מעולם לא הייתי שכונתית. בילדותי שיחקתי קצת עם ילדי השכנים בבנין אבל תמיד הייתי דתיה ושונה. וגם לא מצטיינת הבנין בחברותיות יתר. בחצי השנה האחרונה אני עובדת בשכונה ירוקה ויפה, ומשתלבת בה יותר מאי פעם. הספקתי לראות בה קיץ וחורף, ואם הייתי צריכה לבחור לי ילדות שניה, זה נראה לי כמו מקום טוב להתחיל בו. זו שכונה שבה מכוניות תמיד נותנות זכות קדימה להולכי רגל, ושיש בה עדיין גני משחקים עם ארגזי חול ומגלשות ישנות, ולא רק משטחי נייקי ומתקני כושר הייטקיים (למרות שיש גם כאלה, והשמחה רבה). ואם יש בה משהו שאני לא אוהבת זה העובדה שאפשר למצוא בה בכל מקום גללי כלבים, משהו שבתל אביב של חולדאי כבר הפנימו שאסור להשאיר.
זו לא שכונת פאר, זו לא שכונה של עוני, ויש בה גן חיות שלם ואוסף מושלם של טיפוסים.
בוקר טוב! מגיעים לשכונה. אני מנסה להסתגל לאור הבוהק, אפילו בחורף, מחוסר בניינים שמסתירים את השמש, בודקת האם אפשר לדרוך על הדשא בלי להתמלא בבוץ, ומחפשת את האיש המבוגר עם הכובע. אנחנו מהנהנים זה לזה לשלום. אם המטפל הפיליפיני שלו בחר הבוקר בספסל מרוחק, אנחנו מנופפים בידיים. אם הוא לא הגיע כבר שלושה ימים אני מתחילה לדאוג. אבל בסוף הוא תמיד מופיע שוב.
ואז אני פורשת לספסל החביב עליי, לחצי שעה של רגיעה לפני העבודה. בימי גשם אני מתיישבת על ספסל אבן מתחת לבניין ומסתכלת על כמה שהעולם יפה (+סנדוויץ'). ובימי שמש, הולכת לספסל השמש. אין כמו קצת ירוק בעיניים והתבוננות בנמלים עמלניות כדי להתחיל את הבוקר טוב. תענוג להסתכל על מישהו אחר עובד. אני אוכלת סנדוויץ' והן זוכות לפירורים.
ויש גם אורחים. אוסף חתולים ששום מגדיר תל אביב לבעלי חיים אינו שלם בלעדיו.
ראשונה מגיעה לבקר החתולה הג'ינג'ית, חתולת הבניינים, להתחככות ולרחרוח: אולי יש אוכל? בדרך כלל הטעם שלי זה לא הטעם שלה, והיא פורשת לשינה עצלה מאחורי הספסל, מתמתחת, וכל הגוונים הג'ינג'יים היפהפיים שלה מתגלים.
אחריה, לא מגיעה לביקור אבל נפגוש אותה בהמשך, החתולה הג'ינג'ית השניה, הלא היא חתולת החניה. אנחנו בידידות קלה, רק שלום-שלום, אבל נעים לראות אותה בסביבה.
עוד במלאי, החתול באפור לבן, עין אחת חומה ועין אחת צהובה, חשדן אבל לא נושך. כשיש פח זבל בסביבה הוא מעדיף להשקיף על העולם ממרומיו. כשאין, הוא מסתפק בגג של מכונית. תזזיתי ולא מוכן להיעמד בפוזות. צריך להתגנב מאחוריו בשקט ולצלם אותו כשהוא לא שם לב.
החתול באפור לבן2, נעמד בפוזות ככל שידרש. ואולי יש גם אוכל? והנה גם החתולה בלבן-ג'ינג'י (האמת שאין לי מושג איך חילקתי אותם לזכר-נקבה, מעולם לא הצצתי להם בין הרגליים), האוהבת את השבילים.
מלכת החתולים היא החתולה הלבנה היפיפייה, חברה של הכלב, שנדיר לראות אותה מסתובבת בין פשוטי העם מרובי הצבעים, וישנו הכלב. מלך החיות. כל הכלבים בשכונה יוצאים לטיול עם בעלים ורצועה, אבל דוגי חי בחוץ ויוצא לטיולים עצמאיים כרצונו. חוצה כבישים, נכנס לחנויות, ותמיד מוצא את הדרך חזרה הביתה. עוצר להגיד שלום כשהוא מריח אותי ומתהפך על הגב כשאני עוברת לידו בזמן אמבטיית השמש. חובה לעצור וללטף לו את הבטן. אחרי הצהריים שתי מחיאות כפיים מקפיצות אותו אלי, ואנחנו יוצאים לסיבוב בשכונה, אומרים שלום לכל האימהות מהגן, מרחרחים שיחים (הוא), נזהרים לא להידרס מאופניים (אני), לפעמים חולקים בורקס מזדמן. הוא הכלב שמעולם לא היה לי...
בימים טובים של שמש נעימה ומצב רוח מרומם, ושתי חיות שמלוות אותי לעבודה, אני נסחפת ומדמיינת שאני גיבורה מצויירת בסרט של דיסני, כמו שלגיה או מכושפת מודרנית אחרת. אכן היסחפות רצינית, אבל תנו לבחורה לפנטז.
גם אני הפכתי לאחת מהשכונה ואני מנסה לדמיין מה השמות שהאחרים נתנו לי. "זותי שמדברת לחתולים" או "זותי שתמיד יש לה אוזניות באזניים והיא בוהה בנוף". והפייבוריט שלי, שהוא "זאת עם הכלב".
גם הנהגים באוטובוס שמגיע לשכונה הם כבר חצי משפחה. אחד שאוהב אותי כמו אבא, אחד שעדיין מנסה לברר אם יש לי חבר ומשמיע באוטובוס נעימות קליידרמן להנאתו, ואחד שנהנה ללמד אותי כל פעם מחדש איך משתמשים ברב-קו. אה, אז לא מניחים אותו במקום וזהו? צריך גם לשמוע את מה שיש לנהג להגיד הבוקר? נו טוב.
בסוף היום, בדרך הביתה, אומרים שוב שלום. הנה אנחנו מסיימים עוד יום עבודה. נתראה שוב מחר.
צאלונים בקיץ. תחילת הפריחה
שיא הפריחה
מבט מקרוב
...ועוד יותר קרוב
שיח יפה עם שם לא ידוע
חתולת השבילים
מכוניות ללא הפסקה
ספסל השמש וחברים
שני ספסלים שצולמו בגשם. לא הצלחתי להעלות את האוויר, והמים, והשקט....
שדרת הצאלונים בגשם
אפורלבן1. חתול על גג פח לוהט
אפורלבן2 נעמד בפוזות
עכשיו נחים. תכף ילכו מכות
מכות!
הנעליים שלי בהופעת בכורה
חתולת החניה ברגע של חברות אמיצה
דוגייייייייייי!!!!
אמבטיית שמש
לא נשארת לשחק איתי....?
בטוחה?
טוב, אוף
ביי ביי.... 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דוסית בעיר הגדולה
