ובזחילתי, היא שרשרת פרכוסיי, אני תמיד שב אל השדה הכחול, האכזר,
על כן כבי נא את האור, כי מלבד התפר לא תראי בי דבר.
ובבוקר אעמוד לבדי, ואביט בהרי-הבשן בכתמתם,
ובענני הגשם שוקעים ונהוים לאגם,
אעמוד לבדי באור המוזר ואצחק צחוק תם,
ואפנה שוב גבי, ואלך אל קצף הים.
ובכל האמור כאן, ביתי הקטנה, לא נטמן שום שקר לזר,
כי איני אוצר המוזיאון, ואיני עוצר מסעותיו של ההר,
ואין בי הרבה מלבד הרפית עור פניי ומתחיתו
כי אני תפור פה ואוזן, ככתוב בתחילתו.
את השיר הזה כתב המשורר אילן שיינפלד בגיל 16. זהו אחד משיריו הראשונים והוא מופיע ראשון בספר שיריו הראשון, "לטאה מכושפת", ספרון דק שהיום קשה להשיג ומצאתי אותו דרך איתמר מאתר הספרים. כן, היתה פעם תקופה כזאת בחיי שהייתי להוטה אחרי שירה והתאמצתי להשיג ספרים שחשקתי בהם, כמעט כמו הלהט שאני מפנה כיום לנעליים
בשיר הזה, שיש בו עירוב של ילדותיות ובגרות, התאהבתי מקריאה ראשונה. אני, לטאה מכושפת. אין פשוט מזה.
אני לא יודעת למה התכוון המשורר, אבל כמה פעמים בחיי הרגשתי ככה וקראתי לזה סתם "חוסר אונים". 'לטאה מכושפת' נשמע לי כמו שם הרבה יותר יפה.
הלטאה תפורה פה ואוזן, מוגבלת בכל תנועותיה מלבד האפשרות לחייך. יש בה (בו?) חוסר אונים מובנה, אך גם השלמה עם המציאות. הלטאה אפילו מנחמת את המתבוננת בה, אומרת זה בסדר, אני בסדר, ככה זה. כבי את האור.
נדמה שההשלמה עם המצב לא באה ממקום של קבלה מלאה אלא מתוך תחושה ש'זה מה יש'. אבל גם זה סוג של הקלה. הכרה במציאות. ולפעמים זו הדרך להגיע להשלמה אמיתית, לשמחה במה שיש.
לפעמים, כשאין לך יותר מלעשות מלבד לחייך, זה כל מה שנדרש.
כשאני שומעת את השם "יונה וולך" אי נעימות גדולה עוברת בי מלמטה למעלה כמו גל של קור. בשיעור ספרות בתיכון המורה לספרות אפילו לא רצתה לספר לנו למה יונה וולך היא מוקצה מחמת איסור, רק אחזה בשלילי בזנטי שלה ולא יספה. אחר כך חקרתי (בספריות, אינטרנט עוד לא היה נפוץ אצלנו בסלון) ומצאתי לבד את התמונות המרעישות ואת השיר הפרובוקטיבי ההוא (שכן, גם עכשיו לא אומר את שמו), הזדעזעתי וטרקתי את הדלת על המשוררת.
הרבה אחר כך ארז נתן לי את הדיסק "בציר טוב" ובגלל שסקרנית הייתי תמיד, הקשבתי לו למרות האמור למעלה. הקשבתי ואהבתי (ובמיוחד את יונתן). בכל מקרה עד היום השירים מתוכו נותרו היחידים של יונה וולך שאני מכירה ואוהבת. את כל השאר אני משאירה מחוץ להישג ידי.
תוך כדי זה הכרתי את מוניקה סקס, גם בתיכון, עוד שם שהיה קשה להגות אז בקול. מתוכו התחברתי לאווירת "סאן חוזה", פסטורליה ורודה עם דימומים מהידיים.
*
כשבאתי לקחת אותה מהעננים
מילים: יונה וולך
לחן: שמעון גלבץ
כשבאתי לקחת אותה מהעננים
היתה ענודה כבר
קולות הקוקו והתנשמת
להטה באזנה
ז'וליאן הורוד
השאיר לנו קור פתלתל
אני ידעתי שהיא תיפול
אבל ניסיתי
אני ניסיתי
וז'וליאן הורוד טוה מסביבי
נייר צלופן בסרט אדום.
סאן חוזה
מילים ולחן: יהלי סובול
היא נסעה לסאן חוזה וחתכה את הוורידים
היא סבלה ממנת יתר של שמש ודקלים
יש שם בית חולים יפה הרופאים בחלוקים
ופלמינגו על הדשא הם צפופים כמו עננים ורודים
ע נ נ נ נ י ם
מה היה לך רע להיות ילדה שלי
לבזבז את השעות שלך איתי
בסוף גמורים לשכב אחד בתוך השני
אני נשארתי כאן כמובן בזבזתי זמן
כי אני תמיד סובל מלב שלא פועל
ע נ נ נ נ י ם
מה היה לך רע
באתי לאסוף אותה מנמל התעופה
עם תחבושות על הידיים היא היתה יפה
כמו מתנה בעטיפה.
כמה זה נפלא שוב אהיה שלה
לבזבז את השעות שלי איתה
בסוף גמורים נשכב אחד בתוך השני
*
תמיד כשאני שומעת אחד מהשירים האלה אני מייד נזכרת בשני והם מתערבבים לי בראש. בחורה אובדנית, בחור מושיע (?) שבא לאסוף אותה, עננים, ורודיות, מתנה בעטיפה, צלופן עם סרט אדום, תחבושות ענודות כמו מתנה. תמיד נראה לי שהשני הוא הרחבה ופירוש לראשון. ורק ז'וליאן הורוד נשאר תמיד כמו חידה.
רק היום נחשפתי לשיר המופלא הזה, וכדי לפצות על חיים שלמים, שמעתי אותו היום בריפיט עד שהגרון שלי נשרט והלב שלי צעק שעוד טיפת אמונה זכה והוא מתפוצץ מחוסר מקום.
שימו לב למבנה השיר; ציטוט תקני ומפוסק כהלכה בשתי השורות הראשונות. עוד משפט שלם בשורה השלישית. השורות הבאות כבר מתחילות לנזול ולהתערבב... שורה רביעית שמסתיימת ללא פסיק, שורה חמישית שמפוסקת באמצעה בנקודה, וסוף המשפט הבא גולש אל השורה שאחריה. לכאורה "כאן גרה השירה" היה צריך לעמוד כמשפט בשורה אחת ולא להתמתח על פני שתיים. אבל רק לכאורה
בשירים בכלל, ובשירים קטנים בפרט, הפיסוק הוא חלק אינטגרלי מהטקסט והוא תומך במשמעות שלו.
סומק הוא איש של מילים. אבל לפעמים גם משורר עומד משתאה מול המציאות היפייפיה, עוד לפני שיטרח לייצג ולמסגר אותה במילים. ובשיר הקטן הזה הוא מעמיד את המציאות לפני השירה (מעשה שלפעמים קשה למשוררים לעשות) והוא אחוז התפעלות ממנה, על קסמה היומיומי, הפשוט והמרהיב.
משוררת, עורכת ומתרגמת (וגם אחותו של גבי ניצן, "בדולינה", "פרא". סתם לידע כללי).
לטל ניצן יש יכולת מופלאה לפגוע ישר בלב. אני לא מכירה הרבה שירים שלה אבל המעט שאני מכירה יפים בעיני כל כך. השיר הזה הוא אחד היפים ביותר בעברית עבורי.
הוא ממוגנט אצלי למקרר וכל פעם שאני מוציאה משם קוטג', מתרחב לי הלב. או מתכווץ, תלוי איך מסתכלים על זה. תלוי איך קמתי באותו בוקר.
ההתנגנות שלו יפהפיה (תקראו אותו לעצמכם רגע בקול) והמחסור בנקודה או פסיק לאורך כל השיר מעצים עוד יותר את המילים שלו, מכריח את הקורא לקרוא בלי לנשום, ממש כמו הדוברת הנרגשת, עד לסוף השיר - "ההתרה", שהיא בעצם לא כל כך התרה, אלא קבלת הדין. הודאה בכניעה. ובכל זאת שם הלב נח; בתוך הידיעה החדשה, שבאה אחרי הרבה זמן של אשליה.
את השיר הזה הכרתי עוד לפני שהכרתי את הבחור שממנו נפרדתי לפני, מיי גוד, כבר חמישה חודשים. איך הזמן רץ כשסובלים. וכמה שאני מנסה להתרחק, אני לא מצליחה. וגרוע מזה, לא רוצה. שאלוהים יעזור לי.
ניצן יודעת להשתמש במילים וליצור שורות מרעידות בכנותן ובפיזיות הברורה שלהן, למשל -
כשלילה נסגר על עורף לא מנושק
אין לזה תקנה
ובקישור המצורף אפשר לשמוע אותה מקריאה את השיר ממנו היא לקוחה, "נקודת הרוך".
ואפשר גם סתם לשבת ולהתענג על השורה הזאת, שבעיני עומדת מצוין בפני עצמה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דוסית בעיר הגדולה
