נו, יש לכם שלושה ניחושים. הזוכה המאושר יזכה ביום חופש על חשבונו.
ו.... יש לנו זוכה! כן כן, אתה שם משמאל, עם התשובה הנכונה: דייט כושל. פוסט הוא מקום טוב לפרוק בו.
האמת היא שהדייט לא היה ממש כושל. שום דבר לכתוב עליו הביתה, אבל גם לא מהגרועים שבנמצא. מה גם שהאוכל היה נהדר. בדייט כמו זה הכלל הוא, אם הדייט לא משהו, לפחות שיהיה טעים! אז אני אוכלת, ולא סלט חסה.
מה שהקפיץ אותי לכאן היתה הודעת סמס ממנו, כשאמרתי למחרת שזה לא מתאים, בתוספת איחולי הצלחה וסמיילי, כדי לסגור את זה יפה. נראה שהחיוך הובן שלא כהלכה, וזו היתה לשון ההודעה שנשלחה בחזרה, שמרתי: "טוב שזה מצחיק אותך! הזמן הולך ואוזל גב' x אל תהי בררנית יתר על המידה. אחרת עוד עלולה חס וחלילה לפספס את הרכבת. אבל מי אני שיתן לך מוסר"
אז לא עניתי לבחור החביב אלא רק קוננתי באזני אחותי, וגיסתי, ועכשיו באזניכם, למה אתם יותר אינטלגנטים ממנו, ומכם אכפת לי, קוראים חסרי פנים אהובים שלי, וממש בא לי להסביר פה איזה משהו בסיסי:
קודם כל, נעלבתי על המקום (ואחותי: "מזה את נעלבת?!"). הוא פגע בנקודה רגישה, וזו הבררנות שלי. זה לא קל להיות בגילי, לשמוע את זה כל הזמן מהסביבה שלי ("את בררנית"), ולנסות למצוא בי את המקומות האלה ולהתמודד איתם.
למזלי אלוהים אוהב אותי, אז הוא מזמן לי הרבה נסיונות, ודייטים שונים ומשונים כדי שאעבוד על מידת הבררנות שלי ואשתפר. היום אני כבר במצב שאני אומרת כן לכל הצעה (חוץ מלעורכי דין. בכל זאת, גם לי יש גבולות) כדי שלא יצא שהפסדתי מישהו בגלל קטנוניות ובגלל שטויות, וכדי שבפעם הבאה שמישהו יגיד לי "בררנות!" אני אנשום עמוק ואזכיר לעצמי שזה לא נכון. או לפחות שאני משתדלת להגיע לדייט ולנסות, ולשמור את הבררנות שלי לאחרי הפגישה, ולא כבר בשלב ההצעה.
דבר שני, הפריעה לי השיפוטיות הזאת. הפסקנות שלו; ישבת איתי שעה, הכרתי חלק קטנטן ממני, מה גורם לך לחשוב שאתה מכיר אותי, או שזה לגיטימי לבקר אותי בלי להכיר אותי?
כולנו שופטים כל הזמן את זה שחותך בכביש, זה שעוקף אותנו בתור בלי בושה, וזה שהשליך אשפה בפח של המחזור נייר, גוד דמיט, אבל זה עובר לנו רגע אחרי שקיללנו את אמא שלו וממשיכים הלאה. לרוב אנחנו לא עוצרים להסביר לו בידענות מה הבעיה שלו, או "לתת לו מוסר". משום מה אחרי שעה עם מישהו אנחנו כבר מרגישים נוח להגיד דברים, והו, הטעות. שעה זה לא הרבה זמן כדי להכיר מישהו, להיות בנעליים שלו, להגיד לו איך לחיות.
במסגרת ויכוחי השבת שלנו, מיטה ליד מיטה בבית ההורים בערב שבת בלילה, אחותי (אין עליה, באמת), ייעצה לי להפסיק לחנך את כל העולם ואת הבחורים שאני יוצאת איתם. אני טענתי שאם פגשתי מישהו, אז גם אם הוא לא מתאים לי, יש סיבה לכך שנפגשנו. משהו בי השתנה, או התקדם, או עבר איזה בירור (לפעמים סתם אכלתי עוד פסטה טובה...), ואולי אם אני אעיר משהו קטן, משהו קטן ישתנה גם בבחור שמולי, וכשהוא יצא עם הבחורה הבאה הוא כבר יהיה במקום אחר. במילים אחרות, אני עוזרת לאשתו לעתיד. כשהיא תפגוש את הגבר שיהפוך לבעלה, אחרי שהוא עבר סדרת חינוך אצל כל הדייטיות הקודמות שלו (וכן להפך, אנחנו עוברות סדרת חינוך אצל הדייטים שלנו), הוא כבר יהיה דגם משופר. מישהו טוב יותר שלמד כמה דברים.
ואחותי בשלה: לא. זה לא עניינך. תדאגי לעניינים שלך, אל תעירי למישהו שאת לא מכירה. שאשתו תחנך אותו. אל תבזבזי אנרגיה על מישהו שלא תראי יותר.
ניסיתי לראות ככה את הדברים, ועכשיו, אחרי הסמס הזה, אני מסכימה איתה יותר מתמיד. לא תמיד צריך להכנס לאנשים אחרים לתוך הבפנוכו שלהם, ומבחינתי הערה כמו הנ"ל היא בהחלט כזו.
ומעבר להערה הספציפית הזאת, יש פה משהו גדול יותר. שכשאומרים "לא" למישהו, הוא לא יודע לקבל את זה יפה וחש צורך לנעוץ איזו סיכה. זה לא רק גברים (או נשים) בדייטים, זה גם בכלל. למשל, שלושה אנשים אחרים מהשבועיים האחרונים, שבמקרה שלהם רצו להגיד "לא", אבל לא היה להם נעים, אז הם נעלמו. לא ענו לסמסים ולמייל. לקבל "לא" יפה, או להגיד "לא" בצורה יפה ומנומסת, זה משהו שצריך ללמוד. אני נותנת שיעורים חינם אם מישהו רוצה. זה נורא קל. כל מה שצריך לעשות זה לנסח תשובה יפה, נימוסית אך אסרטיבית, ולהגיד מה שיש לכם לומר. למשל, 'נכון שקבענו, אבל במחשבה שניה, אני חושב שזה לא מתאים לי כרגע'. נו, היה קשה?
למה היעלמות והתעלמות נחשבות אופציות טובות יותר? במיוחד שמחר אתם פוגשים אותי בפייסבוק ומלייקקים לי. אז לא חבל שאני אתבאס עליכם, ולא אלייקק לכם שבוע רק בגלל שהברזתם ברגע האחרון ובצורה לא הכי נעימה?
נראה לי שזה היה בפולנית הקטע האחרון שהיה עכשיו, אבל לפחות היו נימוסים בפולניה. על כל שאר מנהגי העדה אני מוותרת, רק תשאירו את הנימוס. ועדיף נימוס מובנה חברתית, נימוס עם כוונות טובות, אמיתי כזה. לא נימוס מן השפה ולחוץ שכל מה שיש מתחתיו זה גחלים רוחשות. לא יזיק לנו קצת כחברה, בטח לא יזיק לנו בכל הקשור לדייטים.
ורק בשביל הפינאלה הקטנונית, אני מצפה ממישהו שגדול ממני בארבע שנים ובעצמו לא נשוי שיבדוק בעצמו אם הוא לא בררן, ועל הדרך, שילמד קצת עברית. מי אני ש"יתן" לך מוסר? בהחלט לא אתה.
הרבה זמן לא כתבתי פה. חשבתי על הבלוג הזה יום יום (בחיי), אבל מילים לא יצאו לי. כבר כמעט חשבתי לוותר עליו, שזה יותר שווה מסתם להפסיק לכתוב; ממש תיכננתי לו פרידה מסודרת (אני אהבת טקסים), ובכל זאת לא הרשיתי לעצמי. מרבית העקבות שמובילים לכאן כוללים מחרוזות חיפוש עם המילים "טלפון" ו"בחורה", לכבוד הוא לי שהפוסט ההוא עדיין רלוונטי לאי אלו בחורים. מחרוזות רבות אחרות מציעות "בדיחות של דוסים". נו, אי אפשר להוריד את זה מהרשת!
ומה שגרם לי להתיישב סוף סוף ולכתוב שוב משהו הוא חתונה שנכחתי בה בשבוע שעבר.
זוג חברים טובים שלי התחתן בשעה טובה ומוצלחת. חמש שנות היכרות, הורים מאושרים משני הצדדים, אולם, פרגיות במרינדה, צלם תזזיתי. ושני חתנים.
כן, הזוג המאושר כולל שני גברים, שניהם בגילי, שניהם חמודים ומוצלחים, ושניהם היו נרגשים כאחרונת מחליפות השלוש שמלות בערב. שלא לדבר על ההורים שלהם.
את א' אני מכירה כבר בערך עשור. איך הזמן טס כשמזדקנים. את אהובו אני מכירה קצת פחות אבל לקראת החתונה העמקנו טיפה את הקשר וגילינו שיש לנו כמה אהבות משותפות, למשל, ממתקי גומי, חליפות גזורות היטב, וא'.
עם א' עברתי את גיל ההתבגרות המאוחר שלי. התאהבויות, מחשבות, לבטים, איך כדאי לכתוב לו שהוא יבין אבל לא יבהל? אני דיברתי על הבחורים שלי והוא דיבר על הבחורים שלו.
קיוונו ביחד, תהינו ביחד, היינו שונים ביחד. אני חיפשתי לי את דרכי בעולם הדתי, וא' חיפש את דרכו ללב של האנשים. לגרום להם להבין שהומו זה לא מילה גסה. הוא עשה את זה בסבלנות ובהקשבה ובמילים. הוא כותב כל כך יפה. והוא לא יודע, אבל אני שומרת כמה מהמילים שלו במסמך וורד.
החתונה היתה מרגשת.
חברותיי הדתיות נישאו לבחירהן אחרי תקופת היכרות בת כמה חודשים, והחופה שלהן היתה מרגשת, נושאת אופי של התחלה רעננה וגם של אי ידיעה. הכל טרי וחדש. הזוג היפה משבוע שעבר נישא אחרי 5 שנות היכרות וחיים משותפים - הרבה כבר ידוע, כך שההתרגשות נבעה הפעם ממקום אחר. התרגשות של קבלה אחרי מסע ארוך וחגיגת האהבה שלך עם אנשים שאוהבים אותך כמו שאתה.
שמחתי לראות את אמא של א', עומדת לידו בחופה וגם נושאת דברים. לא היה לה קל להגיע לשם, אבל היא עשתה את הדרך הזאת.
שמחתי לראות אנשים שלא ראיתי הרבה זמן, מתאספים לכבוד האיחוד המקסים הזה.
שמחתי לראות חתן מתרגש עד דמעות וקיוויתי שיום אחד גם אני אתעורר כל בוקר בחיוך לצד האחד שלי. יש אהבה כזאת, הנה, מול העיניים שלי, לא מובנת מאליה, אבל עקשנית ובטוחה בעצמה. יום אחד גם אני אדמע שם משמחה מתחת לחופה, והו, כמה שאני יודעת לדמוע.
זה מצחיק אותי להסתכל עליי, מקולקלת אמנם אבל עדיין קצת דוסית, רווקה ומבולבלת, בעוד חבריי ההומואים מטפחים זוגיות יציבה, מתחתנים וחושבים על ילדים. יש כבר כמה זוגות כאלה סביבי. חלקם מתאמנים בינתיים על כלבים בעוד אני לא מנסה אפילו לגדל עציץ. אתם מעוררים בי השראה.
איזה ראש השנה ואיזה נעליים, השנה אני עסוקה עד צוואר בלחיות את החיים הקטנים והרגילים שלי, קטנים במובן של יומיומי, ורק לעיתים רחוקות החודש הרמתי את האף למעלה מחוץ למים ונזכרתי שחודש אלול עכשיו (רוב הזמן סתם חייתי ב"אוגוסט"), ושתכף ראש השנה. פעם, במיוחד בתיכון, חייתי את אלול מא' ועד ת'. למדנו על החגים, אמרנו פיוטי סליחות, קיבלנו הרצאות על משמעות הסליחה בכפית לפה. היינו סבילות ורק ספגנו (אכן, בנות בלבד). מחוץ לתיכון, אם רוצים תוכן, צריך לדאוג לתוכן. צריך ללכת להרצאות או לקרא מאמרים גם בלי שהדפיסו אותם 40 פעם וחילקו לשני טורים.
ואני, גם השנה, לא דאגתי לזה בעצמי.
היום בבוקר ישבתי על ספסל ליד בית ספר יסודי בדיוק בזמן בו נערך בו טקס ראש השנה. ומה מסתבר? שלכל המורות בעולם יש אותו קול ואותה אינטונציה כשהן צועקות במאגפון "מה זה, כיתה ו'2 לא יכולה להרים ידיים גבוה?! קדימה!" ועוד הסתבר שאבא של ערן, שכבר סיים את בית הספר ועלה לחטיבה, היה מוכן להגיע גם השנה, למרות שבנו כבר לא שם, כדי לתקוע בשופר כהדגמה לתלמידים.
"הייתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו?!" זה המשפט הקבוע שמלווה את השופר בכל סטנסיל עליו הודפסה תמונתו מגיל הגן ועד היום. ומה נאמר, יש דברים בג'ו. אנ'לא יודעת, אולי זה רק אני והמסורת שאני מגיעה איתה, אני מניחה שעבור חילוני תקיעת שופר נשמעת אחרת לגמרי, אבל הבוקר, מעבר לשער בית הספר היסודי, מול אבא של ערן שהתאמץ מאד לתקוע אבל הצליח רק חלקית, ומול מחיאות הכפיים שהוא קיבל אחרי כל סדרה (מחיאות כפיים אחרי שופר זה משהו שרק חילונים יכולים לחשוב עליו, שועשעתי מהפער הענק בין התפיסות), ובכן, הבוקר נחרדתי.
קול וריח הם שני דברים מופלאים; מספיק רק חלקיק קטן מהם כי להחזיר אותך לזמן ולמקום מסויימים, או להציף שורה ארוכה של זכרונות זמן-מקום מכל עברך עד הלום. למוח לוקח שבריר שניה למקם את עצמו שוב בכל אותן סיטואציות בעת ובעונה אחת, לפעמים אפילו בלי להציף את תודעת הרגע הספציפי. ושופר, כשאני שומעת אותו, הנשימה שלי עוברת לדום. הכל מייד עולה: השופר של סבא שלי, שלא הכרתי, עטוף מאז שאני זוכרת את עצמי באותה מטפחת ראש צהובה-כחולה, מוצא כל שנה החוצה ממקום משכנו בארון הבגדים. התפילות, התחינות, הסבתות במטפחות עם ריח הנפטלין שלא יודעות את המילים אבל יודעות יותר טוב מכולנו, אמא בשורה הראשונה של בית הכנסת, מה איתה, היא בסדר? אחותי, בשעה 10 שלי, יש לה מקום לשבת או שהיא שוב נתנה אותו למישהי בחודש הריוני מתקדם? אבא שלי, מתפלל על התיבה ושוב הקול שלו נשנק. אבא שלי שבוכה מול קהל של 500 איש; כל השנים הקודמות וההבטחות הקודמות, חלקן מומשו, חלקן עומדות בתור. כל החומר שלמדנו בכיתה על התפילות, מיעוטו עדיין בירכתי המוח; הידיעה שגם השנה הבאה שלי לא תהיה שונה מהותית. זו תהיה שוב אני, קצת יותר גדולה, אבל עדיין אותו בן אדם, לטוב ולרע. התהיה האם השנה הבאה שלי תהיה שונה מהותית, האם זו השנה המיוחלת שבה אגשים חלום ואהיה סוף סוף מי שאני רוצה להיות. עכשיו, כשהשופר צורח ברקע וכל השאר שקט - עכשיו זה הזמן להחליט.
כל כך הרבה פתקים מבקשים מקהל המתפללים לא לדבר בזמן התפילות וקריאת התורה, אבל הכלי היחיד שיכול להפיק דממה מוחלטת מהאנשים הוא השופר, שכל צליל מתגמד לידו, והא מכריח את כולם לעסוק איש בענייניו הפרטיים, כמה רגעים כנים ושקטים עם עצמך. עכשיו.
תודה לאבא של ערן, שהסכים לבוא ולתקוע גם השנה. תודה שהזכרת לי.
ומה יקרה לי בשנה הבאה? ומה אתם רוצים שיקרה לכם?
כמו כל שנה גם השנה החלטתי לרזות. אבל אם רק אצליח להוריד את כמו הג'אנק פוד שאני אוכלת למינימום הכרחי (ופיצה וצ'יפס הם הכרחיים!) זה לכשעצמו יחשב הצלחה גדולה.
השנה החלטתי להתחיל למדוט בקר וערב, עשר דקות ביום. עשר דקות של נשימה-נשיפה, ככה, בשביל להזכיר לעצמי את הבסיס. זה תמיד עוזר לי כשאני עושה את זה, פעם בשבע שנים, אז החלטתי להגביר את המינון.
השנה אני מאחת לעצמי אהבה. אהבה זוגית, אבל גם אהבה בכלל. לעצמי, לעולם, לאנשים הקובים אליי, לאנשים שמדביקים מסטיקים באוטובוס... ירחם אלוהים על נשמתם האומללה.
אני מאחלת לעצמי להמשיך למתוח את הגבולות שלי ביצירתיות, בתחום החברתי, ולמצוא אומץ להגשים כל מה (עזבו, חצי ממה) שאני חולמת עליו כבר שנים.
אני מאחלת הרבה בריאות לכל אהוביי, מאחלת לכולנו עין טובה וסבלנות כשדברים יוצאים משליטה, מאחלת הרבה חוסר שליטה והפנמת המסר שהחיים קורים לך בזמן שאתה לומד לזרום.
מאחלת לכולנו התפתחות אישית ורוחנית, ושנהיה כאן גם בשנה באה, כדי לראות איפה היינו ומה עשינו.
"שנה טובה ומתוקה" הוא האיחול הנפוץ והבנאלי ביותר אבל גדול כוחו בפשטותו. זה שהשנה תהיה טובה, כולנו רוצים. אבל חשוב שתהיה גם מתוקה. שיערב לנו טעמה בפה. שכשדברים לא יהיו הכי טובים, עדיין יהיה לנו מתוק. כי נלמד, נתקדם, נרוויח את השיעור. נחייך.
לא הקשבתי השנה הרבה לרדיו. התמקדתי באוסף הדיסקים שלי, בשפע קליפים ביו טיוב, ובשעתיים של בועז כהן ב88 FM ("רוקר טוב", כל יום בין 8:00 ל10:00) שלא מייצגות את הרדיו הישראלי (ע"ע גלגלצ) אלא טעם משובח. להשלמת האסקפיזם קינחתי ב"קופסת הלהיטים" עם עופר נחשון, גם ב88, כל יום ב13:00. ומי שמכיר את עופר נחשון יודע שהקשר בינו לבין מה שמושמע ברדיו מקרי עוד יותר....
שיר אחד כן תפס את תשומת הלב שלי, ולא, אני לא מתכונת ל"ערב טוב" של ליאור נרקיס.... (ע"ע מה זה הדבר הזה?!)
"התרגשתי לקראתך" של עלמה זוהר הוא שיר מרגש. שיר אהבה פשוט ויפה ומדויק. הדימויים לקוחים ברובם מעולם הטבע, איפה שאין משחקים ואגו ומניפולציות אלא ישירות. אהבה כזאת שאפשר להגיע בה בלי להודיע מראש, שאפשר לבוא ללטיפה בלי הסברים. וברוח המדיטציה שאופפת אותי לאחרונה, אהבה שהיא כמו לנשום. פנימה, החוצה, פשטות. וכשמתחברים למקום השקט הזה בפנים וסוגרים את הרעש מחוץ אליך, נזכרים כמה הכל באמת יכול להיות ככה, גם בשאר הזמן. ישיר, חסר עכבות. שלם.
זה השיר שאני מקווה שילווה אותי בהמשך השנה הבעל"טנו. שיפה ופשוטה תהא השנה אשר מתחילה לה בשבוע הבא.
שבת שלום, תנו נשיקה לאנשים האהובים עליכם.
התרגשתי לקראתך עבר בי רעד מחשבה אחת צלולה בלתי מודעת עוד מעט...
כמו שכלבים יודעים לפי הריח כמו שכלבים רצים בשביל לקראת אורח התרגשתי לקראתך
פרשתי שתי ידיים באוויר לכשתגיע רציתי שתבוא בלי להסביר בלי להודיע בלי סיבה
כמו שהים גואה בלי נשימה כמו שצמחים בוקעים לאור מאדמה התרגשתי לקראתך
השארתי סימנים טבועים בחול ברגל יחפה באתי כמו שהכלבים באים ללטיפה בלי להתנצל
כמו פרפרים מסנוורים לאור ירח כמו הלחישה של הגפרור המתלקח התרגשתי לקראתך
את השבת הזאת ביליתי לבדי. לבדי בדירה שאני גרה בה כבר שנתיים, ולבדי אי פעם. "אין עניין" בלבלות שבת לבד, אומר אחי הקטן. נכון, עניתי, אבל בוא ננסה פעם אחת.
דתיים מוקפים כל חייהם בשבתות מרובות משתתפים; משפחה, חברים, תנועת נוער, משפחה מורחבת, שמחות עמוסות, שבתות יזומות כולל הרצאות וקפה, ביצה ירושלמית, רק לא לבד. אפילו לא בגיל 30+.
זה מקסים, כמובן. קהילתיות זה דבר מבורך. רק שפעם אחת אתה רוצה קצת לבד, ואז מסתכלים עליך במבט תוהה. מה פתאום לבד?! לבד זה לא כייף. לבד זה לא שבת. שבת זה ביחד. ועוד בדירה שלי, מוקפת העממין (אפריקה והפיליפינים שולטיםםם). "מה לך ולשבת בתחנה המרכזית?"
או.
אני אוהבת את השבתות המשפחתיות אבל רציתי לנסות פעם אחת משהו שונה. וזה לא שעשיתי שבת על ראש הר הנפאל, כולה חצי שעה נסיעה מהבית של ההורים. ארץ ישראל. פלטה חשמלית תקינה. 25 שעות לבד. בלי מחשב, רדיו, או מסיחי דעת אחרים. רק אני. מה?
רגע, רק אני? לבד?? זה לא מפחיד בעצם?? ואם ישעמם לי? ואם יקרה משהו נורא? ואם כולם צודקים?
עד יום שישי בצהריים עוד לא ידעתי סופית איפה אהיה. כבר חשבתי לוותר על הכל. זו תהיה שבת נוראית ואני אסבול. כולם צודקים. "לא צריך לנסות כל דבר בשביל לדעת איך הוא. אפשר לדלג על כמה טעויות", אמרה אחותי. כבר לא ידעתי אם עכשיו אני מתעקשת מתוך גאוותנות או באמת רוצה בזה.
אפילו ניסיתי להתעניין אצל חברים אם אפשר להתארח אצלם, או שיתארחו אצלי חלק מהזמן.... וכלום. זה או לבד או חזרה למשפחה, בייבי. והחלטתי.
ובשורה התחתונה? היתה שבת נהדרת.
הייתי עם עצמי, וזה לא מפחיד בכלל. אני מאד נחמדה, מסתבר. מצאתי את עצמי פשוט יושבת ונהנית מעצם היותי.
ואכלתי ונחתי וקראתי ומעבר להכל - ייצרתי לי שבת בעצמי.
בבית הכל מובן מאליו; השעון-שבת מכוון לאותן שעות תמיד, ההתנהלות רגילה, לכולם יש תפקיד - אמא מדליקה נרות, אבא מקדש, בוצע את החלות, הולך לבית כנסת, מבדיל במוצאי שבת. הדוסית ישנה, וצריך להעיר אותה לארוחות. בזה מסתכם תפקידי בשבת. אבל הפעם הייתי בעצמי אבא ואמא של שבת. הייתי צריכה לדאוג לנרות, ולהדליק אותם. לסחוב כוס קידוש מהבית, ולקדש. לשיר זמירות, אם אני רוצה שיהיו זמירות שבת בבית הזה. לקום מוקדם כדי לחמם לי את האוכל על הפלטה, ובשביל אוירת שבת עד הסוף - גם ללכת לבית הכנסת. פעמיים. מאורע נדיר שנצפה אצלי רק בחגי תשרי. היה לי חלק אקטיבי בשבת הזאת. עשיתי אתה. התחברתי אליה באמת.
והסביבה?
שקט מופתי כזה אי אפשר לחוות כאן באמצע השבוע גם לא באמצע הלילה. שום אוטובוס, שום צפירות. רק שקט ושקט, ציפורים מצייצות בשמש.
אמא טבע מגיעה עם מתנתה החודשית - המחזור, ומנסה לבאס לנו את הצורה. אבל אנחנו חכמות וקנינו טמפקס עם הטכנולוגיה החדשה והלוכדת, אז אפשר להמשיך בשגרה כרגיל - ללבוש ביקיני, לישון שמונה שעות בלילה עם טמפון, ולהתעסק עם בחורים בלי שהם ישימו לב לדימום.
קשה לחשוב על פרסומת מעצבנת ומיזוגנית יותר, אבל אני בטוחה שאם אחכה שנתיים-שלוש בטוח תצוץ אחת כזו. מילא נשים, אנחנו מכירות את המטריה, כבר שנים שאנחנו מתמודדות לא רק עם מחזור אלא גם עם נוזלים כחולים בפרסומות למוצרי הגיינה, אבל גברים שנחשפים לתוכן הזה מאשרים לעצמם את מה שהם ידעו כבר מזמן - מחזור זה עסק רע. הנה, אפילו בטלוויזיה אמרו.
אז כן, מחזור זה לא תמיד נעים (ועל כך תכף), אבל מה זה הדודה הסופר מעצבנת הזאת? וגם חשבתי שזה לא פוליטיקלי קורקט לדבר ככה על הטבע - ממתי מותר להראות בפרסומות משהו ירוק כל כך שהוא בה במידה דוחה? ירוק שולט, כאילו, לא?
בקיצור יצאו רע מכל הכיוונים.
מה אגיד, הלוואי והייתי מהנשים המצוינות האלה שמשתמשות בתחבושות רב פעמיות, עשויות בד אורגני, כאלה שצריך לשטוף אחר כך ביד אוהבת ולהתחבר לעצמך אגב אורחא. לצערי אני עדיין משתמשת בדברים הלבנים, עתירי הכימיקלים האלו, וכל מחזור מבטיחה לעצמי מחדש שזהו, פעם אחרונה. ככל שאני לומדת על זה יותר אני מבינה שטמפונים הפכו את החיים קלים בהרבה בהשוואה לימי העלים הרחבים והצמר גפן, רק חבל שדחסו לתוכם כל כך הרבה חומרי הלבנה מרעילים.
וחבל לא פחות שטמפונים אורגניים עולים כמו שתי משכורות. אבל כאמור, בחודש הבא. בטוח.
חלק מהמסע שלי לאהוב את עצמי, שחלקו מתואר כאן בבלוג, עבר גם בשביל הלבנים האדומות. מישהו קרא פעם לבוגרות השיטה הזאת "כוהנות שרמן", ולא בכדי.
מרב שרמן היא אשה מקסימה שמלמדת קורס בשם "מודעות ווסת", וזכיתי ללמוד ממנה הרבה על הנשיות שלי. זה התחיל במחזור והגיע עד ללב. לרצונות שלי, לאהבות שלי, לחיים שאני חיה.
כשהגעתי לקורס שלה חשבתי שנדבר על הדימום וההתייחסות אליו. אבל הסתבר שזה רק החלק הקטן. קשה להסביר בפוסט אחד כמה מעגלים נפתחו בעקבות זה, ייתכן וזה יצוץ עוד פה ושם בהמשך, רק נאמר שהקורס שלה מומלץ בכל פה (והלוואי והיו לי מניות שלה).
זה זמן מה אני רוצה לכתוב על המחזור ובעיקר לא יודעת מאיפה להתחיל. הנה, יצא משהו אחד טוב מהפרסומת הזאת.
אז קודם כל בואו נתחיל עם המילים המפוצצות (זהירות, הניו אייג' ממתין גם בהמשך): מחזור הוא התפיידותה של ביצית מתוך הרחם שלנו והלאה. פוטנציאל לתינוק שלא התממש. זה די מזל, כי אז היינו מסתובבות עם מאות תינוקות על גבינו, אבל מחזור הוא קודם כל סימון חודשי לאפשרות שהכל תקין אצלך ושיום אחד, כשתרצי, אם תרצי, תוכלי לממש את הפוטנציאל ליצירת חיים חדשים.
כך שחוץ מאשר להיות הדבר המעצבן הזה, יש לו משמעות, למחזור.
תשאלו נשים שהמחזור שלהן לא סדיר (כמעט כולן, בשלב זה או אחר של חייהן), או הציצו בפורומים הרלוונטיים. איחור של כמה חודשים או איחור של כמה ימים מוליד המון שאלות. מה קרה? מה לא בסדר? להתחיל סדרת בדיקות עכשיו או לחכות כמה ימים לפני שאני נלחצת?
ואז מגיע המחזור המיוחל ואיתו אנחת רווחה. הכל בסדר. המתנה הגיעה, ובניגוד פרסומות - המקבלת מאושרת.
אבל "מחזור מגיע תמיד ברגע הלא נכון"!
האמת, אני לא מכירה רגע כן נכון להתחלת דימום. אף אחד לא מבקש את הפצע החודשי שלו ברגע טוב יותר מאחרים, כולנו חיות בתקווה שהוא פשוט לא יגיע (ומתחילות להילחץ כשזה באמת קורה).
הרגעים "הנוחים" יותר של בחורות הם בדרך כלל בשבת. אין עבודה-לימודים ואפשר לרבוץ על המיטה בבית. אבל גם כשהוא מגיע באמצע השבוע - מי שיכולה, מבחינת העבודה, לרבוץ על המיטה בבית או לפחות להנמיך קצת את הקצב הרגיל - טוב תעשה עם עצמה. נכון שיש טמפונים שמאפשרים לרוץ ולשחות ולקפוץ, אבל למה?
המחזור קורא לנו להיזכר מי אנחנו. נשים. יש לנו מ ח ז ו ר . גאות, שפל, ימים טובים יותר ופחות. מהלך חודשי קבוע שבתוכו תהליכים שונים. גברים הם על אוטומט; מבחינה גופנית כל הימים שלהם נראים אותו דבר. זה בגלל שהמהות שלהם אחרת, התפקיד שלהם אחר, ואנחנו-יכולות-לעשות-כל-דבר-לא-פחות-טוב-מהם, אבל בשביל מה לנסות להיות בכלל משהו שאנחנו לא? אם הגוף הנשי שלך דורש מנוחה - במחזור, בהריון, לידה, הנקה, גידול ילדים - ראבק, כל יום עם ילדים דורש מנוחה בסופו, תני לו אותה. אל תילחמי.
ורק נדגיש שוב - אפשר להיות אשת קריירה מוצלחת ו\או לא ללדת ילדים, אבל גם אז, את עדיין אשה והצרכים שלך שונים. למדי לכבד אותם. למדי עליהם בכלל. לי לקח שנים עד שהייחסתי למחזור שלי סוף סוף. עד שלא יכולתי להתעלם ממנו כבר - הוא לא אהב את חוסר ההתייחסות שלי ופשוט תבע אותה בדרכיו המקובלות. ואני מודה לו על זה עד היום.
ואם כבר אנחנו פה, מה זה המילה הזאת, מחזור?
"מחזור" לא מקבלים. מחזור הוא מהלך כל החודש - דימום ורגיעה. הדימום עצמו נקרא ווסת, ואם כבר אנחנו מקבלות משהו, זה זה. אף אחד לא אומר, למשל, "קיבלנו עונות שנה". לא, אנחנו אומרים "הגיע הקיץ", "הגיע החורף".
משום מה בילבלנו בינהם, או סתם העדפנו מילה נקיה יותר. מי בכלל רוצה להגיד ווסת, זה מילה של שיעור עם אחות בית הספר בכיתה ו'. טוב, אז אני אומרת ווסת. בקרוב אצלכן.
תשאלו אותי אם אני רוצה את הווסת שלי כל חודש? לא. הייתי שמחה לקבל אותה - בגילאי 12 עד עכשיו - כלומר בשנים שבהן לא תיכננתי ילודה, אחת לשלושה-ארבעה חודשים. ככה, תזכורת רחוקה כזאת. היום יש גלולות שמסדרות את זה ורופאים שטוענים שזה בסדר גמור ולא ייגרם נזק לגוף, אבל נראה לי שכל עוד אני לא חייבת, לא אלעיט את הגוף שלי בהורמונים. אפילו אם הרופאים יחליטו כבר אם זה טוב או לא (גורם סרטן? מונע סרטן?), ככה החליט ריבונו-של, תזכורת חודשית, ואני סיימתי להתווכח איתו על זה.
אז ככה פעם בחודש אני מדממת, ואם זה יולי אוגוסט אני גם מקללת (אין הרבה דברים גרועים יותר ממחזור ב40 מעלות בצל), אבל בכל זאת גם אומרת תודה.
הביצית הנפרדת ממני מזכירה לי את פוטנציאל החיים שבי - לא רק ילדים אלא גם את הזכות ליצור כל דבר אחר ובכלל זה את החיים שלי בכל פעם מחדש.
אני אשה, אני מחוברת לטבע גם כשאני גרה בלב ליבו של הפיח כי הטבע חי בתוכי.
בסדר, אז קצת התפקשש לו העניין עם התזכורת. הייתי מעדיפה, למשל, שאחת לחודש תדפוק אמא טבע על דלתי (או תפלוש לי למרחב האישי ברחוב, לא משנה) ובידה זר פרחים ריחני - המתנה שלך הגיעה! - אבל בינתיים, אם צריך להסתפק בדם, נוזל החיים, יהי כך.
מחזור ביוץ של 28 יום שנחשב ל"נורמלי" קורה מעט מאד ומשתנה בין נשים שונות וגם אצל אותה אשה בין חודש לחודש. בין 24 ל36 יום זה עדיין נורמלי.
נשים במחזור עצבניות? קשה להאשים אותן. חלקן סובלות מכאבי ראש, כאבי בטן, דיכאון, תיאבון מוגבר או מופחת, חצ'קונים... במקום להכעיס אותה יותר בשאלות מעצבנות ("מה קרה, קיבלת??", האידיוטית והפולשנית) נסו פשוט להנמיך ווליום ולהיות נחמדים. זה לא קשה כמו שזה נשמע.
אשה תבייץ כ400 פעם במהלך חייה. ביציות יש לנו בין 400 ל450 אלף.
אם המחזור שלך לא סדיר, הנה דרך אחת טובה לנסות להסדיר אותו בלי גלולות - להתבונן בירח. פשוט לחפש אותו מידי ערב ולהתבונן בו. גם עליו עובר מהלך חודשי של התמעטות וגדילה, והרבה נכתב כבר על הקשר בין נשיות לירח והשפעתו על הגאות והשפל- הכללית וגם זו שלנו . ככה מזכירים לגוף את הטבע שלו. באופן כללי השאיפה היא שכשאת מדממת, זה יהיה בסנכרון מול ירח חסר. נשמע כמו ממבו ג'מבו אבל לפעמים זה עובד. הפעם מנסיון.
בין אם את משתמשת בטמפונים, גלולות או שיטת שבט דוב המערות, תעשי טובה ותלמדי על הגוף שלך. זה הגוף היחיד שיש לך.
החודש חידשתי את חוזה הדירה שלי. כבר שנתיים אני גרה באזור התחנה המרכזית בתל אביב, הנה מתחילה השלישית.
בשורות הבאות אני עומדת לצאת גזענית בעיני כמה מכם אז אם אתם מאלה שהשתתפו אתמול בהפגנה למען ילדי הזרים אולי תרצו לעבור הלאה...
אני אוהבת את דרום תל אביב ובחרתי לגור בה בגלל האווירה, הקרבה להוריי, ובגלל מחיר השכירות הזול יחסית. וכמו בכל מקום, גם לאזור הזה יתרונות וחסרונות. יתרונות מסויימים הם שאפשר לטעום אוכל מכל העולם, למרות שלא יצא לי, מטעמי כשרות. אבל הריחות נחמדים. ולראות אנשים מכל העולם - למרות שאחרי כמה זמן כבר מתרגלים וזה הופך להיות העולם שלך. ובמכולת אפשר לשחק במכונת מזל ולשתות בירה עם התחלה של בדיחה: רוסי רומני ודרום אפריקאי...
יתרון בולט, בעיני, הוא החופש לעשות הכל. גרפיטי על הקירות, מוזיקה בין 2 ל-4 (לפנות בוקר), להתפשט ברחוב, אם זה הקטע שלכם, ואף אחד לא ימנע בעדכם. החלק הפחות נעים הוא, כמובן, לראות מישהי מסוממת ועירומה ברחוב.... אין כאן משטרה ואין זקנות רציניות שיצאו מקלישאת השיער-סגול-ותיק-יד. הכל הולך. ואם מישהו צועק באפס בלילה בטלפון הציבורי שמתחת לבית במחשבה שזה מה שיעזור להוליך את הקול שלו עד אסיה, אפשר לצעוק עליו בחזרה. ניסיתי, זה עובד, וזה כייף לא נורמלי. אני צועקת באנגלית פשוטה, משחקת אותה עובדת זרה, וזה מחזיק מעמד בדיוק שתי דקות אז אפשר לצעוק שוב. כייף, בקיצור. אה כן, יש כאן עדיין טלפון ציבורי. ומשתמשים בו. בקרוב במוזיאון הקרוב לאיזור מגוריכם.
החיסרון הגדול ביותר במקום הזה הוא שכאישה, את הופכת לברווז במטווח ראיה. במשך השנתיים שאני חיה כאן לא נגע בי אף גבר בסמטה חשוכה, והיחיד שכן עשה את זה היה ישראלי **קללות מצונזרות** והוא עשה את זה לאור יום. כך שנראה לי שהרחובות האלה מסוכנים כמעט כמו רחובות אחרים בתל אביב, אבל באף רחוב אחר לא תקבלי מבטים מפשיטים כמו כאן.
האוכלוסייה באזור התחנה המרכזית מורכבת מ 70% גברים. רובם אפריקאיים. וגברים אפריקאים נועצים מבטים ללא בושה או מבוכה. נעוץ ונעוץ. והם גם עוברים אותך וממשיכים הלאה בדרכם ומסובבים את הראש עוד פעמיים כדי להסתכל. לא נעים זה אנדרסטייטמנט.
מכירים את המשפט שאומר שאם מישהו חתיך מתחיל איתך זה מצוין ואם הוא מכוער אז זו הטרדה מינית? יש בו הרבה אמת. אבל מצד שני לא הייתי רוצה שעדת חתיכים מסוקסת תנעץ בי מבטים שאומרים רק דבר אחד. והרחוב מלא באנשים שפשוט עומדים, יושבים או שרועים על הדשא בחבורות, מחכים למישהו שיעבור עם האוטו וישאל אם הם רוצים לבוא לשפץ לו את הדירה, מה שמשאיר להם הרבה זמן להתסכל על הרחוב, ואין בו הרבה בחורות. בין הררי הזבל, היריקות הספונטניות האינסופיות ברחוב והריח הקבוע של סיגריות שעומד באוויר, הכי הייתי רוצה שיעלמו מכאן, אתמול, האנשים שמנקבים במבטים, או לפחות שיפסיקו עם זה כבררר.
לאפריקאים, (ולא, אין לי אפשרות להבדיל מאיזה מדינות הם הגיעו ולכן אני קוראת להם בשם הכוללני הזה) יש תרבות אחרת בכל מובן; נעיצת מבטים היא לגיטימית. אין בה את הבושה שאנחנו רגילים אליה. אז אפשר לומר שיש משהו יפה בישירות הזאת. ואפשר לא לאהוב להיות בצד הלא נכון שלה.
אפריקאיים גם הולכים לאט. פיליפינים, תאילנדים או סינים הולכים מהר. לאפריקאים יש זמן... אם אני הולכת אחרי מישהו אפריקאי אני יודעת שאני אפספס את הרמזור ואת האוטובוס. שום דבר לא בוער להם. זו מנטליות שהם הביאו מיבשת האם, והם עדיין חיים אותה כאן. בכייף שלהם. לפעמים נחמד לראות אנשים הולכים באיזי בזמן שכל השאר רצים. למשל אני, ולמשל ישראלים אחרים או אנשים מהמזרח הרחוק, שהם מערביים באופיים, או חצי מערביים. זה מזכיר לי שזה אפשרי ושהמירוץ האינסופי הוא רק בראש שלנו.
אבל בכל מקרה אני מעדיפה להיזכר בזה מהצד ולא מאחוריהם.
אז מרבית האנשים כאן הם גברים, והנשים המעטות הן עובדות זרות, פיליפיניות או אפריקאיות. (עוד מיעוט הוא ישראלים).
מדרחוב נווה שאנן הוא כנראה המקום היחיד בארץ בו מרוכזות כל כך הרבה חנויות נעליים שהיו יכולות להפוך בקלות למכה של חובבות השופינג אלמלא היו מוכרות רק... נעלי גברים. אין עוד מקום שמצויה בו כמות כזו של חנויות נעלי גברים פשוט כי זה רחוב של גברים. הסתובבתי בו פעם אחת בלווי צמוד של גבר, הייתי האשה היחידה ברחוב ולא חזרתי אליו יותר.
הנה כמה הכללות:
אחוז כלשהו מהאפריקאיים (שוב המילה הזאת) הולך גם בקיץ עם פליזים מעל החולצה. כל בוקר אני מנסה להבין למה שמישהו שהגיע מיבשת חמה כמו אפריקה לארץ חמה כמו ישראל ילך עם בגד מחמם ולא מצליחה להבין. יום אחד אני פשוט אשאל מישהו.
נשים פיליפיניות הולכות בזוגות ובכובעי מצחיה. זו הכללות גסה, אמנם, אבל המראות תדירים מספיק כדי שאפשר יהיה לבצע איזו הכללה.
אם האישה היא האפריקאית כמעט תמיד היא תלווה בילד או בילדים.
הילדים מדברים עברית שוטפת ואמא שלהם מנסה לעקוב בעברית בסיסית.
NOTE
אם הייתם השבוע בהפגנה למען ילדי העובדים הזרים, אז וואלה, יש לכם לב. אבל הייתי ממליצה גם שתבקרו פה באזור ואני מוכנה לעשות סיור מודרך. אין כאן עבודה. יש כאן אבטלה. יש כאן המון אנשים שהגיעו מרחוק כי הבטיחו להם שפה יהיה יותר טוב, וזה לא קרה. אני מרחמת עליהם. אם אני הייתי נוסעת עכשיו להודו עם שני בגדים במזוודה ובלי כסף לכרטיס חזרה, הייתי מקווה למצוא שם את העבודה שהבטיחו שתחכה לי. קשה לי מאד לראות מישהו זר שהוא הומלס. בשביל זה הוא עבר את כל המרחק לכאן?
בגלל זה נורא אכפת לי גם ממני, וגם, כן, מהדבר הזה שנקרא צביון יהודי למדינה. ילדי העובדים הזרים שגרים כאן לא אשמים. גם ההורים שלהם שרצו עבודה מכובדת לא אשמים. אנחנו אשמים שנתנו לזה לצאת משליטה, והיום יש כאן המון ילדים לא יהודים שהייתי מעדיפה שלא יהיו פה. יש כאן המון אנשים ששוכבים על הדשא ימים שלמים בציפיה שמשהו יקרה והוא לא קורה. יש כאן פשע ויש כאן רחובות שאסור ללכת בהם.
אל תפגינו בשביל הילדים, תפגינו נגד הממשלה. שממשיכה לתת לזה לקרות כי אף אחד לא מוכן לקחת אחריות על המחדל הזה. אנשים ממשיכים להסתנן, משטת ההגירה ממשיכה לרדוף אנשים כמו כלבים עד שהיא זורקת אותם לכלא, ומשאירה אותם שם. יופי של עבודה.
המון כספים נשפכו על זה עד היום. עובדים זרים שגורשו לארץ האם? 2. לקיחת אחריות? אף אחד.
ואתם, האנשים שיש להם לב, ואני לא צינית, אשמח אם תקדישו עוד דקת מחשבה לעניין, ואשמח אם תפנו אותה גם לכמה ילדים יהודים שנולדו כאן וזו הארץ שלהם קצת יותר מאשר של ילדי מהגרים חוקים ולא חוקיים, וגם להם אין לאן ללכת.
הנה פוסט שכתב תום בעניין. דעותינו לא זהות לחלוטין, אבל על דבר אחד אנחנו בטוח מסכימים - גיא מרוז, אין לך עתיד במוזיקה.
השיר הזה קיטשי במובן הדוחה של המילה, דביק, מביך, עשוי רע, מנסה לעורר רחמים בכוח, קלישאתי ומבזה את כל המשתתפים בו. ויש שם כמה שקצת חיבבתי עד היום. עניינם ישקל מחדש.
כמעט כתבתי 'אין מילים בפי' אבל באמת, יש לי הרבה מילים שלא יכתבו כאן מחשש לתביעת לשון הרע. רק נאמר שקחו את WE ARE THE WORLD וערבבו טוב טוב עם קלישאת "לעניים". מה יצא? בדיוק. ואף למטה מזה.
טוב. יאללה.
מה עוד לומדים בתחנה המרכזית? למקרה שתיקלעו לכאן בטעות.
לא כדאי לעמוד ליד הכביש בנסיון לחצות אותו ליותר מדקה וחצי. אחרי פרק הזמן הזה עוצרת לידך מכונית והנהג שואל "כמה?" או "את עולה?"
לחצות רמזור באור אדום. כי לאף אחד לא אכפת, כי אין משטרה, כי עוד דקה של עמידה חסרת מעש משמעותה עוד דקה של לטישת מבטים.
לא כדאי לקנות שום דבר במקום אחר כי כאן תמיד יותר זול (הנה, נקודה חיובית בפוסט).
המקום הזה הוא אזור נדל"ן לוהט. קנו כאן דירה עכשיו, יום אחד, לא בעוד הרבה שנים, זה ישתלם לכם.
"עוד לא למדנו שום דבר משיטוט ברחובות" שרה להקת פונץ'. אבל לפעמים תופסים איזה משהו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דוסית בעיר הגדולה
