פסח, לסופרים מראש השנה, הוא בדיוק חצי. חצי שנה עברה. זהו זמן טוב לסיכומי חצי, שאני, בעוונותי, נוהגת לערוך כמעט מידי סופשבוע. אני מהמסכמים. שלושה חודשים לפני יום ההולדת שלי אני מתחילה לסכם לעצמי עוד שנה, ובהחלפת קידומת אני טובעת בטבלאות חצי שנה מראש. איפה הייתי, מה עשיתי ובעיקר מה לא.

לפעמים נורא בא לי להרגיש באופן אישי ועל בשרי את המשפט "אין שכל - אין דאגות". רק קצת. כמה דקות. כמה דקות של שקט אני מבקשת, הרבה?

ולא, אנ'לא מתכוונת למדיטציה, תפילה, היפנוזה, או אפילו צלילה בים. המיינד שלך הולך איתך לכל מקום. לפחות שלי, לא יודעת, אולי הוא מקולקל. למרות שוואלה, צלילה עוד לא ניסיתי. אולי כדאי.

פסח הוא חג גדול כזה, כמו ראש השנה, ודוסים דשים בו חודש מראש, בדיוק כמו לפני ראש השנה. לאחד יש את חודש אלול לפניו ולשני את המימרה "שלושים יום קודם הפסח מתחילין לדרוש בהלכות הפסח". אז כולם עסוקים בלדרוש ובלטאטא וזה עוד יותר מלחיץ.

פסח הוא תחילת הקיץ הרשמית, למרות שהקיץ כאן ממזמן, פסח הוא הויכוח הקבוע על השעון, פסח זה הזמן שאחריו השנה נמדדת בימים. יום הזכרון, יום השואה, יום העצמאות, יום ירושלים, שבועות. אחרי כל כך הרבה ימים באמת הגיע הזמן לאיזה שבוע. משם זה כבר קיץ הרד קור והדרך לראש השנה שוב קצרה. והנה, עוד לא הגענו אל החצי ואני כבר בחגים של תשע"א.

אז סיכום.

איפה הייתי ומה עשיתי, מבזק החצי.

אני כבר עשרה חודשים באותה עבודה, כיפאק היי לי. בתור מתפטרת סדרתית, אני שמחה שהגעתי לגיל שאפשר להתחיל להתמיד. ואני גם אשאר בה, כך נראה, עוד שנה לפחות. ואני מקווה לשרוד כדי לספר.

בשנה האחרונה עניין המימוש העצמי שלי תפס ווליום, במיוחד מאז שפתחתי בלוג (ואז עוד אחד), וסביבי בישרא כמעט כולם ילדים שהרגע סיימו שלב שלישי במטרנה. ואני מרגישה שנזכרתי מאוחר מידי, והגיל, ומה יהיה, ומתי אני אתבגר. אז התחלתי במסע התבגרות מזורז שכולל סגירת קצוות בכל הנוגע לאישיות שלי, וחלקו תועד כאן בבלוג, ופתיחת כמה קצוות שיהוו, הלוואי אמן, שלב ראשון בקריירת העל שתהיה לי.

בשנה האחרונה ניסיתי להתגבר על לב שבור, ואני כבר יודעת שלא מתים מזה. אבל מחלימים כל כך לאט.

בחודש וחצי האחרונים יש לי עמוד פייסבוק ואני עדיין מנסה להתרגל. רוב הזמן זה מזכיר לי ערב חבר'ה בסלון בבית של ההורים. בשאר הזמן האח הגדול לומד עליי עוד קצת פרטים, אלה שהוא עדיין לא עלה עליהם מחיפושי הגוגל שלי.

בשבועיים האחרונים אני קוראת מה שאפשר על NLP והעצמה עצמית ואיך להתחיל עם בחורות (זה תמיד הולך ביחד) שברגעים שאני לא במוד הבת 17 המחוצ'קנת ואכולת השנאה הרגיל שלי אני מרגישה שאני יכולה לכבוש ת'עולם, יותר מזה - יכולה לכבוש את המטרות שלי עצמי, וגם להתחיל עם כל בחורה על היוניברס, שמישהו יחזיק אותי או שיקרה פה אסון.

אלה נושאים שעניינו אותי תמיד אבל יש תקופות שבהן הם צוברים תאוצה, כשאני נחשפת לעוד לינקים, כשאני נכנסת לעוד מתקפת "אני רוצה הכל ואני רוצה את זה עכשיו!", וכשאני בתקופת יובש ולא יוצאת עם אף אחד מעניין וחושי הציד מתנוונים מחוסר שימוש. נו, לפחות נקרא קצת מאמרים, שנדע מה לעשות כשכן נריח דם.

במוצש האחרון יצאתי לסיבוב ברים (הרבה סיבובים ברחוב, אחד בר, אחד בית קפה) בדיוק בשביל אותה מטרה וחזרתי הביתה עם 5% אלכוהול בדם וקצת אוכל גרוזיני בבטן. בעיקר שמחתי לגלות שאני לא מפסידה כלום, כשאני מבלה את ערביי מול המחשב. היחיד שגירד קצת את עניין החתיכות היה הברמן ואיתו לא מתחילים. מה גם שקטינים בני 24 זה ביג נו נו. השירות סביר מינוס, האנשים הכי נחמדים בפאבים הם השומרים בכניסה, האלכוהול יקר בלי פרופורציה, והמבלים נראו כל הזמן מחפשים (בטח גם אני נראיתי ככה) בלי יכולת ממשית לפרוץ את הלופ.

אתמול שוב חלמתי על בגדים. היום שוב שמעתי את MIKA בלופ והוא שוב עשה אותי שמחה עם חיוך אדיוטי על הפנים.

סך הכל סטנדרטי. אני נשארת אופטימית, לפחות עד הסיכום הבא.

זהו מבזק החצי. לחיי חצי השנה הבאה, שתהיה שמחה עוד יותר, ושגלעד שליט, אין לי אשליות לגבי השנה, ישב איתנו לסדר בשנה הבאה.

שנת 1996. ראלי פריז דקאר עדיין מתקרא בשמו זה לפני שהוחלף, והוא אחד המירוצים היוקרתיים והקשים בעולם. 16 יום של חום, חול ומאמץ על אנושי לצלוח את המדבריות האין סופיים במינימום זמן ולהגיע חי לקו הסיום. מרבית המשתתפים זוכים לכך. לא כולם.

אביב קדשאי הוא הישראלי הראשון שמשתתף במירוץ ומעניק גאווה והשראה לישראלים רבים. וגם לישראלית אחת, שלומדת במגמת אמנות בתיכון דתי בתל אביב.

בחוברת  "מוטו" שדגתי מהמדף של אחי הגדול (תמיד האחים הגדולים מעורבים בדברים האלה), מתאר אביב את המסע יום אחרי יום. כל הקשיים הפיזיים והנפשיים, וההתמודדות עם עצמך בתוך הקסדה במשך שעות ארוכות של רכיבה מעייפת. בסוף היום אנחנו מגיעים למקום חניית הלילה, מתעדכנים בקשר למיקומנו בתחרות, בודקים מי הצליח להגיע ומי כשל באבק, מתקנים את האופנוע, אוכלים משהו מהיר ומנסים לישון קצת לקראת מחר. "אנחנו", כן. יחד איתו עברתי את כל תיקוני הצמיגים, את העייפות והרעב, קוראת במהירות, מדלגת על מונחים טכניים שלא הבנתי ומקווה לטוב.

במקום ללמוד לבגרות בלשון חיפשתי הסברים לכל המילים שלא הבנתי ("מה זה דו"ש, אוף?") ואת המראה שלו, זקוף על האופנוע, בחליפה צבעונית ובמגפיים מאובקים, הנצחתי בתמונה שציירתי למבחן הבגרות במגמה.

ממרחק 13 השנים שעברו מאז, התמונה עדיין קרובה לליבי. נראה לי שהצלחתי לא רע עם הרוכב. עם כל השאר קצת פחות.... האופנוע נראה כמו אוסף גרוטאות מודבקות, והאדמה פשוט תקועה שם בין הגלגלים, מפריעה להם להתקדם. מילא.

אף פעם לא הסכמתי לתלות אותה בבית למרות שאמא דווקא רצתה, אבל גם לא היה לי לב לזרוק אותה. בשלב כלשהו ניסיתי כבר לתת אותה וזהו אבל כל מי שהביע עניין ויתר לבסוף, והיא נשארה איתי.

הרבה פעמים אני מסתכלת על החיים מנקודת מבט של אופנוען בודד מדבר. מסע ארוך, מפרך ומרתק, נקודת ציון אחרונה אי שם באופק שכולנו נגיע אליה יום אחד, והרבה מחשבות על אוכל... כמה מתאים לי. זאבה בודדה בתוך קסדה אטומה.

השבוע האחרון, כמובטח, עובר עליי כמו משאית על חתול רחוב. דרמות בכל אשר אפנה (כזאת אנוכי) וקטעי עבירות קשים לרוב. אבל השבוע אני מחליפה את האופנוע במכונית. אני לא לבד. יש אנשים טובים באמצע הדרך ואם פותחים להם דלת להיכנס הם עושים את זה בשמחה. חשבון הסלולרי שלי מאיים לתפוח עד כדי קריאת אגף על שמי בסלקום, אבל מה זה לעומת הידיעה שאני בכל זאת לא לבד. 

תודה לכל מי שהיה איתי השבוע הזה, וסליחה על מילים קשות שנאמרו בשעת סערה.

ותפתחו חלון, אני חייבת קצת רוח.