את השבת הזאת ביליתי לבדי. לבדי בדירה שאני גרה בה כבר שנתיים, ולבדי אי פעם. "אין עניין" בלבלות שבת לבד, אומר אחי הקטן. נכון, עניתי, אבל בוא ננסה פעם אחת.

דתיים מוקפים כל חייהם בשבתות מרובות משתתפים; משפחה, חברים, תנועת נוער, משפחה מורחבת, שמחות עמוסות, שבתות יזומות כולל הרצאות וקפה, ביצה ירושלמית, רק לא לבד. אפילו לא בגיל 30+.

זה מקסים, כמובן. קהילתיות זה דבר מבורך. רק שפעם אחת אתה רוצה קצת לבד, ואז מסתכלים עליך במבט תוהה. מה פתאום לבד?! לבד זה לא כייף. לבד זה לא שבת. שבת זה ביחד. ועוד בדירה שלי, מוקפת העממין (אפריקה והפיליפינים שולטיםםם). "מה לך ולשבת בתחנה המרכזית?"

או.

אני אוהבת את השבתות המשפחתיות אבל רציתי לנסות פעם אחת משהו שונה. וזה לא שעשיתי שבת על ראש הר הנפאל, כולה חצי שעה נסיעה מהבית של ההורים. ארץ ישראל. פלטה חשמלית תקינה. 25 שעות לבד. בלי מחשב, רדיו, או מסיחי דעת אחרים. רק אני. מה?

רגע, רק אני? לבד?? זה לא מפחיד בעצם?? ואם ישעמם לי? ואם יקרה משהו נורא? ואם כולם צודקים?

עד יום שישי בצהריים עוד לא ידעתי סופית איפה אהיה. כבר חשבתי לוותר על הכל. זו תהיה שבת נוראית ואני אסבול. כולם צודקים. "לא צריך לנסות כל דבר בשביל לדעת איך הוא. אפשר לדלג על כמה טעויות", אמרה אחותי. כבר לא ידעתי אם עכשיו אני מתעקשת מתוך גאוותנות או באמת רוצה בזה.

אפילו ניסיתי להתעניין אצל חברים אם אפשר להתארח אצלם, או שיתארחו אצלי חלק מהזמן.... וכלום. זה או לבד או חזרה למשפחה, בייבי. והחלטתי.

ובשורה התחתונה? היתה שבת נהדרת.

הייתי עם עצמי, וזה לא מפחיד בכלל. אני מאד נחמדה, מסתבר. מצאתי את עצמי פשוט יושבת ונהנית מעצם היותי.

ואכלתי ונחתי וקראתי ומעבר להכל - ייצרתי לי שבת בעצמי.

בבית הכל מובן מאליו; השעון-שבת מכוון לאותן שעות תמיד, ההתנהלות רגילה, לכולם יש תפקיד - אמא מדליקה נרות, אבא מקדש, בוצע את החלות, הולך לבית כנסת, מבדיל במוצאי שבת. הדוסית ישנה, וצריך להעיר אותה לארוחות. בזה מסתכם תפקידי בשבת. אבל הפעם הייתי בעצמי אבא ואמא של שבת. הייתי צריכה לדאוג לנרות, ולהדליק אותם. לסחוב כוס קידוש מהבית, ולקדש. לשיר זמירות, אם אני רוצה שיהיו זמירות שבת בבית הזה. לקום מוקדם כדי לחמם לי את האוכל על הפלטה, ובשביל אוירת שבת עד הסוף - גם ללכת לבית הכנסת. פעמיים. מאורע נדיר שנצפה אצלי רק בחגי תשרי. היה לי חלק אקטיבי בשבת הזאת. עשיתי אתה. התחברתי אליה באמת.

והסביבה?

שקט מופתי כזה אי אפשר לחוות כאן באמצע השבוע גם לא באמצע הלילה. שום אוטובוס, שום צפירות. רק שקט ושקט, ציפורים מצייצות בשמש.

כבר היה שווה.

שבוע טוב!(:

1.

באחד האמשים בשבוע האחרון ערכתי בדיקת חמץ בבית שלי.

מאז שאני גרה לבד, זה יוצא שנתיים, אני מוצאת את עצמי עושה כל מיני דברים שעד היום רק צפיתי בהם מהצד, מסתכלת על אבא שלי עושה אותן. מברך, מדליק, קורא, מקדש, מבדיל, בוצע, מחלק, מוזג. מתפקד כראש משפחה דתית עם כל החובות הנגזרות מכך. מצוות שגם נשים יכולות לעשות, אבל עם אבא בבית, הוא זה שמחוייב בהן ראשון.

והנה השנה אני שוב בודקת חמץ. עוברת עם נר בין החרכים והסדקים לבדוק אם נשאר משהו. אפשר עם פנס, לא חשוב, העיקר אור קטן ודק שיכנס לכל חור. אבל עם נר זה אותנטי וזה מנטף על היד שעווה חמה. חלקנו מוצאים את זה מגניב. 

בבדיקות חמץ, לא משנה עד כמה ניקינו לפני כן, תמיד מוצאים משהו שלא גילינו. וכדי שלא נחפף (נו בסדר.... כדי שהברכה לא תהיה לבטלה), מטמינים עשר חתיכות לחם, קטנות ועטופות, בכל מיני פינות, ומי שבודק יודע שעד שהוא לא מוצא עשר הוא צריך להמשיך לבדוק. אין, חז"ל היו גאונים. ומדורי דורות נהגו הילדים להחביא את החתיכות במקומות שונים ומשונים ולראות איך אבא מתרוצץ לחפש אותן.

מה עושה אדם שגר לבד? הרגשתי אדיוטית להחביא לעצמי חתיכות ואז למצוא אותן. אבל אחי הקטן, הרב המשפחתי, אמר, זה מנהג ישראל, תעשי. אז עשיתי. אבל לא רשמתי בפתק היכן שמתי אותן, וגם התיישבתי לרגע מול המחשב ומצאתי את עצמי קמה ממנו רק כעבור 4 שעות, רואה את השמש עולה, אז כשבדקתי כבר לא זכרתי כלום, וחיפשתי אותן על אמת, מופתעת מהמקומות שבהם בחרתי לשים אותן. מצאתי 9, וחזרתי ועשיתי סיבוב מקיף עד שמצאתי גם את העשירית. הרגשתי כאילו אני ממש בודקת חמץ, ולא עושה כאילו. וזה היה כייף. לא צופה באבא, ושלא לפי התכנון המקורי של הוריי - גם לא צופה בבעלי שיחיה מקיים את המצווה הזאת, שיחיה עדיין מתעקב בפקקים; עושה בעצמי.

שתי מערכות היחסים האחרונות (והיחידות) שלי היו עם חילונים, אז כבר ראיתי את עצמי בעיני רוחי מקיימת בעתיד את המצווה הזאת וגם אחרות בעצמי, בתור הצלע הדתית בבית. בינתיים אני מתאמנת. ואם הוא יהיה דתי, החתן, יצא שזכיתי להזדמנות לקיים מצוות שיועברו לאחריותו.

2.

בליל הסדר, יגיד לכם כל אתר יהדות למתחילים, עושים כל מיני דברים משונים כדי לעורר את הקטנים לשאול שאלות. מוציאים את הקערה, מחזירים את הקערה, מזמינים קרובי משפחה שלא דיברנו איתם שנים, אוכלים דיקטים וקוראים לזה לחם. ואחרי שהם שהם שואלים מה נסגר?! (=מה נשתנה?) עונים להם ומספרים להם בצורה חוויתית את סיפור הפיכתנו לעם.

לקראת החג העיתונים, העלונים וימי העיון במדרשות מתלאים בהלכות החג וברעיונות יפים, בפירושי הגדה ובדרכים חדשות לספר לקטנים את הסיפור המשפחתי הקדום. בחיי היום יום שלי אני די מרוחקת מכל אלה, והשנה, כשהדיאלוג שלי עם אדון עולם תופס כל מיני פנים שונות ומשונות, עוד יותר. כך יצא שהגעתי לחג ללא הכנה מוקדמת. אפילו לא ישבתי לקרא את ההגדה לפני כן. ההכנות שלי לחג כללו ניקיון בדירה שלי, בישולים במטבח של אמא (בעודי מזמזמת לעצמי את הפזמון הידוע "עבדים היינו, לאמא במטבח") והרבה "עבודה" של ביירון קייטי על המשפט "אני צריכה אהבה".

לליל הסדר הגעתי מותשת מעייפות וממחשבות אז נדדתי עד לשולחן הקטנים, לעבור אותו שם, יחד איתם. הסדר מתנהל לו, אני עסוקה בעיקר בלהאכיל את הילדים שמתקשים לחכות ל"שולחן עורך", מנסה לעקוב אחרי המילים בהגדה ואחרי ההתנהלות בשולחן הגדולים ולא לאט אני מבינה שב'אנה, יש המון דברים מוזרים בליל הסדר! ואני לא מתכוונת רק לזה שאוכלים גפילטע פיכס, אלא לעובדה שאוכלים כרפס טבול במי מלח! כאילו, מאיפה זה בא?!

אחרי שגמרתי לצעוק על עצמי שאיזה בושות, אני לא זוכרת למה אוכלים כרפס, הבנתי שהפכתי לבן התם מההגדה. לא ילד רע אבל לא מבין הרבה. ובמקרה שלי, לא זוכר.

בכל השנים שעברו למדתי כבר מהגן על פסח, על ליל הסדר ועל כל הפעולות המשונות שעושים בו, עד שהן הפכו למוכרות לעייפה. ורק כשתפסתי קצת מרחק השכלתי להבין את ההשקעה הגדולה, את הרצון הכן של חז"ל שערב אחד כל האנשים יתחבר יחד לסיפור הפיכתנו לעם, גם הקטנים והרחוקים. וכמו מדריך טוב בתנועת נוער הם חשבו מה יכול להחזיק אנשים ערים ומעוניינים, לאורך דורות והגלויות שעוד יבואו?

בנקודה הזאת קצת התעוררתי, וליל הסדר הפך יותר מיוחד עבורי. חזרתי אל ההגדה וניסיתי למצוא שם, מתעלמת לרגע מהפרשנויות הרבות שנוספו אליה במהלך השנים ומתמקדת בטקסט המקורי, את התשובה של חז"ל לשאלה "אז איך הפכנו לעם?" מנסה לראות מה הם בחרו לספר, מה בחרו להדגיש ביתר שאת, מה הם חשבו שהכי נחוץ לנו לדעת, איזה פעולות פיזיות הם ביקשו שנערוך כדי שנתחבר לרעיון הרוחני, ומה כל זה אומר לי, היום, רחוקה ומבולבלת כמו שאני.

התשובות שמצאתי ריגשו אותי. לא פעם אני מוצאת את עצמי תוהה על ראשונות, אבל תמיד כשאני חוזרת למקור ומחפשת את הנקודה הראשונה של הדברים, אני מוצאת שם גרעין של אמת שמפיץ עבורי אור שהרבה שעות לימוד מעמיק יתקשו להתחרות בו. זאת לא קריאה לחזור ולהיות תם, זה לא מקום טוב להיות בו. "שאינו יודע לשאול" לא יודע כלום מחייו, אבל התם יודע שהוא לא יודע, והעמדה הזאת לא תמיד מהנה במיוחד. אבל כן, הייתי רוצה לפעמים שכל דקדוקי ההלכות הקטנים וכל הרעיונות המלאים פאתוס יפנו קצת את מקומם לכמה דקות של רגש חי ומדמם, כזה שמתרגש מהסיפור הבסיסי על אלפי אלפי עבדים שקורה להם הנס המובטח והם זוכים לצאת לחופשי, לא יודעים לאן ולא זוכרים למה, אבל מוכנים להרפתקה הגדולה של חייהם.

 3.

ביום החג חגגנו יום הולדת לאחיין שלי בן השמונה, ואצלנו נהוג שאחרי שמברכים את הבן הילוד, חתן השמחה מברך גם הוא את החוגגים. הוא נעמד על הכסא, גם אני התבקשתי על ידו לקום, וזכיתי ל "שתזכי לחתן ירא שמיים, שראוי לך, ושתחבבי אותו".

ללא ספק, הילד הפנים את הלך הרוח המשפחתי. וגם את השפה. לא מכירה הרבה בני שמונה שמאחלים חתן "שראוי לך". ואני לא מכירה אף, אבל אף מבוגר, שבירך אותי בכל שנותיי עד כה בחתן שאחבב. ירא שמיים כן, ראוי לי, כן. צדיק וחכם ושיהיה בעל טוב, כן מאד. אבל אף אחד לא התעכב לרגע על העובדה שראוי גם שאחבב אותו. שזו הסיבה שפסלתי בחורים עד היום. רובם היו אנשים באמת טובים, אבל לא חיבבתי אף לא אחד מהם. (להוציא שני החילונים מלמעלה).

לרוב מתרעמים עליי בטענה שאני ברננית, אבל אני חושבת שיש דברים שבני שמונה מבינים טוב יותר ממבוגרים. אם הילדים האלה הם העתיד שלנו, אני שותה לחיים.

חג שמח!

פסח, לסופרים מראש השנה, הוא בדיוק חצי. חצי שנה עברה. זהו זמן טוב לסיכומי חצי, שאני, בעוונותי, נוהגת לערוך כמעט מידי סופשבוע. אני מהמסכמים. שלושה חודשים לפני יום ההולדת שלי אני מתחילה לסכם לעצמי עוד שנה, ובהחלפת קידומת אני טובעת בטבלאות חצי שנה מראש. איפה הייתי, מה עשיתי ובעיקר מה לא.

לפעמים נורא בא לי להרגיש באופן אישי ועל בשרי את המשפט "אין שכל - אין דאגות". רק קצת. כמה דקות. כמה דקות של שקט אני מבקשת, הרבה?

ולא, אנ'לא מתכוונת למדיטציה, תפילה, היפנוזה, או אפילו צלילה בים. המיינד שלך הולך איתך לכל מקום. לפחות שלי, לא יודעת, אולי הוא מקולקל. למרות שוואלה, צלילה עוד לא ניסיתי. אולי כדאי.

פסח הוא חג גדול כזה, כמו ראש השנה, ודוסים דשים בו חודש מראש, בדיוק כמו לפני ראש השנה. לאחד יש את חודש אלול לפניו ולשני את המימרה "שלושים יום קודם הפסח מתחילין לדרוש בהלכות הפסח". אז כולם עסוקים בלדרוש ובלטאטא וזה עוד יותר מלחיץ.

פסח הוא תחילת הקיץ הרשמית, למרות שהקיץ כאן ממזמן, פסח הוא הויכוח הקבוע על השעון, פסח זה הזמן שאחריו השנה נמדדת בימים. יום הזכרון, יום השואה, יום העצמאות, יום ירושלים, שבועות. אחרי כל כך הרבה ימים באמת הגיע הזמן לאיזה שבוע. משם זה כבר קיץ הרד קור והדרך לראש השנה שוב קצרה. והנה, עוד לא הגענו אל החצי ואני כבר בחגים של תשע"א.

אז סיכום.

איפה הייתי ומה עשיתי, מבזק החצי.

אני כבר עשרה חודשים באותה עבודה, כיפאק היי לי. בתור מתפטרת סדרתית, אני שמחה שהגעתי לגיל שאפשר להתחיל להתמיד. ואני גם אשאר בה, כך נראה, עוד שנה לפחות. ואני מקווה לשרוד כדי לספר.

בשנה האחרונה עניין המימוש העצמי שלי תפס ווליום, במיוחד מאז שפתחתי בלוג (ואז עוד אחד), וסביבי בישרא כמעט כולם ילדים שהרגע סיימו שלב שלישי במטרנה. ואני מרגישה שנזכרתי מאוחר מידי, והגיל, ומה יהיה, ומתי אני אתבגר. אז התחלתי במסע התבגרות מזורז שכולל סגירת קצוות בכל הנוגע לאישיות שלי, וחלקו תועד כאן בבלוג, ופתיחת כמה קצוות שיהוו, הלוואי אמן, שלב ראשון בקריירת העל שתהיה לי.

בשנה האחרונה ניסיתי להתגבר על לב שבור, ואני כבר יודעת שלא מתים מזה. אבל מחלימים כל כך לאט.

בחודש וחצי האחרונים יש לי עמוד פייסבוק ואני עדיין מנסה להתרגל. רוב הזמן זה מזכיר לי ערב חבר'ה בסלון בבית של ההורים. בשאר הזמן האח הגדול לומד עליי עוד קצת פרטים, אלה שהוא עדיין לא עלה עליהם מחיפושי הגוגל שלי.

בשבועיים האחרונים אני קוראת מה שאפשר על NLP והעצמה עצמית ואיך להתחיל עם בחורות (זה תמיד הולך ביחד) שברגעים שאני לא במוד הבת 17 המחוצ'קנת ואכולת השנאה הרגיל שלי אני מרגישה שאני יכולה לכבוש ת'עולם, יותר מזה - יכולה לכבוש את המטרות שלי עצמי, וגם להתחיל עם כל בחורה על היוניברס, שמישהו יחזיק אותי או שיקרה פה אסון.

אלה נושאים שעניינו אותי תמיד אבל יש תקופות שבהן הם צוברים תאוצה, כשאני נחשפת לעוד לינקים, כשאני נכנסת לעוד מתקפת "אני רוצה הכל ואני רוצה את זה עכשיו!", וכשאני בתקופת יובש ולא יוצאת עם אף אחד מעניין וחושי הציד מתנוונים מחוסר שימוש. נו, לפחות נקרא קצת מאמרים, שנדע מה לעשות כשכן נריח דם.

במוצש האחרון יצאתי לסיבוב ברים (הרבה סיבובים ברחוב, אחד בר, אחד בית קפה) בדיוק בשביל אותה מטרה וחזרתי הביתה עם 5% אלכוהול בדם וקצת אוכל גרוזיני בבטן. בעיקר שמחתי לגלות שאני לא מפסידה כלום, כשאני מבלה את ערביי מול המחשב. היחיד שגירד קצת את עניין החתיכות היה הברמן ואיתו לא מתחילים. מה גם שקטינים בני 24 זה ביג נו נו. השירות סביר מינוס, האנשים הכי נחמדים בפאבים הם השומרים בכניסה, האלכוהול יקר בלי פרופורציה, והמבלים נראו כל הזמן מחפשים (בטח גם אני נראיתי ככה) בלי יכולת ממשית לפרוץ את הלופ.

אתמול שוב חלמתי על בגדים. היום שוב שמעתי את MIKA בלופ והוא שוב עשה אותי שמחה עם חיוך אדיוטי על הפנים.

סך הכל סטנדרטי. אני נשארת אופטימית, לפחות עד הסיכום הבא.

זהו מבזק החצי. לחיי חצי השנה הבאה, שתהיה שמחה עוד יותר, ושגלעד שליט, אין לי אשליות לגבי השנה, ישב איתנו לסדר בשנה הבאה.

אני זוכרת את הרגע הזה, בהיר כמו זכוכית שהרגע התנגשו בה.

זה קרה בשבוע שעבר, הרגע, אז קל לזכור. ישבתי עם עצמי וקראתי משהו, ופתאום זה בא. הבנתי שאני ראויה להיות אהובה גם לפני שאני מושלמת. ואפילו אם אף פעם לא אהיה מושלמת, גם אז. ובגלל שסביר שלעולם לא אהיה מושלמת, העובדה שאני ראויה לאהבה כמו שאני היא נתון.

וזה נשמע מצחיק, הא? בטח, תצחקו. אתם, האנשים האלה שאוהבים את עצמכם כמו כלום, כאילו זה טבעי לגמרי להרגיש נוח בעור של עצמך. לצפות לאהבה ולקבל אותה, ברורה מאליה. סבבה לכם. על בטוח שיש לכם גם עור פנים נפלא.

לי לקח די הרבה זמן להפנים את המובן מאליו הזה. וודאי שידעתי שזה כך, אבל בלב, בלב לא הבנתי בכלל ולא רציתי לקבל.

יכולתי לעשות את זה בקלות על אנשים אחרים; כל האנשים שאני אוהבת לא מושלמים, ואני אוהבת אותם למרות החסרונות שלהם. למעשה לחלקם יש כמה חסרונות שאני אפילו מחבבת במיוחד. אבל כאוחזת בשגעת פרפקציוניזם ידועה, לא יכולתי לתת אותה אהבה לעצמי.

מאז שאני מכירה את עצמי נמשכתי לכל מה שהריח מחקירה עצמית. את גיל ההתבגרות לקחתי קשה, מן הסתם, ואת גיל ההתבגרות השני, גילאי 23-30, גם. בחנתי כמה גבולות ועברתי כמה, ובמשך כל הזמן לא הפסקתי להגות לעומק בצער העולם ולהיות בטוחה שמרביתו נחת איכשהו דווקא עליי.

תחנות קודמות בחקירה העצמית כללו טיפול פסיכולוגי, קורס בשפת גוף (כלי שמאפשר הבנה טובה של מה שהולך בפנים בעזרת המראה החיצוני), 2 סדנאות והרבה ספרים בשיטת ביירון קייטי, וכל ספר שצייץ "קראי אותי".

בחצי השנה האחרונה, מאז שהפכתי שוב לאי זוגית, החזרתי את החיפוש להילוך גבוה.

הייתי בטיפול תטא הילינג וכאן כתבתי עליו. אחרי הטיפול השני לא יכולתי לכתוב. לקח לי הרבה זמן לעכל חלק מהמחשבות שעלו בעקבותיו. למשל את זו המופיעה בפתיחה. בסוף נפל האסימון.

בחדר הקטן עם אפרת הבנתי גם שאחרי כל כך הרבה שנות התמחות בעזרה עצמית עדיין פעורים בי כאלה בורות של כאב שאגרתי במשך השנים שזה לא יאומן. ואחרי עוד קצת זמן עיכול (ביני לביני קראתי לזה "אבל") החלטתי לשחרר את עצמי גם מלספור לעצמי כמה התקדמתי. ולהבין שהנקודה שבה אני נמצאת היום היא בסדר גמור. לא תמיד המקום בו הייתי רוצה להיות, לא תמיד בלי בכי, אבל היא "בסדר" במובן הזה של קבלה. וכשאני מתרכזת רגע בנקודה הזאת ומפסיקה להשוות את מצבי לאחרים, יוצאת מהתחרות האומללה והמייאשת הזאת שכפיתי על עצמי, אני מצליחה להרגיש את הבסדר הזה לאט לאט מפעפע לעצמות.

כשהגעתי לאפרת בפעם הראשונה לא ידעתי מה זה תטא, ולא היה לי אכפת. קיבלתי המלצה שזה עוזר ובאותו שלב הייתי הולכת גם למרפא אינדיאני אם היו מבטיחים לי שיוכל לעזור לי. באתי אליה נטולת ידע וציפיות, הטיפול עבר עליי כחוויה קסומה, בשבועיים שלאחריו הרגשתי מדהים, ויום לפני הטיפול הבא- נחתתי עמוק וקשה. אל הטיפול השני, אם כן, הגעתי כבר עם ידע, ועם ציפיות רבות שיתרחש לי שוב הנס מהפעם הקודמת. רציתי עוד מהמנה שלי, ושאם אפשר אז שתחזיק לי יותר משבועיים. והתחלתי לתהות אם זה באמת עובד.

בזמן הדמיון המודרך התאמצתי כדי להתרכז ושום שמיים מוארים לא חיכו לי.

סיפרתי על זה לאפרת וכינתי בשמות את הספקנות שלי. אבל אפרת הושיעה גם הפעם ואמרה שהספקנות שלי היא זו שמובילה אותי קדימה. אין רע בלי טוב, אני יודעת, אבל הייתי צריכה שיזכירו לי את זה הפעם.

מאז, הספקנות הזאת, שגרמה לי עד היום להיות הדוסית המקולקלת שאני, למשל, קיבלה מעמד חדש. אני מבינה שלא הייתי מי שאני בלעדיה. שואלת שאלות ומטילה ספק במה שאומרים לי. מחפשת תשובות משל עצמי. וראבק, לפעמים גם מוצאת.

אפרת גם צ'יפרה אותי בבקבוקון תמצית פרחי באך, ועכשיו אפשר לומר עליו שהוא הדבר הקרוב ביותר למערכת יחסים שחוויתי לאחרונה. הוא מכיל הרבה מים מינרליים, מעט אלכוהול לשימור התמציות, וכמה טיפות תמצית. 4 טיפות מתחת ללשון, ארבע פעמים ביום, "וגם אם תקחי פחות זה בסדר, וגם אם תשכחי ותקחי כשתיזכרי זה בסדר, וגם אם תשתי את כל הבקבוק בבת אחת זה בסדר" (אין, אין על מטפלים הוליסטיים. מתה עליהם). בהתחלה שכחתי ממנו, אחר כך קיימתי את הצו באדיקות, סקרנית לראות מה יקרה, אחר כך לא קרה כלום והספקנות שוב הרימה ראש.

דווקא אני מאמינה בתהליכים איטיים ובחלחול עמוק אבל בזמן האחרון אני בונה יותר על ניסים מיידיים. נס לא קרה לי, וכרגע הבקבוקון ואני פרודים. כל יום אני מסתכלת עליו ותוהה אם לשתות. דבר אחד בטוח הוא עושה לי טוב: כל יום מחדש אני כמעט מתפתה לשתות את כולו וזהו! ולגמור עם הדבר הזה. וכל בוקר מחדש אני מחליטה להתאזר בסבלנות. לא עניין להקל בו ראש עבור דוסיות לחוצות כמוני. חוץ מזה ברנדי זה טעים.

בחודש האחרון אני גם קוראת את "אושר אפשרי", ספרו השני והמומלץ בזאת של אחד ממומחי האושר הגדולים בעולם, ד"ר טל בן שחר. הקורס שלו בפסיכולוגיה חיובית של הנפש הוא המבוקש ביותר באוניברסיטת הרווארד, והספר כתוב נפלא ומלווה באין ספור דוגמאות, מחקרים, וכלים לעבודה אישית. צעד אחרי צעד מסביר בן שחר את הטעויות שאנחנו עושים בדרך לאותו אושר מיוחל, ואיך להתחיל לחיות את האושר המקווה הזה החל מרגע זה.

הנה כתבה של נטע יוסף-בודניק (גברת "מהרהוריה של לובשת חצאית" לשעבר) שמסבירה ממש טוב על מה כל המהומה.

הבלוג הזה הוא כלי מצוין לשפוך בו כל מיני מחשבות שעולות ועל הדרך להבין אותי יותר, וגם כמה שיחות ממוקדות עם חברים הביאו לתוצאות מצוינות. סך הכל אני בדרך. וסך הכל אני בסדר גמור. האם אני מתחילה להרגיש נוח בעור של עצמי? יו, הלוואי.

ד"ר סוס כתב פעם ספר בשם "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים" והוא מוענק לרוב בסיום תיכון וצבא. כל יום הוא דרך חדשה ואם הולכים בו באמת ולא רק מכוח האינרציה, נראה לי שיש מצב לנופים שווים.

ביום הכי גשום בשנה בוססתי במים עד ברכיי בניסיון לחצות כבישים ולהגיע לאפרת, המטפלת בתטא הילינג. אצלה בקליניקה חלצתי נעליים וישבתי להתייבש מול התנור.

לפעמים כל מה שצריך כדי להרגיש טוב יותר זה שמישהו עם חיוך גדול והרבה רצון לעזור יפתח לך את הדלת, יביא לך תנור, יכין לך כוס תה (סירבתי בנימוס), יתן לך לשקוע בספה הכי נוחה, ויקשיב. אבל לאפרת היה אפילו יותר להציע מאשר כל זה.

תטא הילינג עושה שימוש מודע בגלי תטא, אחד התדרים החשמליים שהמוח מפיק. כל פעולה שאנחנו עושים מאופיינת בפעילות חשמלית ברמה אחרת, המחולקת לחמישה תדרי גלים. למשל, בזמן ערות, המוח נמצא בגלי בתא. בזמן רגיעה ומדיטציה, גלי אלפא. גלי תטא מופיעים בזמן רגיעה עמוקה יותר, בשלב הראשון של השינה, בזמן חלום או היפנוזה. השיטה גורסת שכשמגיעים למצב של רגיעה עמוקה מתוך ערות אפשר לשתול במוח מסרים חיוביים ברמה עמוקה ולהביא לריפוי גופני ונפשי. עוקפים את המודע, מגיעים ישר לתת מודע, ומטפלים בחלק הכואב. זה לא היפנוזה, אבל זה קצת דומה.

התיישבנו, אפרת התחילה בשאלות. למה באתי אליה? מה מפריע לי? מי אני, מה אני, מה קורה איתי. היכולות הוורבליות שלי קצת נעלמו בשלב הזה, אז היא הציעה שאצייר. ציירתי עץ (ייצוג העצמי), את המשפחה שלי, וציור שכולל בית, ברכה, גדר, עץ, שביל ונחש. זו לא פעם ראשונה שאני מציירת עץ, אבל רק עכשיו אפרת הראתה לי, למשל, איך משתקפת בו בעיה בריאותית. הצעתי אני לנתח בקול את הציורים, פירשתי מה הם מייצגים לדעתי, והיא עשתה לי השלמות. אמרתי, אני יודעת שהשביל המפותל שלי מראה על כך שאני תמיד לוקחת את הדרך הארוכה ביותר האפשרית. והיא הוסיפה, 'כן, והשביל שלך גם לא מגיע לשום מקום'.

זה דפוס שאני מכירה, לצערי, כל כך טוב. אני מוציאה הרבה אנרגיה אבל מגיעה לתוצאות חסרות פרופורציה במשקלן. פול גז בניוטרל, קרא לזה פעם מישהו. פעם גיליתי אותו דרך הכתב שלי, פעם בפידבקים מחברים, ועכשיו אני פוגשת אותו גם כאן. הגיע הזמן לשנות את זה.

התחקיר נמשך, ואני נפתחתי. אפרת הכירה אותי קצת יותר ואני שמעתי את עצמי אומרת בקול דברים שאני לרוב משתדלת להסתיר. לאט לאט עלינו על כמה דברים, ובסופו של התהליך זיקקנו משפט אחד, מסר אחד קצר בן ארבע מילים שספון אי שם במוח ופועל כמו צל מאחורי כל פעולה שלי. ולא לטובה.

עשינו עוד כל מיני דברים, ואני מקצרת, אבל הנה העיקר. באמצעות דמיון מודרך שכלל העלאת אור ממרכז כדור הארץ, דרך גופי, והלאה גבוה יותר למקום שמיימי, רקיע שביעי ומואר, ניסינו לשתול דפוסים חדשים. היא חזרה על משפטים חיוביים ("אני אהובה ומוערכת") ואני הקשבתי, ניסיתי להטמיע אותם בתוכי, ועניתי "כן" על כל משפט.

נכנסתי לזה חזק וככל שהזמן נמשך, שמתי לב שיותר ויותר נוח לי שם, ברקיע השביעי המואר הזה, זוהר באור הכי גדול שיכולתי לדמיין, ושאני רוצה להישאר. הידקתי את האחיזה שלי במשענות הכורסא, הזכרתי לעצמי איפה אני, ושקעתי עמוק יותר ויותר בתחושה המדהימה הזאת, איפה שהכל נקי ומושלם, הכל טוב, ואני מרגישה נוח כמו שמעולם לא הרגשתי. סוג של רחם, או חלום מושלם, משהו שאפשר להשיג כנראה בעזרתם של כדורים קטנים ולא חוקיים, שמעולם לא ניסיתי.

אפרת ביקשה שאצא משם ואחזור, ואני ביקשתי עוד קצת זמן.  לא  רציתי  לחזור . אחרי שתי דקות מתוקות כאלה היא שוב אמרה שכשארגיש מוכנה, אחזור, ועכשיו כבר חזרתי. ירדתי למטה, מדמיינת שוב את שביל האור, נעצרת בכניסה ומתמכרת לעוד שתי דקות של סחרור מכושף. זה היה מופלא ביותר.

נשמתי עמוק והמשכנו בשיחה. העמקנו את החקירה, ובכל פניה שלא לקחנו המוות הציץ. ניסינו לברר למה אני כל כך פוחדת מהמוות. מה המקור שלו, תחושות שחוויתי ברחם, גלגול קודם, חלומות, ווטאבר? לא זוכרת גלגולים קודמים, אם היו לי, וכן יודעת שהייתי אהובה ורצויה ושאמא שלי מעולם לא חשבה להפיל אותי, אז למה אני כל כך פוחדת למות? וממילא, למה אני כל כך פוחדת לחיות.....?

שאלתי, מה את אומרת, שזה לא אשמתי? היא אמרה 'מה שאני אומרת הוא שזה לא משנה, זה המשא שאיתו הגעת, לא משנה למה ומאיזו סיבה, כרגע זה מה שיש ואנחנו נמצא את זה ונטפל בזה'. אז... בחזרה לרקיע השביעי.... יש!

שוב אור, שוב תחושה אינסופית של אושר. אני חוזרת אחרי המשפטים שאפרת אומרת.

ניסיתי להטמיע בתוכי טוב טוב את התחושה הזאת, של שלמות שלווה, ולקחת אותה איתי הלאה, כשאצא משם. האור הזה, שלעולם לא כבה (תודה, מוריסי), הנר הדולק תמידית בנשמה שלנו, נמצא שם כל הזמן. לפעמים יותר קל להרגיש אותו, ולפעמים ממש צריך להתאמץ, אבל ככל שמודעים לו יותר, זה הולך ונעשה קל.

שאלתי מה עכשיו?

אפרת אמרה, 'הרגשתי שבפעם השניה כבר היה לך ממש קשה, היה לך קשה לנשום, אבל אני יכולה להגיד לך שאת ממש מוכנה לזה'. אמרתי, אני כבר אחרי עשור של חקירה עצמית. היא אמרה, 'אז עכשיו זה קורה! את נכנסת לחדר הזה בשלה ורוצה ומוכנה, ועם זרועות פתוחות, רק לקבל. את כבר ממש שם'.

קבענו עוד פגישה.

כמו הרבה נשים (וכנראה גם כמה גברים, אבל בואו נתרכז בנשים רגע), שיצאו ממערכת יחסית משמעותית ותהו מה עכשיו, כך גם אני  .

אני לא יודעת מה היה קורה אילו הייתי עדיין זוגית, אבל כנראה שלא הייתי עושה את הדרך שאני עושה עכשיו לגילוי פנימי עמוק של עצמי. כשהייתי מאוהבת הרגשתי מוגנת, שמיכה של אושר כיסתה הכל וריככה כל קושי. עכשיו לבד אני עומלת לשחזר את ההרגשה הזאת בעצמי. לחזור להיות מאוהבת בי, אולי ליתר דיוק ללמוד להיות מאוהבת בעצמי, להרגיש טוב לבד כמו שהרגשתי כשהייתי ביחד.

משם הכל מתחיל, לא?

שבת פרשת "נוח", שאותה קראו בבתי הכנסת לפני כחודש וחצי, היא 'שבת כדור הארץ' של העולם היהודי.

בפרשה זו מסופר על ההרס שגרמו בני האדם לעולם במעשיהם, ובתגובה, ההרס שהנחית אלוהים על העולם בצורת מבול, עם הבטחה להתחיל את העולם מחדש, והבטחה שלא יהרס בשנית. הבטחות הבטחות, אבל הפעם אנחנו הורסים את העולם בעצמנו.

הנתונים שלהלן לקוחים מתוך עלון "עולם קטן" לאותה שבת (עלון - דפים שמחלקים בבתי כנסת ובהם דברי תורה, סיפורים ומדרשים מענייני הפרשה השבועית), שבתורם נלקחו מאתר מרכז השל - המרכז לחשיבה ומנהיגות סביבתית, מאתר "טבע עברי", ומאתר המשרד להגנת הסביבה.

שימו לב-

ארצות הברית, שמהווה רק 6% מאוכלוסיית העולם, צורכת 30% מכלל התוצרת האנושית.

20% מאוכלוסיית העולם משתמשים ב83% מהתוצר העולמי.

אם כל העולם היה מאמץ את תרבות הצריכה האמריקנית היינו זקוקים לארבעה כדורי ארץ כדי לספק את התצרוכת.

בזמן שאוכלוסיית העולם מכפילה עצמה פי שניים, גדלה הצריכה שלה פי שמונה.

בשנת 1978 הזהירו מדענים שהסימן למגמה מסוכנת של התחממות כדור הארץ יהיה קריסת מדפי הקרח באנטארקטיקה. מדף הקרח מתרומם מעל פני האוקיינוס לגובה של 210 מטרים בקירוב, כגובה גורד שחקים בן שבעים קומות. אורכו של מדף הקרח לרסן-בי היה בשנת 2002 כ-240 ק"מ, ורוחבו כ-48 ק"מ. מדענים סברו שהוא יהיה יציב לפחות עוד מאה שנים על אף התחממות כדור הארץ. כעבור 35 ימים לאחר היו שבו פרסמו את הערכתם הוא נשבר לחלוטין.

זיהום אוויר בישראל +כמה נתונים מפתיעים:

בירושלים נמדדה העליה הניכרת ביותר (50%) במספר הימים שבהם נרשמה חריגה מתקן איכות האוויר של ארגון הבריאות העולמי. באופן מפתיע, אזור גוש עציון הוא האיזור שבו נמדד הזיהום הרב ביותר בארץ. דווקא בתל אביב נרשמה ירידה (של 22%) במספר החריגות מהתקן. הסיבה להתגברות הזיהום בירושלים, בגוש עציון, ובכלל בפנים הארץ הוא כיוון הרוח שמעבירה חלק ניכר מהזיהום של מישור החוף אל אזור ההר.

בישראל נרשמת תופעה ייחודית בעניין זיהום האוויר. מידי יום כיפור משתפרת לפתע באחת איכות האוויר. ריכוזי תחמוצות החנקן ביום הכיפורים האחרון בגוש דן עמדו על ערכים שבין 1-8 חלקים לביליון לעומת בוקרו של ערב החג, שבו הגיעו הריכוזים עד ל125 חלקים לביליון. במרכז ירושלים צנחו הריכוזים מ283 חלקים לביליון בשעה 12:30 בערב יום הכיפורים, ל2-16 חלקים לביליון במהלך החג.

כמובן שאין ביכולתנו לוותר על מכוניות מעכשיו לעכשיו, אבל הנתון הזה מספק קצת חומר למחשבה בנוגע לאוויר שאנחנו נושמים ביום רגיל, ולעובדה שתחבורה היא המקור הכמעט בלעדי לזיהום בערים הגדולות.

ארנון סגל, כותב הכתבה בעלון "עולם קטן", מראיין את עינט קרמר מעמותת "טבע עברי":

(מוגש עם שינויי עריכה קלים שלי לטובת קיצור הכרחי)

"התרגלנו, שומרי המצוות, שלהיות דתי פירושו לשמור שבת. אבל ב"טבע עברי" חושבים שיותר יעיל, אותנטי ונכון שגם הדאגה שהכינרת לא תתייבש תבוא בצורה טבעית מתוך הזהות שלנו כיהודים וכציונים".

את שבת פרשת נח, התאריך שבו פעילים ירוקים מכל העולם מנסים לגבש דרכי פעולה נגד אפקט החממה, מנסה העמותה להפוך לשבת ברית עולם, יום שבו האנושות לוקחת מחדש אחריות על העולם.

"כל הסכנות שכיום מתריעים מפניהן, שורש כולן אחד, ונובע מהתרבות ההגמונית כיום, תרבות הצריכה. התרבות הזו מודדת אושר בממדים של עושר חומרי בלבד, וקוראת לנו להתרחב ולצמוח עוד ועוד (....) ההתנהלות הלא בריאה הזו מייצרת מטבע הדברים נזקים גם בתחומים אחרים. גם הפערים החברתיים גדלים מכך, ואורח החיים הלא בריא הזה יוצר באופן מובנה גם משבר כלכלי. הדרך היחידה לעצור את התרבות ההגמונית, היא בעזרת תרבות אחרת, חזקה לא פחות. תרבות מקומית. אצלנו זו היהדות.

ביהדות לא צריך לטרוח הרבה כדי למצוא התייחסות לנושא הסביבתי ולמה שכרוך בו. היא הרי מטיפה לתיקון עולם, לקהילתיות ולסולידריות חברתית, ומתנגדת לאינדיבידואליות הקיצונית ולהאלהת האני שעומד בבסיס תרבות הצריכה. עצם ההכרה של יהודי מאמין בהיותנו נבראים ובכך שאיננו תכלית הכל, כבר אמורה להוביל אותו לצורת התנהלות אחרת. 

משמעותי בעיקר הוא תפקיד יום השבת. שישה ימים אנחנו כובשים את העולם ומנצלים את מטעמיו, ויום בשבוע עוצרים. הרי ל"ט אבות מלאכה (=39 המלאכות האסורות בשבת) אוסרים עלינו לשנות משהו במציאות. כל שנותר לנו הוא רק להתבונן, להתפלל ולהודות. מודעות לתהליך החברתי-סביבתי שמצוות התורה מכוונות אליו הוא הדגם שכל התנועות החברתיות-סביבתיות מנסות לגרום לו: אדם המתנהל בעולם בענווה, מתוך כבוד ואחריות לאחיו לבריאה - הטבע הדומם, הצומח, בעלי החיים וכמובן בני האדם".

גרינפיס לא ממש מסמפטים את הדת.

"נכון, הדת הירוקה רוצה להחליף את הדת שאנחנו מאמינים בה, אבל זה רק בצד השטחי. אם תיקח צעד אחורה ותבחן את המקום היותר פנימי שמתוכו הם פועלים, הרצון שלהם הוא להציל את העולם, לשמור על מקורות השפע. זה מקום פנימי ששייך גם יהדות. ההכרה בכך שאיננו אדוני המציאות. ברובד הכי שטחי שתי התרבויות הללו לא קשורות, אבל בכל הרבדים הפנימיים יותר זה מאד קשור. חובה לחשוף את החיבורים האלה, כי עכשיו כבר אין לנו ברירה אלא לעבוד ביחד".

עינט מדברת על תרבות הצריכה דרך הסתכלות על הקניון:

"בעוד שבעבר נעשה המסחר רובו ככולו במרחב הציבורי, כלומר בעיר הפתוחה, במקום ששימש להתכנסות, דיונים, מסחר ושירותים, ושבו התקבלו ההחלטות החשובות, כיום עיקר הבילויים והמסחר נעשים בקניון, שהוא מרחב פרטי שבו נאסר לבצע כל פעולה מלבד קניה. נסו פעם להתגודד בקניון, להדריך קבוצה באזור המסעדות, ומיד תפגשו איש בטחון שיחפף אתכם משם. החדירה לרשות הפרט בתמונות (...) ובמערכת כריזה המעודדת לצרוך מה שלא באמת צריכים, מחליפה את ההתקהלות והשיחה הטבעיות. המדרגות הנעות, המיזוג והתאורה יוצרים "מיקרו אקלים" המנותק מהקורה בחוץ ומאפשר לאנשים להתנתק מהמציאות ולהיכנס לפנטזיה של צרכנות. הקניון הוא מעין מקדש לצרכנות, ואולי בשל כך סגור מלמעלה בכיפה שממנה משתלשלות פרסומות".

(עד כאן מן הכתבה)

אני גדלתי בבת רגיל שלאט לאט התפכח למציאות ירוקה. רבים מהנתונים והעקרונות המובאים בכתבה זו ידועים לי אך היא השאירה עליי רושם גדול כשחיברה באופן סופי בין יהדות לאקולוגיה, והזכירה לי שהכוח לשנות נמצא בידיים שלי. גם בידיה של ממשלת ארצות הברית, גם בידהן של המדינות המייצרות נפט, אבל לא רק. מודעות מתחילה מלמטה ומחלחלת למעלה ופנימה. ככל שיותר אנשים יהיו מודעים למצב כמו שהוא ויעשו יותר, כך הממשלות תעשנה צעדים גדולים יותר.

הייתי רוצה שכל אחד שקרא עד לכאן ייקח על עצמו התחייבות קטנה. רק אחת, וכזו שיוכל לעמוד בה. האפשרויות רבות וכל רפרוף כנפי פרפר קטן מניע תהליכים גדולים.

מחזרו אשפה, גם אם זה כרוך בללכת לפח מחזור ברחוב אחר. השתמשו פחות בניילונים ויותר בתיקים רב פעמיים. העדיפו קניה כחול-בן שמעודדת את התעשיה המקומית ומפחיתה שינוע מזהם מחו"ל. העדיפו שימוש בתחבורה ציבורית, רכיבה על אופניים, הליכה ברגל או נסיעה משותפת במכונית על פני נסיעה ברכבים רבים. חסכו במים, השתמשו פחות בכלים חד פעמיים, כל דבר שאתם עושים ובידכם לשנות אותו במאמץ קטן. ספרו לעוד חבר אחד. צרו שינוי!

הרגלים לא ישתנו ביום, אבל תנו למסר להגיע אליכם, ושינוי יחול מעצמו.

אז מה אתם עושים בשביל מדינה?

*

עדכון

אני מוסיפה לינק לסרט Home ביוטיוב. הנה מה שנכתב עליו בויקיפדיה:

Home הוא סרט תיעודי שהוקרן לראשונה בבתי הקולנוע ובטלוויזיה ב-5 ביוני 2009 ב-181 מדינות במקביל. באותו יום הוא גם הוצע למכירה ב-DVD ויצא לשידור חופשי לפרק זמן מוגבל באתר Youtube - דבר שהינו ללא תקדים‏‏^[1]. הסרט עשוי מצילומים אוויריים של מקומות שונים ב-54 מדינות ברחבי כדור הארץ, הממחישים את יופיו של כוכב הלכת ושל החיים המתקיימים בו כמו גם את רב-גוניותם; וכל זאת לצד הנזק שמסב להם האדם.

הסרט מדגיש את המאזן שבין הסביבה לצמחייה ולבעלי החיים, ומעביר מסר לפיו קיימים קשר ואיזון עדינים אך חיוניים בין כל צורות החיים על פני הפלנטה, וכי אף לא אחת מהן יכולה להתקיים בגפה. הסרט מתאר את היווצרות החיים על פני כדור הארץ, החל באצות ועד ליונקים הגדולים. הוא עומד על הופעתו של האדם, ועל השינוי הכביר שחל עם המהפכה החקלאית. לאחר מכן הוא מתמקד במהפכת האנרגיה שהחלה עם ניצול הנפט, ובתהליכים ההרסניים שהתרגשו ובאו על כדור הארץ בחמישים השנים האחרונות. הסרט מתייחס, בין היתר, לעיור המואץ, להתפתחות התעשייתית ולסכנת הזיהום, לדלדול במשאבי האנרגיה והמחצבים, לבעית המחסור במים ובמזון, לביעור היערות, ואל חוסר השוויון הקיצוני אליו נקלע המין האנושי. עוד עומד הסרט על הנזק לכיפות הקרח בקטבים, על הסכנה הנשקפת לביצות ועל נזק שגורמים ענפי החקלאות המדורניים - חוות הבקר, ומטעי הדקלים והאקליפטוס. Home מתייחס להתחממות העולמית, לעליית פני הים והשינויים הדרמטיים במזג האוויר. הסרט מסיים במאמצים שעושה המין האנושי כדי לתקן את הנזק לו גרם.

Home צולם ממסוק במקומות רבים ב-54 מדינות ברחבי העולם. הצילום ארך 18 חודשים ונעשה באמצעות מצלמות "סינפלקס" (Cineflex) בעלות רזולוציה גבוהה שנתלו מתחת לגחונו של המסוק. המצלמות יוצבו באופן שיפחית רעידות, והצילומים נבדקו כמעט לאחר כל טיסה. לרשות יוצרי הסרט עמדו בסופו של דבר 488 שעות צילום איכותי ומרהיב ביופיו, ממנו ערכו את הסרט. קטעי הקריינות לסרט הוקלטו ב-14 שפות.

http://www.youtube.com/watch?v=jqxENMKaeCU

(תודה לי' על הקישור)