אני זוכרת את הרגע הזה, בהיר כמו זכוכית שהרגע התנגשו בה.

זה קרה בשבוע שעבר, הרגע, אז קל לזכור. ישבתי עם עצמי וקראתי משהו, ופתאום זה בא. הבנתי שאני ראויה להיות אהובה גם לפני שאני מושלמת. ואפילו אם אף פעם לא אהיה מושלמת, גם אז. ובגלל שסביר שלעולם לא אהיה מושלמת, העובדה שאני ראויה לאהבה כמו שאני היא נתון.

וזה נשמע מצחיק, הא? בטח, תצחקו. אתם, האנשים האלה שאוהבים את עצמכם כמו כלום, כאילו זה טבעי לגמרי להרגיש נוח בעור של עצמך. לצפות לאהבה ולקבל אותה, ברורה מאליה. סבבה לכם. על בטוח שיש לכם גם עור פנים נפלא.

לי לקח די הרבה זמן להפנים את המובן מאליו הזה. וודאי שידעתי שזה כך, אבל בלב, בלב לא הבנתי בכלל ולא רציתי לקבל.

יכולתי לעשות את זה בקלות על אנשים אחרים; כל האנשים שאני אוהבת לא מושלמים, ואני אוהבת אותם למרות החסרונות שלהם. למעשה לחלקם יש כמה חסרונות שאני אפילו מחבבת במיוחד. אבל כאוחזת בשגעת פרפקציוניזם ידועה, לא יכולתי לתת אותה אהבה לעצמי.

מאז שאני מכירה את עצמי נמשכתי לכל מה שהריח מחקירה עצמית. את גיל ההתבגרות לקחתי קשה, מן הסתם, ואת גיל ההתבגרות השני, גילאי 23-30, גם. בחנתי כמה גבולות ועברתי כמה, ובמשך כל הזמן לא הפסקתי להגות לעומק בצער העולם ולהיות בטוחה שמרביתו נחת איכשהו דווקא עליי.

תחנות קודמות בחקירה העצמית כללו טיפול פסיכולוגי, קורס בשפת גוף (כלי שמאפשר הבנה טובה של מה שהולך בפנים בעזרת המראה החיצוני), 2 סדנאות והרבה ספרים בשיטת ביירון קייטי, וכל ספר שצייץ "קראי אותי".

בחצי השנה האחרונה, מאז שהפכתי שוב לאי זוגית, החזרתי את החיפוש להילוך גבוה.

הייתי בטיפול תטא הילינג וכאן כתבתי עליו. אחרי הטיפול השני לא יכולתי לכתוב. לקח לי הרבה זמן לעכל חלק מהמחשבות שעלו בעקבותיו. למשל את זו המופיעה בפתיחה. בסוף נפל האסימון.

בחדר הקטן עם אפרת הבנתי גם שאחרי כל כך הרבה שנות התמחות בעזרה עצמית עדיין פעורים בי כאלה בורות של כאב שאגרתי במשך השנים שזה לא יאומן. ואחרי עוד קצת זמן עיכול (ביני לביני קראתי לזה "אבל") החלטתי לשחרר את עצמי גם מלספור לעצמי כמה התקדמתי. ולהבין שהנקודה שבה אני נמצאת היום היא בסדר גמור. לא תמיד המקום בו הייתי רוצה להיות, לא תמיד בלי בכי, אבל היא "בסדר" במובן הזה של קבלה. וכשאני מתרכזת רגע בנקודה הזאת ומפסיקה להשוות את מצבי לאחרים, יוצאת מהתחרות האומללה והמייאשת הזאת שכפיתי על עצמי, אני מצליחה להרגיש את הבסדר הזה לאט לאט מפעפע לעצמות.

כשהגעתי לאפרת בפעם הראשונה לא ידעתי מה זה תטא, ולא היה לי אכפת. קיבלתי המלצה שזה עוזר ובאותו שלב הייתי הולכת גם למרפא אינדיאני אם היו מבטיחים לי שיוכל לעזור לי. באתי אליה נטולת ידע וציפיות, הטיפול עבר עליי כחוויה קסומה, בשבועיים שלאחריו הרגשתי מדהים, ויום לפני הטיפול הבא- נחתתי עמוק וקשה. אל הטיפול השני, אם כן, הגעתי כבר עם ידע, ועם ציפיות רבות שיתרחש לי שוב הנס מהפעם הקודמת. רציתי עוד מהמנה שלי, ושאם אפשר אז שתחזיק לי יותר משבועיים. והתחלתי לתהות אם זה באמת עובד.

בזמן הדמיון המודרך התאמצתי כדי להתרכז ושום שמיים מוארים לא חיכו לי.

סיפרתי על זה לאפרת וכינתי בשמות את הספקנות שלי. אבל אפרת הושיעה גם הפעם ואמרה שהספקנות שלי היא זו שמובילה אותי קדימה. אין רע בלי טוב, אני יודעת, אבל הייתי צריכה שיזכירו לי את זה הפעם.

מאז, הספקנות הזאת, שגרמה לי עד היום להיות הדוסית המקולקלת שאני, למשל, קיבלה מעמד חדש. אני מבינה שלא הייתי מי שאני בלעדיה. שואלת שאלות ומטילה ספק במה שאומרים לי. מחפשת תשובות משל עצמי. וראבק, לפעמים גם מוצאת.

אפרת גם צ'יפרה אותי בבקבוקון תמצית פרחי באך, ועכשיו אפשר לומר עליו שהוא הדבר הקרוב ביותר למערכת יחסים שחוויתי לאחרונה. הוא מכיל הרבה מים מינרליים, מעט אלכוהול לשימור התמציות, וכמה טיפות תמצית. 4 טיפות מתחת ללשון, ארבע פעמים ביום, "וגם אם תקחי פחות זה בסדר, וגם אם תשכחי ותקחי כשתיזכרי זה בסדר, וגם אם תשתי את כל הבקבוק בבת אחת זה בסדר" (אין, אין על מטפלים הוליסטיים. מתה עליהם). בהתחלה שכחתי ממנו, אחר כך קיימתי את הצו באדיקות, סקרנית לראות מה יקרה, אחר כך לא קרה כלום והספקנות שוב הרימה ראש.

דווקא אני מאמינה בתהליכים איטיים ובחלחול עמוק אבל בזמן האחרון אני בונה יותר על ניסים מיידיים. נס לא קרה לי, וכרגע הבקבוקון ואני פרודים. כל יום אני מסתכלת עליו ותוהה אם לשתות. דבר אחד בטוח הוא עושה לי טוב: כל יום מחדש אני כמעט מתפתה לשתות את כולו וזהו! ולגמור עם הדבר הזה. וכל בוקר מחדש אני מחליטה להתאזר בסבלנות. לא עניין להקל בו ראש עבור דוסיות לחוצות כמוני. חוץ מזה ברנדי זה טעים.

בחודש האחרון אני גם קוראת את "אושר אפשרי", ספרו השני והמומלץ בזאת של אחד ממומחי האושר הגדולים בעולם, ד"ר טל בן שחר. הקורס שלו בפסיכולוגיה חיובית של הנפש הוא המבוקש ביותר באוניברסיטת הרווארד, והספר כתוב נפלא ומלווה באין ספור דוגמאות, מחקרים, וכלים לעבודה אישית. צעד אחרי צעד מסביר בן שחר את הטעויות שאנחנו עושים בדרך לאותו אושר מיוחל, ואיך להתחיל לחיות את האושר המקווה הזה החל מרגע זה.

הנה כתבה של נטע יוסף-בודניק (גברת "מהרהוריה של לובשת חצאית" לשעבר) שמסבירה ממש טוב על מה כל המהומה.

הבלוג הזה הוא כלי מצוין לשפוך בו כל מיני מחשבות שעולות ועל הדרך להבין אותי יותר, וגם כמה שיחות ממוקדות עם חברים הביאו לתוצאות מצוינות. סך הכל אני בדרך. וסך הכל אני בסדר גמור. האם אני מתחילה להרגיש נוח בעור של עצמי? יו, הלוואי.

ד"ר סוס כתב פעם ספר בשם "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים" והוא מוענק לרוב בסיום תיכון וצבא. כל יום הוא דרך חדשה ואם הולכים בו באמת ולא רק מכוח האינרציה, נראה לי שיש מצב לנופים שווים.

ביום הכי גשום בשנה בוססתי במים עד ברכיי בניסיון לחצות כבישים ולהגיע לאפרת, המטפלת בתטא הילינג. אצלה בקליניקה חלצתי נעליים וישבתי להתייבש מול התנור.

לפעמים כל מה שצריך כדי להרגיש טוב יותר זה שמישהו עם חיוך גדול והרבה רצון לעזור יפתח לך את הדלת, יביא לך תנור, יכין לך כוס תה (סירבתי בנימוס), יתן לך לשקוע בספה הכי נוחה, ויקשיב. אבל לאפרת היה אפילו יותר להציע מאשר כל זה.

תטא הילינג עושה שימוש מודע בגלי תטא, אחד התדרים החשמליים שהמוח מפיק. כל פעולה שאנחנו עושים מאופיינת בפעילות חשמלית ברמה אחרת, המחולקת לחמישה תדרי גלים. למשל, בזמן ערות, המוח נמצא בגלי בתא. בזמן רגיעה ומדיטציה, גלי אלפא. גלי תטא מופיעים בזמן רגיעה עמוקה יותר, בשלב הראשון של השינה, בזמן חלום או היפנוזה. השיטה גורסת שכשמגיעים למצב של רגיעה עמוקה מתוך ערות אפשר לשתול במוח מסרים חיוביים ברמה עמוקה ולהביא לריפוי גופני ונפשי. עוקפים את המודע, מגיעים ישר לתת מודע, ומטפלים בחלק הכואב. זה לא היפנוזה, אבל זה קצת דומה.

התיישבנו, אפרת התחילה בשאלות. למה באתי אליה? מה מפריע לי? מי אני, מה אני, מה קורה איתי. היכולות הוורבליות שלי קצת נעלמו בשלב הזה, אז היא הציעה שאצייר. ציירתי עץ (ייצוג העצמי), את המשפחה שלי, וציור שכולל בית, ברכה, גדר, עץ, שביל ונחש. זו לא פעם ראשונה שאני מציירת עץ, אבל רק עכשיו אפרת הראתה לי, למשל, איך משתקפת בו בעיה בריאותית. הצעתי אני לנתח בקול את הציורים, פירשתי מה הם מייצגים לדעתי, והיא עשתה לי השלמות. אמרתי, אני יודעת שהשביל המפותל שלי מראה על כך שאני תמיד לוקחת את הדרך הארוכה ביותר האפשרית. והיא הוסיפה, 'כן, והשביל שלך גם לא מגיע לשום מקום'.

זה דפוס שאני מכירה, לצערי, כל כך טוב. אני מוציאה הרבה אנרגיה אבל מגיעה לתוצאות חסרות פרופורציה במשקלן. פול גז בניוטרל, קרא לזה פעם מישהו. פעם גיליתי אותו דרך הכתב שלי, פעם בפידבקים מחברים, ועכשיו אני פוגשת אותו גם כאן. הגיע הזמן לשנות את זה.

התחקיר נמשך, ואני נפתחתי. אפרת הכירה אותי קצת יותר ואני שמעתי את עצמי אומרת בקול דברים שאני לרוב משתדלת להסתיר. לאט לאט עלינו על כמה דברים, ובסופו של התהליך זיקקנו משפט אחד, מסר אחד קצר בן ארבע מילים שספון אי שם במוח ופועל כמו צל מאחורי כל פעולה שלי. ולא לטובה.

עשינו עוד כל מיני דברים, ואני מקצרת, אבל הנה העיקר. באמצעות דמיון מודרך שכלל העלאת אור ממרכז כדור הארץ, דרך גופי, והלאה גבוה יותר למקום שמיימי, רקיע שביעי ומואר, ניסינו לשתול דפוסים חדשים. היא חזרה על משפטים חיוביים ("אני אהובה ומוערכת") ואני הקשבתי, ניסיתי להטמיע אותם בתוכי, ועניתי "כן" על כל משפט.

נכנסתי לזה חזק וככל שהזמן נמשך, שמתי לב שיותר ויותר נוח לי שם, ברקיע השביעי המואר הזה, זוהר באור הכי גדול שיכולתי לדמיין, ושאני רוצה להישאר. הידקתי את האחיזה שלי במשענות הכורסא, הזכרתי לעצמי איפה אני, ושקעתי עמוק יותר ויותר בתחושה המדהימה הזאת, איפה שהכל נקי ומושלם, הכל טוב, ואני מרגישה נוח כמו שמעולם לא הרגשתי. סוג של רחם, או חלום מושלם, משהו שאפשר להשיג כנראה בעזרתם של כדורים קטנים ולא חוקיים, שמעולם לא ניסיתי.

אפרת ביקשה שאצא משם ואחזור, ואני ביקשתי עוד קצת זמן.  לא  רציתי  לחזור . אחרי שתי דקות מתוקות כאלה היא שוב אמרה שכשארגיש מוכנה, אחזור, ועכשיו כבר חזרתי. ירדתי למטה, מדמיינת שוב את שביל האור, נעצרת בכניסה ומתמכרת לעוד שתי דקות של סחרור מכושף. זה היה מופלא ביותר.

נשמתי עמוק והמשכנו בשיחה. העמקנו את החקירה, ובכל פניה שלא לקחנו המוות הציץ. ניסינו לברר למה אני כל כך פוחדת מהמוות. מה המקור שלו, תחושות שחוויתי ברחם, גלגול קודם, חלומות, ווטאבר? לא זוכרת גלגולים קודמים, אם היו לי, וכן יודעת שהייתי אהובה ורצויה ושאמא שלי מעולם לא חשבה להפיל אותי, אז למה אני כל כך פוחדת למות? וממילא, למה אני כל כך פוחדת לחיות.....?

שאלתי, מה את אומרת, שזה לא אשמתי? היא אמרה 'מה שאני אומרת הוא שזה לא משנה, זה המשא שאיתו הגעת, לא משנה למה ומאיזו סיבה, כרגע זה מה שיש ואנחנו נמצא את זה ונטפל בזה'. אז... בחזרה לרקיע השביעי.... יש!

שוב אור, שוב תחושה אינסופית של אושר. אני חוזרת אחרי המשפטים שאפרת אומרת.

ניסיתי להטמיע בתוכי טוב טוב את התחושה הזאת, של שלמות שלווה, ולקחת אותה איתי הלאה, כשאצא משם. האור הזה, שלעולם לא כבה (תודה, מוריסי), הנר הדולק תמידית בנשמה שלנו, נמצא שם כל הזמן. לפעמים יותר קל להרגיש אותו, ולפעמים ממש צריך להתאמץ, אבל ככל שמודעים לו יותר, זה הולך ונעשה קל.

שאלתי מה עכשיו?

אפרת אמרה, 'הרגשתי שבפעם השניה כבר היה לך ממש קשה, היה לך קשה לנשום, אבל אני יכולה להגיד לך שאת ממש מוכנה לזה'. אמרתי, אני כבר אחרי עשור של חקירה עצמית. היא אמרה, 'אז עכשיו זה קורה! את נכנסת לחדר הזה בשלה ורוצה ומוכנה, ועם זרועות פתוחות, רק לקבל. את כבר ממש שם'.

קבענו עוד פגישה.

כמו הרבה נשים (וכנראה גם כמה גברים, אבל בואו נתרכז בנשים רגע), שיצאו ממערכת יחסית משמעותית ותהו מה עכשיו, כך גם אני  .

אני לא יודעת מה היה קורה אילו הייתי עדיין זוגית, אבל כנראה שלא הייתי עושה את הדרך שאני עושה עכשיו לגילוי פנימי עמוק של עצמי. כשהייתי מאוהבת הרגשתי מוגנת, שמיכה של אושר כיסתה הכל וריככה כל קושי. עכשיו לבד אני עומלת לשחזר את ההרגשה הזאת בעצמי. לחזור להיות מאוהבת בי, אולי ליתר דיוק ללמוד להיות מאוהבת בעצמי, להרגיש טוב לבד כמו שהרגשתי כשהייתי ביחד.

משם הכל מתחיל, לא?